שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'. נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com. כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
הרש"ש הקדוש
הגאון הקדוש רבנו שלום שרעבי זצ"ל
וזרח השמ"ש
"אחד קדוש בדורנו, מקובל מופלא" – בתארים אלו כינה הגאון החיד"א את רבו הגדול, מאור התורה והקבלה, שר בית הזוהר, המלומד בניסים, הלוא הוא הגאון הקדוש רבנו שלום מזרחי שרעבי זצ"ל, הידוע בכינוי הרש"ש.
רוב חייו, פעליו והליכותיו בקודש בארץ ישראל היו, אך זכה מחוז שרעב שמתוכו הבהיק אורו של גאון וצדיק זה.
תאריך הולדתו, יש המוסרים בהשערה כי היה זה ביום ט' בשבט ת"ע, שבו נולד רבנו לאביו רבי יצחק זצ"ל.
על פי המסורת, בהולדתו של הרש"ש הקדוש התקיים הפסוק בקהלת (א, ה) "וזרח השמש ובא השמש". יום ט' לחודש שבט שנת ת"ע היה יום פטירתו של המקובל הקדוש רבנו שלום שבזי זצ"ל, וביום שבו עלתה נשמתו בסערה השמימה – באותו יום עצמו האיר וזרח הודו של רבנו שלום שרעבי.
וכך כתב רבי יעקב ספיר בחיבורו "אבן ספיר", מדי דברו ביהדות שרעב ופאריה:
העיר הזאת מלאה חכמים וסופרים יותר מכל ארץ התימן, ואנשיה חריפים וזכי השכל וידם בכל. היא עיר מולדת הרב החסיד המקובל האלהי רבי שלום שרעבי זצ"ל, שהיה רב החסידים בק"ק בית אל בעיר הקודש ירושלם תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, בזמן הגאון חיד"א זצ"ל כאשר יספר בשם הגדולים. ובק"ק צנעא הכרתי ממשפחתו, אנשים חכמים וישרים, וסיפרו לי סיבת הליכתו לעיר הקודש.
ערש נעורים
כמו כל ילדי הסביבה, החל שלום הצעיר ללמוד מפי המארי ולרכוש ידיעה בחלקי התורה. אך הוא לא הסתפק בלימוד אצל המארי, ונפשו האצילה ביקשה לעסוק בנבכי סודותיה של התורה הקדושה.
עוד בהיותו רך בשנים למד ימים כלילות לאור הנר, והחל בדבקות רבה לשוט בים התלמוד ובלימוד חכמת הקבלה, תורת הנסתר. שעות רבות היה עובד את קונו בדרכו המיוחדת, בצניעות ובהעלמה, ואין איש יודע מה גודל האור המאיר וזורח מתוכו.
רק לאחר שנים יגלו חכמי הקבלה, כי נשמת הילד שלום היא ניצוץ נשמת האר"י הקדוש, שבא לעולם בדמות הרש"ש. בשעת פטירתו של האר"י אמר לתלמידיו: "אם תזכו, אחזור ואבוא ללמד אתכם". וגדולי המקובלים העידו על שורש נשמתו של הרש"ש, כי הוא זה שנבחר מן השמים להשלים את קבלת האר"י ז"ל ודרכו בא בגלגול.
בעודו נער נפטר אביו, רבי יצחק, ורבי שלום נאלץ לפרנס את אימו הצדקת ואחיו הרכים. כמו רבים אחרים היה הנער שלום עוסק לפרנסתו כרוכל, ומסובב בעיירות ובכפרים השונים. עם סיום מלאכתו היה שב אל ספרו, ועוסק בתורה ובעבודת ה'. כך נהג זמן רב, ואיש לא ידע ולא הכיר בגדולתו של הנער, בהיותו מצניע לכת עם אלהיו.
ההצלה מן הניסיון
באחד הימים עבר בשכונה שיושביה גויים, ומרכולתו באמתחתו על כתפו. קראה לו גבירה עשירה מחלון ביתה, וביקשה ממנו לעלות לביתה כדי שתוכל לרכוש ממנו דבר מה.
נכנס רבי שלום ועלה אל הבית, אך אז מיהרה המרשעת וסגרה את הדלת, מתוך כוונה לתבעו לדבר עברה, ואיימה שאם יסרב – תהרגהו.
בצר לו, ובראותו כי אין לו דרך מפלט אחרת, ביקש להיכנס לבית הכסא. שם ראה לרווחתו כי יש בכותל חלון צר, והוא דחק דרכו את גופו, ומיראת החטא שבערה בקרבו לא היסס וקפץ לקרקע מבית הכסא, שהיה בקומה השלישית בבניין! ברור היה בעיניו שעדיף למסור את נפשו, ולא לחטוא חלילה!
בשעת הקפיצה התפלל לה' יתברך שיושיעו מצרתו, ונדר: "אם אזכה ואנצל, אעלה לארץ ישראל ואקבע את מקומי בירושלים עיר הקודש".
ואכן, נס גדול נעשה לו ולא אירע לו דבר. הוא נחת על הקרקע בשלום ללא פגע, ומיד קם ונס על נפשו.
"זאת ה'כֹּה' מכה בליבי"
הגיע רבי שלום הצעיר לביתו, והחל בהכנות לנסיעה הארוכה אל ארץ הקודש. בתחילה נסע דרך עיר הנמל עדן אל בומביי שבהודו, ולאחר מכן הגיע לבצרה ולבגדאד שבעיראק. בכל נדודיו המשיך להסתיר את עצמו ולנהוג בענווה מופלגת כאדם פשוט, מבלי שיצליחו סובביו לעמוד על טיבו ולהכיר בדרגותיו הנשגבות.
עדות מפעימה מתקופת שהותו בבגדאד, נשתמרה לנו בכתביו של הגאון הבבלי רבי יוסף חיים זצ"ל, בעל "בן איש חי". וכך תיאר בספרו "בן יהוידע" (פסחים דף סו):
ודע, כי סיפרו לנו אבותינו על רבנו הרש"ש ז"ל, כשיצא מארץ תימן בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדאד עובר אורח, כדי לילך לירושלים דרך דמשק וכו'. וכאשר בא רבנו הרש"ש היה מתעלם, שלא הודיע עצמו שהוא חכם, אלא בסוג אדם פשוט גר עובר אורח. ונתעכב פה עד שנזדמן לו שיירה שהולכת לדמשק.
