פרק שני: במחנה העולים פרדסיה
"ברחבת בית הספר במחנה העולים פרדסיה, אשר אליו העבירו אותי מעבודתי הקודמת בבית הספר לילדי עולים מטריפולי", מתאר רבי יוסף צבי גוביץ, "מצאתי מאות ילדים חמודים עטורי פאות מסולסלות, אשר התרוצצו בחוץ, והמתינו להיכנס אל הכיתות".
היה זה בית ספר עם עשרות כיתות ולמעלה מאלף תלמידים. חלק מן הבניין שימש כבית ספר לבנות, אך בו היו פחות תלמידות, מכיוון שהורים רבים לא רצו לשלוח את ילדותיהן לבית הספר. היו בבית הספר כמה עשרות מורים ומורות, מדריכים ומדריכות.
לתדהמתי התברר לי, מסביר רבי יוסף צבי, כי בית הספר היחיד במחנה העולים הגדול, שהיה מאוכלס כולו בעולים מתימן, כולם שומרי תורה ומצוות ללא יוצא מן הכלל, הינו בית ספר חילוני! הייתי המורה הדתי היחיד בכל בית הספר, וגם זה היה, כנראה, בטעות. הצוות היה מורכב כולו מחברי קיבוצים ומיוצאי תנועות "הנוער העובד" של מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל), ו"השומר הצעיר", אשר גויסו למשימה זו. מנהל בית הספר אשר לא קיבל שום אינפורמציה עלי, חשב, כנראה, שאני אחד משלהם.
המציאות שפגשתי כאן במחנה פרדסיה, השתלבה בתודעתי עם ניסיוני הקצר במחנה הקודם עם העולים מטריפולי, והתחלתי להבין, שישנם כאן תכנון ומגמה ברורים, העלולים לסכן את עתידנו, עתיד עם ישראל כולו. "כור ההיתוך" המפורסם של בן גוריון עבד במלוא הקיטור!
הזדעזעתי! קהילות שלמות, אשר במשך אלפיים שנות גלות שמרו בקפדנות על חיי תורה ומצוות, נעקרו עתה מארצם ומבתיהם, ממקור פרנסתם ומן הקהילות אשר בהן חיו במשך דורות רבים, והובאו לארץ ישראל. הם שוכנו במחנות אוהלים ארעיים, כאשר כל צרכיהם מסופקים להם על ידי מנהלי המחנה, ואלה תכננו ועשו הכל, על מנת לנצל את ההלם, אשר בו היו שרויים העולים בחודשים הראשונים לעלייתם, ואת תלותם בקבלת כל צרכיהם ממנהלי המחנות, כדי לגזול מהם את הנכס היקר להם ביותר, את נפשות ילדיהם! הם תכננו והקימו את בתי ספר החילוניים ואת מחנות הנוער למען מטרה אחת – לעקור מלב הילדים התמימים ומלב בני הנוער את האמונה באלוקי ישראל ובתורתו! להרחיקם מהוריהם ה"מפגרים", ולחנכם בדרך חדשה לאורח חיים חילוני! את כל זאת השתדלו לעשות בקצב מהיר, בטרם יתאוששו העולים מהמפנה החד שחל עם עליתם ארצה, ובטרם יהיה סיפק בידם להתקומם!
רבי יוסף צבי גוביץ החל להבין את השיטתיות שבפעולות המדינה. הדברים החלו לחלחל לתודעתו ולהתבהר יותר ויותר.