ובזמן ישיבתו פה העירה, היה הולך ביום בישיבה של שיך יצחק גאון ז"ל, ששם מקום המצבה שלו בתוך העיר. והיו לומדים שם זקנים בספר הזוהר בכל יום, ולוקחים הספקה מן כולל העיר, והלך וישב ללמוד זוהר הקדוש עמהם עד שנזדמן שיירה הולכת לדמשק, והלך בה.
ואומרים, כשהיה לומד זוהר שם, הנה יום אחד היה לומד בזוהר פרשת בלק כֹּה תדבר ודאי וכו'. והיה רבנו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת "כֹּה" באותם הדברים, היה מוציא תיבת "כה" מפיו בחוזק ותוקף ליבו בכוח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם: "מדוע אתה צועק בתיבת כה בתוקף וקול גדול, וקורא אותה בכוח גדול מאוד"? ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזו הלשון: "הַאדִי אַל כֹּה מאכה בְּגַלְבִּי" [זאת ה"כה" מכה בליבי]. עד כאן שמענו מאבותינו.
נמצא צדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים תיבנה ותכונן במהרה בימינו, בא אל ארצנו ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש. ואשרי עין ראתהו, זכותו יגן עלינו אמן.
עגלון בבית הגביר
לאחר זמן מה מצא רבנו שלום שיירה המובילה לדמשק שבסוריה. שם התקבל לעבודה והועסק כעגלון אצל הגביר הנודע, רבי שאול פרחי. גביר זה אוהב תורה היה, והוא הקים בית מדרש מפואר עבור לומדי התורה וכלכלם מהונו.
גם רבי שלום הצעיר נהנה מפעולתו זו, וכך ביום היה משרתו של הגביר, ובלילות ובכל עת פנאי היה שב אל בית המדרש. שם היה מתבודד בכל עת מצוא ועוסק במסתורי הרזין, אבל כשהיו נוכחים שם חכמי המקום נהג לעיין בפניהם בספר תהלים קטן, וכך חשבוהו גם הם לאדם פשוט שזו ידיעתו היחידה. ברבות הימים התפרסם רבנו ויצא שמעו בכל העולם, אך בינתיים, כאמור, הוא שמר בסוד את גדלותו התורנית בנגלה ובנסתר, ואף מעסיקו העשיר לא הכיר במעלתו של המשרת הצעיר.
יום אחד ציווה העשיר לרתום את כרכרתו, ולצאת לנסיעה שגרתית כדי לגבות את המיסים עבור הפחה – מושל דמשק. עשה רבנו שלום כדבריו, רתם את הסוסים והחל להנהיג את העגלה. לפתע פתאום התפרצו הסוסים בדהירה והשתוללו באורח פראי ומסוכן, עד שהכרכרה כמעט התהפכה על נוסעיה.
בחסדי שמים הצליח לבסוף רבי שלום למשוך את רסן הסוסים ולעצור את הכרכרה בטרם יהיה מאוחר, אך הגביר כבר נבהל מאימת התאונה שכמעט אירעה, וחמתו בערה בו. הוא נזף בעגלונו, ובלהט הרגע אף סטר על לחיו! אבל רבי שלום לא הגיב. כדרכם של צדיקים אשר "שומעים חרפתם ואינם מגיבים" הוא הבליג על כאבו, והחריש למשמע הגערות.
לאחר שנים רבות, כאשר הרש"ש כבר הגיע לרום תהילתו כקדוש עליון והתפרסם כראש המקובלים בירושלים, נזדמן רבי שאול פרחי לירושלים וסר אל מעונו, כדי לשחר את פניו ולהתברך מפיו.
כיון שנעמד לפני הצדיק וראה את קלסתר פניו, הכיר כי זהו המשרת שהעסיק לפני זמן רב – בהיותו סבור שהנער ריק מידיעות התורה ושכלו מועט. כשנזכר באותו מקרה שהיכהו על פניו, נפל לרגליו של רבנו ופרץ בבכי ובתחנונים, שיסלח וימחל על אשר חטא לו.
אבל הצדיק דיבר אליו רכות, ואמר בחיוך סלחני: "מעולם לא נתתי ליבי למאורע זה, ולא הקפדתי עליך כלל".
בין חכמי דמשק
בינתיים, למרות גילו הצעיר, חשו היושבים בבית המדרש כי הנער היושב בקרן זווית מסתיר מהם את סודו. הם עקבו אחריו, והחליטו לבחון את ידיעותיו האמיתיות. ניגשו אליו וניסו לתהות על קנקנו. כרגיל, הנער שלום התחמק והשיב כי הוא סתם נער עני ופשוט, אך הם דחקו בו, עד שנאלץ לגלות להם סודו.
נדהמו החכמים לגלות כי הנער גדוש בתורה וידיעתו בה מקיפה ורחבה, הן בתורת הנגלה והן בתורת הנסתר, והבינו כי אינו סתם עני ואביון פשוט אלא מקובל עצום ונורא, ירא אלהים אמיתי ותלמיד חכם מופלג.
התחנן אליהם הנער לבל יגלו את סודו לאיש, ובמיוחד לא לגביר רבי שאול, וביקש מהם שימשיכו להתייחס אליו כאל המשרת הפשוט. בלב חצוי הסכימו המקובלים לעשות את רצונו, אבל מאותו היום היו יושבים איתו בחדרי חדרים ומפלפלים יחדיו בכוונות ובסודות טמירים ונעלים.
לימים, בעודם שוקדים על לימוד חכמת הקבלה, נתגלעה מחלוקת בין רבי שלום לחכמי הישיבה, בעניין כוונת אכילת כזית מצה בליל יום טוב ראשון של פסח. ויכוח חריף וסוער נתגלע ביניהם, וכל צד עמד על דעתו במלחמתה של תורה.
או אז החליט רבי שלום כי זהו אות עבורו לעזוב את דמשק, לקיים את נדרו ולעלות אל הר הקודש בירושלים.
ואכן, החליט ועשה. וכבר לאחר ימים ספורים נפרד מחכמי הישיבה לשלום, הודה לגביר על זכותו לשרת בביתו ועל המקום שהעניק לו עד עתה, ויצא לדרך. מסעו ארך מספר ימים, ובסופן זכה להגשים את מאוויי ליבו הטהור, לעלות לארץ ישראל, והנה עמדו רגליו בשערי ירושלים.
סודו של השמש
את דרכו בעיר הקודש החל רבי שלום כמשרת בבית המדרש שבו התקיימה ישיבת המקובלים "מדרש חסידים – בית אל", בראשות הגאון הקדוש רבי גדליה חיון זצ"ל. הוא חפץ ללמוד בישיבה, אבל כדי שלא יעמדו על טיבו עשה עצמו כנער תם, וביקש להתקבל כשמש פשוט. ראש הישיבה קיבלו, ומאותו היום היה רבנו שלום מחזיר את הספרים למקומם ומעלה אור במנורות, בעודו מטה אזנו כאפרכסת לדברי המקובלים החכמים הגאונים. וכך, יום אחר יום, היה מסתופף השמש בצילה של חכמת הקבלה, במסווה של משרת חרוץ.
ואז אירע הדבר. בישיבתו של רבי גדליה חיון, היו מתקשים ומתחבטים הלומדים מדי יום ביומו בקושיות גדולות ועצומות, ואין פותר אותן. פעמים שאף ראש הישיבה – רבי גדליה – לא היה מצליח להשיב לשאלות תלמידיו.
לא אחת היה רבנו שלום שומע את תלמידי החכמים מתחבטים בסוגיה קשה, כשאצלו היו הדברים ברורים ומחוורים כשמלה. בקלות היה יכול להשיב להם ולהאיר את עיניהם, אך כיון שהחליט להסתיר את גדולתו – המשיך בשתיקתו.
והנה באחד הימים, בעת שמסר רבי גדליה חיון את שיעורו היומי, נתקלו בני החבורה הקדושה בקושיה חמורה, ולא הצליחו ליישבה בשום צורה. ראה רבנו בצערו של ראש הישיבה, וליבו נקפו: כאבם אינו מאפשר לו לעמוד מנגד ולהחריש, בזמן שחבריו נזקקים למענה לאמיתה של תורה. אך מה יעשה? אין הוא רוצה לחשוף את זהותו, עדיין לא הגיעה העת.
רבי שלום הצעיר מצא עצה: לעת ערב, כאשר יצאו הרבנים מבית המדרש, ניגש רבנו אל שולחנו, כתב תשובה בהירה לקושייתם והטמין את הפתק בתוך ספרו של ראש הישיבה. למחרת הגיע רבי גדליה לישיבה, ולפתע אורו עיניו: "פתק משמים" טמון בספרו, ובו תשובה מאירת עיניים המיישבת את כל התמיהות!
אין שמחה כהתרת הספקות, ולשמחתם של רבי גדליה וחבורת תלמידיו לא היה קץ. אולם, מי הוא זה שמטמין את הפתקים מעת לעת? איש לא ידע. רבי גדליה הפציר בתלמידיו לפתור את התעלומה ולגלות מי מהם עושה זאת, אך לשווא.
אך מעשה זה חזר ונשנה, בכל עת שהתעוררה קושיה אשר נותרה ללא מענה. מעט לפני חצות הלילה, לפני שמשכימים המקובלים ומגיעים לבית המדרש, היה כותב על פתק את התשובות לשאלות שעלו, ומטמין את הפתק בתוך ספרו של רבי גדליה.
הבין רבי גדליה חיון כי יד אחד מתלמידיו בדבר. הוא אסף את כל בני הישיבה, והכריז: "גוזר אני על כותב הפתקים הללו, שיגלה את עצמו לפנינו ונחלוק לו את הכבוד הראוי לו". אך רבי שלום, שלא נכלל בין התלמידים ועליו לא חלה הגזרה, המשיך בשתיקתו והתעלומה לא נפתרה.
הפרשה המסתורית נודעה גם לחנה, בתו של רבי גדליה, והיא החליטה לפתור את התעלומה. מדי ערב עמדה בחלון הצופה אל בית המדרש, ועקבה אחר הנעשה בו. והנה, בשעת לילה מאוחרת, ראו עיניה את השמש שלום נכנס בחשאי, כותב דבר מה על פתק, מביט לכל עבר ומטמינו בספרו של אביה.
הסוד התגלה!
משנודע הדבר, קרא רבי גדליה לשלום ה"משרת". הוא ביקשו להושיבו לימינו בבית המדרש, ולהכתירו כממשיך דרכו עוד בחיי חיותו, כשרבי גדליה עצמו יפרוש מראשות הישיבה. אך רבנו שלום התחנן על נפשו, וביקש להמשיך בשימושה של תורה.
ברם, רבי גדליה ראה במעשה זה אות מן השמים, להורות כי הגיעה שעתו של רבנו להתגלות ולהאיר מאור תורתו לרבים. הוא ניאות להיעתר להפצרותיו והמשיך בעצמו לכהן בראשות הישיבה, אך את רבי שלום קירב מאז הרבה יותר, והורה לתלמידים לחלוק כבוד לתורתו וענוותנותו.
לאחר פטירת רבי גדליה חיון, בשנת תקי"א, הוכתר רבנו שלום בצוואתו של רבי גדליה כממשיך דרכו בראשות הישיבה, וכך נעשה רבנו ראש וראשון למקובלי ישיבת "בית אל".
ויש המספרים כי בתו הצדקנית של רבי גדליה חיון, אשר בזכותה התגלגלה חשיפתו של רבנו הקדוש – היא נוות ביתו מרת חנה, אשר כל ימיה עמדה לימינו והייתה עזר כנגדו, עד שנפטרה על פניו בכ"ד בניסן תקל"א.
בלשון חסידים תתרומם
עד מהרה יצא שמעו של רבנו הרש"ש למרחוק. גדולי תורה ובעלי תריסין רבים היו מסתופפים בצל תורתו, שומעים ומתבשמים מתורתו ומגדלותו. הוא הקפיד על לימוד הקבלה והפצתה לרבים בדרכו ובשיטתו של רבנו האר"י ז"ל, כפי שנכתבה על ידי תלמידו רבנו חיים ויטאל, ונודע בשערים כי זכה רבנו שלום לגילוי אליהו הנביא.
לצד זאת הוכר רבנו כאחד מגדולי רבני ירושלים. ושמו נמצא חתום על איגרת שליחות לשלוחי עיה"ק ירושלים בשנת תקל"ד.
"עזוזו ונפלאותיו רבו מספר", כתב הגאון רבי שלמה חזן בספרו "המעלות לשלמה" על רבנו הרש"ש. כל גדולי דורו יצאו מגדרם מהתפעלות, אל מול דמותו המרוממת וההשגות הנשגבות שזכה להן.
תלמידו הגדול, הגאון החיד"א, כתב עליו בספרו "שם הגדולים" (מערכת גדולים אות ש סימן יז):
אחד קדוש בדורנו, מקובל מופלא. וכמעט היה לו ספר עץ חיים שהוא הקדמות רבנו האר"י זצ"ל בסדר הרמ"פ [–רבי מאיר פופרש] זצ"ל על פה, ובקי בהקדמות על מתכונתן. וברוב בקיאותו וחכמתו העמיד כוונות האר"י ז"ל על בוריין כסדרן והלכתן. וכתב קונטרס גדול, שמו "רחובות הנהר", לברר ולפרש ההקדמות היטב, עומקן ורומן נימוקן וטעמן. והיה מכוון כל כוונות רבנו האר"י ז"ל. ובכל לילה אחר תיקון חצות בסדר רבנו האר"י זצ"ל, תיקון רחל ותיקון לאה כמשפט, היה מייחד ייחודים כמו שכתב רבנו האר"י בשער רוח הקודש.
וכשהגיע מרן החזון איש זצ"ל בפעם הראשונה לירושלים עיר הקודש, הלך לכותל המערבי להעתיר בתפילה. בדרכו סיפר לו הגאון רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ"ל על החדר החבוי מתחת לישיבת "בית אל", והוא מוביל למערה שבה התבודד הרש"ש הקדוש. ביקש החזון איש לראותו, והלכו יחד אל המקום.
כבר כשנכנס החזון איש אל בית הכנסת, אמר: "יש לי זכות גדולה עתה, לראות מקום גדולים וקדושים שלמדו והתפללו כאן בסוד ה' ליראיו". ישב מעט ולמד בבית הכנסת, ואחרי כן ירדו אל המערה הנסתרת. החזון איש ישב שם בהתרגשות גדולה מאוד, ובעת ישיבתו שם אמר: "כאן הוא באמת מקום טוב להתבודד – בד בבד קודש"!
חברת אהבת שלום
בישיבת "בית אל" הסתופפו גאונים וצדיקים רבים. מתוכם הבהיק אורה של חבורה קדושה בת שנים עשר חברים, בראשות רבנו הרש"ש. יחד ייסדו בני החבורה אגודה מיוחדת שנקראה בשם "אהבת שלום", ותיקנו תקנות מיוחדות כדי לקשר ביניהם בגוף ובנפש – הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
כתב ההתקשרות נורא ההוד, שעליו חתמו התלמידים, פותח במילים הבאות:
ברצות ה' בתשובת השבים, רוח לבשה אותנו צעירי הצאן חתומי מטה, להיותנו כאיש אחד חברים, והכל לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לעשות נחת רוח ליוצרנו. ועל דבר זה נכרות ברית בינותינו על פי התנאים הללו שרירין וקיימין.
בהמשך מופיעים תנאי ההתקשרות, שתחילתם:
שכולנו החתומים מטה, שנים עשר איש כמספר שבטי יה, נהיה כולנו אוהבים זה לזה אהבה רבה, אהבת נפש ואהבת הגוף, והכל לעשות נחת רוח ליוצרנו וכו'. וכל אחד יעלה על חברו כאילו הוא חלק איבר ממנו ממש בכל נפש ובכל מאוד, באופן שאם חס ושלום יהיה איזה צער לאחד ממנו, לסייעו כולנו יחד או כל אחד בפרטות ככל הבא מידו. ועיקרו של דבר, להוכיח כל אחד לחברו אם חס ושלום שמע עליו איזה חטא.
עוד התחייבו לקשר את אהבתם בתכלית הקשר אמיץ, וקיבלו עליהם שלאורך ימים ושנים יטרח כל אחד מהם להציל ולתקן ולהעלות את נפש חברו בכל אופן שיוכל. והוסיפו:
כללא דמילתא, שמעכשיו נתוועדנו ונתחברנו ונקשרנו ונתייחדנו כאיש אחד חברים בכל מכל כל, לסייע ולעזור ולחזק ולאמץ איש את רעהו לשוב בתשובה ולהוכיחו ולהשתתף בצרתו, בין בעולם הזה בין בעולם הבא, על הדרכים הנאמרים ויותר מהמה.
וגם באופן מעשי:
עוד נתחייבנו, שכל תקנה וסייג ומנהג טוב שיסכימו רוב חברתנו לעשות, שכולנו כאחד וכל אחד לבדו יתנהג ויעשה הדבר ההוא.
בין הרבנים הנודעים שהתוועדו יחד בחבורה קדושה זו יש למנות את החיד"א, הגאון רבי יום טוב אלגאזי, הגאון רבי חיים די לה רוזה. מחשובי רבני בית המדרש היה גם הגאון רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. ועל אף שכולם היו קרובים במניין שנותיהם לגילו של הרש"ש, ויש שאף היו מבוגרים ממנו בגילם בשנים רבות – רבנו היה רבם ומנהיגם.
זו הייתה אווירת הקדושה והטהרה אשר אפפה את בית האלהים, שבו היו גדולי עולם שותפים בכל תחומי הרוח והחומר.
הסורגים שהתקרבו
באותם הימים שלט בירושלים מושל אכזר, אשר גזל מהיהודים כספים מרובים בכל צורה שימצא לנכון. בגודל רשעותו, הטיל המושל מס מיוחד על כל גופת נפטר יהודי המובאת לקבורה. וכך, בכל פעם שנפטר אחד מבני המשפחה – כאילו לא די בצער ובכאב שאפפו את קרוביו על פטירתו, הם נאלצו לשלם הון עתק כדי שיוכלו לקברו ולהביאו למנוחת עולמים.
ביתו של המושל היה בסמוך מקום המקדש, ומבעד לחלונותיו השקיף על הדרך המובילה לבית הקברות. בכל עת שנערכה לוויה, היה המושל עומד בחלון ומשגיח, לוודא שלא עוברים על ציוויו ומוליכים מתים לקבורה מבלי לשלם את המס הנדרש.
המפנה התחולל כשאחת מנשות העיר נפטרה. יורשיה ביקשו לקברה, אך לא היה בידיהם את הסך הנדרש לתשלום המס. בצר להם, פנו לרבנו הרש"ש והסיחו בפניו את מצוקתם. השיב להם רבנו: "אין לכם מה לחשוש. אני בעצמי אשתתף בלוויה, עד לבית החיים".
וכך היה. הלוויה יצאה לדרכה, כשבראש המלווים עומד רבנו הרש"ש. כאשר עברו מתחת לבית המושל, הבחין בהם הלה. הוא הוציא את ראשו מבעד לסורגי החלון והחל לשאוג ולצווח לעבר המלווים, בדרישה לפרוע מיד את המס. הם נרעדו לקול צעקותיו ואיומיו, אך רבנו ציווה עליהם להמשיך בדרכם ולא להתייחס אליו כלל.
כצפוי, המשך הליכתם הגבירה את כעסו של המושל. בשצף קצף ביקש להחזיר את ראשו אל החדר ולפקוד על אנשיו להתנפל על המלווים ולעצור אותם, אך מה מאוד נבהל כאשר סורגי הברזל קרבו זה לזה, ועתה היה צווארו לכוד ביניהם! הוא לא הצליח להכניס את ראשו אל הבית, והוא נשאר מחוץ לסורגים בלי יכולת לעשות דבר!
הזעיק המושל את משרתיו ואנשי ביתו בקריאות לעזרה, אך גם לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לא הצליחו לעזור לו במאומה.
כאשר חזרו המלווים מבית הקברות, נבהלו לראות את ראשו של המושל מחוץ לחלון, כשהוא קורא בקול רם לעבר הרב ומבקש ממנו לעלות אל ביתו. אבל רבנו לא נרתע ולא נבהל.
בשלוות נפש עלה לבית המושל, והלה התחנן לפניו שיושיעו מצרתו. השיב לו רבנו: "אוכל לעזור לך, אך יש לכך תנאי אחד. הבטיח לי כי מהיום והלאה יבוטל המס על קבורת הנפטרים, וראשך ישוחרר, אך אם לא – אין לך תקנה"!
המושל המפוחד הבטיח מיד לבטל את הגזרה, ומיד חזרו הסורגים למקומם וראשו הדואב הצליח להשתחרר מן החלון. ואכן, באותו היום הוא ביטל את הגזרה, וידע כי אין לו להתעסק עם היהודים ורבם הקדוש.
חביבים ייסורים
לפני רבנו הגיע יהודי אחד, בעל ייסורים רבים, המבקש ישועה. הוא ניגש ביראת כבוד לרבנו וביכה את צרותיו המרובות.
השיב לו הרש"ש: "שב בבקשה, תנוח קצת, ואחר כך נראה כיצד לנהוג".
התלמיד עשה כבקשת רבו וישב על הכיסא, אך כעבור זמן קצר, תוך כדי ההמתנה, נרדם היהודי על כסאו. ובחלומו הוא מגיע לבית דין של מעלה ורואה עשרות מלאכים עם עגלות עמוסות – הולכים כולם לאותו כיוון.
ניגש היהודי אל המלאכים, ושאל לפשר מעשיהם. ענו לו: "בעגלות אלו נמצאים הזכויות והעברות שעשית במשך ימי חייך. אנו לוקחים את הכל כדי לשקול במאזניים, ולראות – מי יכריע את מי ומה יהיה דינך".
הלך אחריהם בפחד ובאימה, עד שהגיעו למקום מאזניים ענקיות, שם רוקנו המלאכים את עגלותיהם. והנה, כף החובה נטתה מטה מטה, למרות כל הזכויות שהועמסו בכף השנייה.
פרץ היהודי בבכי נורא, ושאל: "ומה עם כל הצרות והסבל שליוו אותי כל חיי"?
מיד מיהרו והוסיפו את הצרות לכף הזכות, שאכן החלה להתרומם! אך שוד ושבר – תמו הייסורים, ועדיין כף החובה מכריעה.
החל היהודי לצעוק: "אוי, חבל! חבל! רק עוד מעט ייסורים, והכף הייתה מכריעה לטובה! אנא, הבו לי עוד ייסורים"!
מתוך צעקותיו ובכיו התעורר כשכולו נסער. ניגש אליו הרש"ש הקדוש, והסביר לו את חשיבות קבלת הייסורים באהבה, ומעלתם כפי שנוכח בעצמו.
קם היהודי מכסאו, ואמר: "אכן נכון הדבר, צריך אני להתייסר עוד כדי להיות זכאי"! שב לביתו, ומאז חדל להתאונן על מצבו וקיבל את ייסוריו באהבה.
כי רבים רחמיו
אותו היום היה קר וגשום במיוחד. הרוחות נשבו בחזקה, וגשם כבד ניתך ארצה. רבנו שלום שרעבי זצ"ל צעד לכיוון בית הכנסת, כשמעילו החם מגן עליו מפני הצינה המקפיאה.
לפתע, כמו משום מקום, הופיעה אישה ענייה, רועדת מקור ורטובה כליל. מלבושיה היו דלים, ורגליה היחפות דרכו על הבוץ ועל האבנים שבדרך. ילדה קטנה אחזה בידה של האישה העיוורת, והוליכה אותה אט אט.
הבחין רבנו שלום במחזה כואב זה, וליבו נכמר בחמלה. הוא לא התלבט אף לרגע. בזריזות חלץ את נעליו, והניח אותן לפני האישה הרועדת מקור. את מעילו העבה כרך סביב גופה של הילדה הקטנה, ורק לאחר שנוכח לראות ששלומן טוב יותר, פסע במהירות לכיוון בית הכנסת.
להביא לימות המשיח
מופלא ונורא היה ניסיונם של רבנו הרש"ש ותלמידיו להביא את משיח צדקנו בהפצרת תפילות ותחנונים, עם כוונות נוראות, צירופי שמות הקודש וייחודים עילאיים – והגמול הנורא שקיבלו עליהם מן השמים על שניסו לדחוק את הקץ.
היה זה בשנת תקי"ג, כאשר מתוך שנים עשר גדולי התורה מחכמי ומקובלי הישיבה, בחר לו הרש"ש בשני בחירי תלמידיו – החיד"א ורבי חיים די לה רוזה זצ"ל. הוא הכניסם בסוד העניינים מכבשונו של עולם ומסר להם סדרה של צומות ותעניות, טבילות במקווה טהרה, כוונות וצירופי שמות הקודש וייחודים נוראיים. שלשתם החלו בהיטהרות והזדככות מיחדת לקראת המעשה הגדול – להביא את המשיח.
במשך כמה שבועות היו שלושה מצוקי ארץ אלו שרויים בסדרות של תעניות שנמשכו שלושה ימים רצופים. בכל לילה היו יוצאים שלשתם לאחר חצות, באמצע הלילה, אל ההרים הקפואים מחוץ לחומות ירושלים, ועורכים שם גלגולי שלג עם כוונות. אחר כך היו טובלים מאות טבילות עם ייחודים קדושים במקווה טהרה, כשהם מרבים בשבועות אלו בכל מיני סיגופים, פרישות, היטהרות והזדככות כדי לזכך את הגוף וגשמיותו.
ליל ד' בשבט באותה שנה נקבע להיות הלילה הגדול והגורלי, שבו גמרו בדעתם בהחלטה נחושה להביא את מלך המשיח מהיכלו העליון, לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו.
באותו לילה נפלה אימה וחרדה גדולה על ירושלים, כשלפתע החל להישמע קול רעש גדול של רעמים משונים וברקים חזקים במיוחד. בחוץ השתוללה סופת שלגים נוראה, ונדמה היה כי איתני הטבע עומדים להחריב את העולם ולהכריעו.
באישון לילה ואפלה יצאו שלושת הצדיקים – הרש"ש, החיד"א ורבי חיים די לה רוזה – אל הקור הנורא והקפוא. בהיחבא עלו יחדיו אל עליית הגג של ישיבת "בית אל", והחלו במלאכת הקודש.
בתחילה הרהרו בתשובה במשך שעה ארוכה, ואז החלו להרעיש ארץ ומלואה בזעקות ובבכיות נוראות, כשהם מפצירים בכל כוחם בתפילות, בקשות ותחינות, להביא לסיומה של גלות חשוכה זו ולגילויו של משיח צדקנו. פני השלושה להטו באש של מעלה, כשמקיף אותם אור עליון מהכוונות והייחודים העילאיים, וכל גופם מרעיד בסילודין מהדבקות העצומה והנוראה.
והנה, לפתע נשמע קול אדיר וחזק. הייתה זו בת קול מן השמים שמכריזה ואומרת להם להפסיק במעשיהם, ולא לדחוק את הקץ ולהחיש את ביאת הגואל, כי עוד לא בא עיתו ואין השעה כשרה לכך. ויען אשר עשו את הדבר באגודה של שלושה, וכמעט שעלה חפצם בידם, וכדי למנוע מהם מלשוב ולעשות דבר זה, גזרו מן השמים שחייבים לפרק את אגודת אחדות קודש זו, כי ביחד יש חשש שינסו לשוב ואולי אף יצליחו לכבוש את המשיח ולהביאו.
"על כן", נאמר להם, "קבלו עליכם גזרת שמים – להפריד מיד ועכשיו את אגודת הקודש שלכם. אחד מכם יצטרך לעזוב מיד את עיר הקודש ואת ארץ ישראל, ויגלה לחוץ לארץ. ואתם ביניכם תחליטו, מי משלשתכם יקבל עליו עונש גלות זה".
הגאונים הקדושים קיבלו עליהם גזרת שמים מיד. הפילו ביניהם גורלות, ובגורל עלה שמו של מרן החיד"א. הוא קיבל עליו את הגזרה באהבה ועוד באותו לילה שב לביתו, ארז את הטלית והתפילין ואת מטלטליו המועטים, ולמחרת בבוקר – לאחר תפילת שחרית – עזב החיד"א את ירושלים בבהילות ובחיפזון, כשהוא יוצא לחוץ לארץ. שנים רבות לא ידע איש את פשרה של יציאה חפוזה זו. מאותו יום נדד החיד"א בקהילות רבות בכל העולם, כשהוא פועל גדולות ונצורות עבור קהילות ארץ הקודש, ולצד זאת גודר פרצות ומחזק את עם ישראל ברחבי תבל.
חמישים ושלוש שנים לאחר שגלה מארץ ישראל בגזרת מלך, נפטר החיד"א בליוורנו שבאיטליה זקן ושבע ימים בשבת זכור, י"א באדר תקס"ו. כעבור שנים רבות, בשנת תש"ך, הועלה גופו הטהור מאיטליה ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
לעומתו, הרש"ש הקדוש נזהר מאותו יום ואילך לא לצאת בשום פנים ואופן מירושלים, באמרו: "כל עוד שאיני יוצא מעיר הקודש – היא בקדושתה מגינה עלי".
בקבר רחל אמנו
כך עברו להן עשרים וארבע שנים, שבהן לא יצא הרש"ש מעיר הקודש ירושלים. עד שנת תקל"ז, שבה נחתה מכת ארבה קשה מאוד על היישוב בארץ. למכת הארבה קדמה שנה של מכת בצורת, ומעט הפירות והירקות נטרפו במלתעות הארבה שכיסה את עין הארץ.
יהודי ירושלים הנמקים ברעב באו, בכו והתחננו אל הרש"ש, שיבטל בכוח קדושתו ותפילתו את גזרת הרעב הנורא.
והנה קבעו אנשי ירושלים עצרת זעקה ותפילה ענקית בבית לחם, במקום קבורת רחל אמנו עליה השלום. הרש"ש חכך בדעתו אם לצאת מחוץ לחומות ירושלים לבית לחם, שמא יבולע לו, אך בכיותיהם של אחיו הנמקים ברעב הכריעו את הכף והשפיעו על ליבו הרחום.
בלכתו בדרך לקבורת רחל, בבית לחם, היה מזועזע ממראה עיניו – השדות והעצים מכוסים בענן שחור ענק של מיליוני חגבים המכלים את כל הראוי למאכל.
ליד קברה של רחל אמנו עמד הרש"ש והעתיר שעות רבות בתפילה ובתחנונים, כשמתחתיו נקווית שלולית של דמעות.
והנה, בסיומה של התפילה, לפתע התקדרו השמים ומטר סוחף ניתך ארצה. ענן שחור אדיר של מיליוני ארבה נראה מתרומם לו באוויר ונמלט מחוץ לגבולות ארץ ישראל, כאילו קיבלו פקודה נעלמה להסתלק מהאזור כולו – מיד ובבת אחת!
תיקון חצות בכותל המערבי
מדי לילה נהג רבנו הרש"ש לערוך תיקון חצות ליד הכותל המערבי. ישב על הארץ, בכה בדמעות שליש, ובקול גדול שאג כארי על חרבן בית המקדש. כך קונן בכל לילה כשעתיים תמימות.
יום אחד הגיע דייר חדש להתגורר בסמוך לכותל המערבי. היה זה הקאדי של ירושלים, רשע וצורר שחיפש להצר ליהודים. והנה, בחצי הלילה התעורר הקאדי לקול בכי ויללה שבקע מהכותל, וכבר לא הצליח להירדם עוד. חשב כי אך מקרה הוא, והמשיך כרגיל. אבל בלילה השני חזרה תופעה זו ונשנתה, והוא שוב התעורר משנתו לקול בכי מר. מיד קרא הקאדי למשרתו, וציווהו לחקור את פשר הדבר.
הלך המשרת ומצא את רבנו בוכה ומקונן כדרכו מתחת לחלון בית הקאדי. חזר וסיפר זאת לאדוניו. ביקש הקאדי לשלוח יד ברבנו, וציווה לחייליו עושי דברו לארוב לצדיק ולרצחו נפש!
למחרת, בחצי הלילה, כאשר בא רבנו כדרכו אל הכותל המערבי, לערוך תיקון חצות, קרבו אליו החיילים וחרבם שלופה בידם. הם הרימו את זרועם להכותו מכת חרב, אך היא נשארה תלויה באוויר. רגליהם דבקו לאדמה, הם לא הצליחו לזוז ממקומם והדיבור נעתק מפיהם.
הקאדי, שחשב שהלילה יישן במנוחה, נדהם לשמוע שוב את רבנו עורך תיקון חצות. כאשר ירד מביתו, ראה את החיילים עומדים על מקומם ללא ניע. התחיל הקאדי לצעוק ולאיים עליהם, אבל הם לא השיבו דבר. ביקש להכותם אך הם כאבן דומם – לא נעו ממקומם!
הבין הקאדי כי איש קדוש הוא רבנו, ולא יוכל לגעת אפילו בשערות ראשו. המתין לסיום תפילתו של רבנו, וכשסיים ניגש אליו, ביקש ממנו מחילה וכפרה והתחנן שישיב לחיים כבראשונה את החיילים. עשה כן רבנו, ומן היום ההוא יצא שמעו כקדוש ונורא עד מאוד.
כצאת השמש בגבורתו
כפי שמספר רבי יעקב ספיר, בירושלים נפתחו לרבנו הרש"ש "שערי חכמת הקבלה ביפעת טהרתו וקדושתו, כנודע מפרשת גדולתו וקדושתו וחסידותו. ואשר הופיע אור יקר בחיבוריו על הזוהר וכתבי האר"י ז"ל, וכוונת התפילות אשר עד היום בק"ק בית אל".
חיבוריו של רבנו הרש"ש הקדוש השפיעו מהודם ומאורם על כלל לומדי חכמת הנסתר, עד ימינו אנו. הם משמשים כספרי יסוד להוגים ולמעיינים בתורת הסוד, וידועים כספרי יסוד לכל הבא בשערי חכמה זו.
הגהותיו וביאוריו על כתבי האר"י ז"ל ידועים בשם הגהות השמ"ש – כראשי התיבות של שמו. חיבורו הגדול, "נהר שלום", כולל בתוכו שלושה ספרים נפתחים: "אמת ושלום" על עץ חיים, "רחובות הנהר" על הקדמות רבנו האר"י, ו"נהר שלום" על ספר כוונות התפילות והמצוות והייחודים. סידור הרש"ש נפוץ בנוסחאות רבות, והוא סדר התפילות וכוונותיהן על פי דעת רבנו האר"י ז"ל.
וכך כתב הגאון רבי יוסף חיים, בעל "בן איש חי", בספרו "דעת ותבונה":
בראשית המאה השישית נראה בארץ הקדושה ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו מקובל אלהי מופלא, הוא אדונינו רבנו שלום מזרחי דידיע שרעבי. והוא בתחילתו נתגדל בארץ תימן, ושם נולד, ובא לשכון בארץ הקדושה על דרך בבל היא עיר בגדאד ודרך דמשק, ושם בארץ הקדושה זרח אור תורתו. ועשה סידור כוונות לכל השנה כולה בפרטות, הרבה יותר מן הנראה משער הכוונות, והכל הוציא ובירר אותם מדברי רבנו האר"י ז"ל בעצמו, והעמיד תלמידים גדולים בחכמה הזאת.
ועם כל זאת, כתב בנו הגאון רבי חזקיה יצחק זצ"ל, כי רבנו היה אומר כל ימיו "שכל נתיבותיו אשר באו בכתב אינם אלא רמזים וראשי פרקים, ודרך כלל מגלה טפח ומכסה אלף אלפים טפחים, ומליבא לפומא לא גלי"!
בערוב ימיו
טרדות רבות אפפו את רבנו בשנותיו האחרונות. בחיבורו "נהר שלום" התנצל על קיצור דבריו במקום שהיה ראוי להאריך, והסביר: "אמנם לא אוכל עתה להרחיב בו הדיבור, ואל יאשימני על זה, כי גלוי וידוע לפניו יתברך שמו כי אין לי זמן מכמה צרות דעדו שעלי. ה' יתברך יאמר לצרותינו די, ויסייענו ללמוד תורה לשמה, כן יהי רצון".
בחג הפסח תקל"ו, פחות משנה קודם פטירתו הגיע רבנו לדרגות מופלאות של פרישות מעל להשגת אנוש. בליל הסדר אפף אור עילאי את הבית ויושביו, ורבנו קיים את מצות אכילת מצה כדרכו, עם ייחודים וסודות נעלים.
לאחר הסדר קרא רבנו לתלמידיו, וגילה להם שהגיע זמנו להיפטר מהעולם בשנה זו. מאז המשיך להוסיף קדושה עליונה על קדושתו ויראתו, נטהר והזדכך.
גלה כבוד מישראל
בימיו האחרונים הִרבה רבנו בלימוד ללא לאות במסירות נפש ומתוך כוחות עליונים, כוונות וייחודים, עד שבערב שבת קודש – ט' בשבט, נפל למשכב.
בחוצות ירושלים פשטה השמועה והכל העתירו בתחינה לרפואתו השלמה, אך הגזרה נגזרה, הורם הנזר והוסרה העטרה. רבנו הגדול, המנורה הטהורה, נתבקש לבית עולמו בי' בשבט תקל"ז.
קודם הסתלקותו לגנזי מרומים התחייב רבנו שעל כל צרה שלא תבוא – יבואו ויתפללו על קברו, והבטיח שהמתפללים על קברו לכל ישועה נדרשת – אם יתפללו בלב שלם, תתקבל תפילתם ברצון ולא תשוב ריקם.
העיר ירושלים לבשה אבל, ואחר השבת נאספו כל בני העיר ללוות את רבנו למקום מנוחת נפשו. סדר הטהרה ומסע הלוויה התנהלו כפי שהורה בצוואתו, אך דבר אחד היה שאותו חששו התלמידים לקיים. היה זה סדר ארבע מיתות בית דין, שאותו הורה לתלמידיו לקיים לגופו אחר פטירתו, כשבמקום להניחו בנחת בקבר ציווה להשליכו מגובה ארבעה טפחים כדי לקיים בו סקילה. ברם, בזמן הלוויה לא היו התלמידים מסוגלים ליטול על שכמם את האחריות לקיום צוואה זו, ויראו מלעשות כדבר הזה ולגרום ביזיון חלילה לגופו הטהור.
אולם, בעוד המיטה ונושאיה מגיעים אל עמק יהושפט, בדרכם להר הזיתים, נשמע לפתע קול שאון. בריונים ישמעאלים חמושים בכלי נשק אצו רצו לכיוונם וביקשו לפגוע בהם. הם שמטו את המיטה בחוזקה מידיהם של התלמידים, והשליכו אותה עם גופו הקדוש של רבנו אל העמק, מטה מטה במדרון.
נבהלו התלמידים וכל המלווים מההתקפה הפתאומית והבלתי צפויה, וניסו לעמוד על נפשם מול השודדים, אולם אלו – כהרף עין נעלמו כלא היו! או אז הבינו התלמידים, כי היו אלו שלוחים ממרום שבאו לבצע את אשר ציווה עליהם רבם הגדול, ורצון יראיו יעשה.
הרימו בדחילו ורחימו את גופתו של רבנו, הניחוה על המיטה והעלוה במעלה ההר, עד מקום קבורתו בחלקת החסידים שבהר הזיתים, ממנו נשקפים שערי ההיכל בימי תפארתו.
הכל קוננו מרה על הדור שאבד מנהיגו והספינה שאיבדה את קברניטה, צדיק יסוד עולם, אביר הרועים אשר הלך למנוחות ועזבם לאנחות.
עדה המצבה אשר נקבעה על מקום קבורתו, אבן מקיר תזעק, ובה נחרת:
קבורת ארץ איש האלהים
קדוש הוא השקדן בתורה
הרב החסיד המקובל האלהי
בוצינא קדישא כמוהר"ר
שלום מזרחי דידיע שרעבי זלה"ה
נח נפשיה יום עשרה לחֹדש שבט
שנת מנוחתו כבוד לפ"ג.
וביום היארצייט שבכל שנה ובשנה, בליל עשרה בשבט, היו בני ירושלים נוהגים להתכנס בישיבת "בית אל", לומדים בספרי רבנו הקדוש, ומשוררים פיוט מיוחד שחיבר נינו, הגאון רבי שלום משה חי גאגין זצ"ל. וכך פותח הפזמון: "אמא שלום תבורך מנשים, ממך יצא קודש הקדשים, כולו לה' כליל לאישים, ויקרא לו ה' שלום".
ועד היום מתקיימים לימודים על דרך האמת בתאריך יום פטירתו. מתפללים רבים עולים לציונו, ורבים נושעו במקום ציונו הקדוש במרומי הר הזיתים.
זרעו בקודש
דור ישרים מבורך הותיר אחריו רבנו הרש"ש.
בנו יחידו, אשר הלך בדרכי אביו הגדול בכל נתיבותיו, היה הגאון הקדוש רבי חזקיה יצחק שרעבי זצ"ל. בפי חכמי הישיבה היה מכונה "החי בשמש", ראשי התיבות של שמו – הרב חזקיה יצחק ב"ר שלום מזרחי שרעבי. חותנו היה הגאון רבי יצחק קובו זצ"ל.
למרות גדלותו העצומה, גדלה ענוותנותו, ורבי חזקיה יצחק לא חפץ למלא את מקום אביו הגדול בישיבת "בית אל", ופינה את כס המלוכה לידיד נפשו מהרי"ט אלגאזי. אך אחר פטירתו של רבי יום טוב אלגאזי חזרה העטרה לרבי חזקיה יצחק, והוא עמד בראשות הישיבה עד הסתלקותו בשנת תקס"ח.
בנו הנודע של רבי חזקיה יצחק היה הגאון הקדוש רבי רפאל אברהם שלום מזרחי שרעבי זצ"ל, בעל "דברי שלום". רבי רפאל נולד בירושלים עיה"ק בשנת תקל"ה, והתחנך על ברכי זקנו הרש"ש בשנות חייו האחרונות. התגדל בין ברכי חכמים, גדולי הצדיקים שחבשו את ספסלי ישיבת "בית אל", וניכר כארי שבחבורה על אף גילו הצעיר.
רבי רפאל נודע בחכמת הקבלה, בקדושה ובחסידות, ועל שם תכונותיו היו בני דורו מכנים אותו "החסיד הרא"ש". בכוח קדושתו היה מפליא פלאות ופועל ישועות בקרב הארץ, וחכמי הקבלה גילו כי היה בו ניצוץ של שמואל הנביא. וכשמואל בדורו, גם רבי רפאל נתבקש בישיבה של מעלה בהיותו בן חמישים ושתיים שנה, ביום כ"ה בכסלו תקפ"ז. את דרכו בהנהגת הישיבה המשיך חתנו, הגאון רבי חיים אברהם גאגין זצ"ל, ואחר פטירתו כיהן במשרה רמה זו בנו הגאון רבי שלום משה חי גאגין זצ"ל.
מקורות והרחבה:
רבי יעקב ספיר, אבן ספיר (ליק תרי"ט) דף קח ע"ב–קט ע"א; הג"ר אברהם אלנדאף, חוברת שרידי תימן (ירושלים תרפ"ח); הג"ר יעקב קצין, פרי עץ הגן (ירושלים תשע"ו) עמ' א–כ; הג"ר סעדיה חוזה, תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל (רמת גן תשפ"א) חלק א עמ' 79–80, 108–109, 157, 339–343; הג"ר אבנר עפג'ין, הרש"ש הקדוש (ראש העין תשמ"ח); הרב צבי מאשקאוויטש, חיי הרש"ש (ירושלים תשכ"ט); הרב יעקב שלום גפנר, אור השמש (ירושלים תש"ל); הרב אהרן סורסקי, אורות ממזרח (בני ברק תשל"ד) עמ' לא–נ; הרב רפאל בר־שם, אור הרש"ש (ירושלים תשנ"ח); הרב דניאל אוחיון, אור דניאל – הגדה של פסח (בת ים תש"ע) עמ' קא–קו; ר' פרידמן, מרן הרש"ש (ירושלים תשמ"ח); גיליון פניני הצדיקים 81 (פרשת בא תש"ף) עמ' 7; גיליון מאורות הרש"ש לרגל יומא דהילולא, שבט תש"ף; גיליון גנזי מלכים לד (שבט תשפ"א) עמ' 3.