בגיל בר מצוה – כבר בקיאים בקריאת התורה עם הטעמים
בכיתה שקיבלתי לחינוך במחנה העולים, מספר רבי יוסף צבי, היה עלי ללמד בהתאם לתכנית הלימודים של בית הספר החילוני, ובכל זאת הקדשתי בכל בוקר זמן לתפילה וללימודי קודש. התלמידים בכתתי היו בגילאי 11-12, והופתעתי לטובה מרמת ידיעתם. כולם שלטו היטב בקריאה, וידעו בעל פה את התפילות, הברכות וההלכות היסודיות. נוכח המחסור בספרים בתימן, למדו הילדים לקרוא גם מאחור ומן הצדדים, שהרי בתימן היו להם רק מספר סידורים וחומשים בודדים בכל כיתה, והילדים הקיפו אותם מכל הכיוונים, ולמדו לקרוא כך. כולם למדו מגיל מאד צעיר אצל "מארי" (רבי בתימן), וכשהגיעו לגיל בר מצוה, כבר היו בקיאים בקריאת התורה עם הטעמים בנוסח תימן.
הנהלת בית הספר סיפקה לנו ספרים ללימודים כלליים בלבד – עברית, חשבון, ידיעת הארץ וכדומה, לכן קניתי מכספי עשרות חומשים, ספרי משניות וסידורים. למדנו פרשת השבוע עם פירוש רש"י ומשניות עם פירושים. פירוש רש"י היה חדש עבורם, אך התלמידים השתלטו במהירות על קריאת הכתב המיוחד. הם התקדמו בכל שטחי הלימוד, ונהניתי מהם מאד.
במהירות התפשטה בין ההורים השמועה, שישנו בבית הספר מורה דתי, ועשרות הורים פנו אלי שאקבל את ילדיהם לכיתתי, אולם דבר זה לא היה באפשרותי. מאוחר יותר התפשטה בכל המחנה גם השמועה, שבכיתתי לומדים לימודי קודש, ועשרות הורים הוסיפו לדרוש, שאכניס את ילדיהם לכיתתי. חלק מן הילדים, אשר אותם לא יכולתי להכניס לכיתתי, נתלו על החלונות מבחוץ, והקשיבו לשיעורים.
הפעילות מתרחבת ללימודי צהריים
לאחר מספר שבועות, כשלא יכולתי לעמוד עוד בלחצי ההורים וילדיהם, הודעתי, שאני פותח כיתה ללימודי קודש בלבד בשעות אחר הצהריים. הלימודים בבית הספר הסתיימו בשעה אחת בצהרים, ואנו נתחיל ללמוד בשעה שלוש אחר הצהריים. בשעה זו כבר יעזבו המנהל וצוות המורים את בניין בית הספר. שומרי בית הספר, שהיו תימנים מתושבי המקום, הסכימו לפתוח עבורנו את הכיתה. כבר בימים הראשונים הגיעו למעלה מחמישים תלמידים מכל הגילאים, והיה לי קשה מאד להשתלט עליהם. לאחר מספר ימים הגיעו עוד עשרות ילדים, שהוריהם שלחו אותם ללמוד אצל המורה הדתי – "מארי יוסף" כפי שהם קראו לי. ראיתי, שאין באפשרותי להמשיך כך לבדי, וייגעתי את מוחי בשאלה, כיצד לפתור את הבעיה. מצד אחד, אסור לאכזב את הילדים, ולשלול מהם את האפשרות ללמוד תורה, ומצד שני, אין באפשרותי להמשיך כך ללא עזרה ותיגבור.
באותה עת גונבו לאוזני שמועות על כך, שבמרחק של כחצי שעה הליכה מן המחנה שלנו הוקם מחנה נוער נפרד, לנערים מגיל 13-14 ומעלה, עם מדריכים ומדריכות חילוניים במטרה ברורה להרחיקם מן ההורים, לחנכם מחדש, ולהקנות להם השקפת עולם חילונית. בהגיעם למחנה הנוער גזזו לנערים את הפאות, ולקחו מהם את סידורי התפילה ואת התפילין. אף לקחו אותם לטיולים בשבתות. המדריכים קטפו תפוזים במהלך הטיולים, והורו גם לנערים לקטוף תפוזים ביום השבת. הם לעגו לאלה שסירבו. המדריכים הסבירו לנערים, שבתימן היה צורך לשמור מצוות, אבל כאן בישראל אנו עם חופשי, כביכול, יש לנו מדינה וצבא, כולנו מדברים עברית, אין ממי להיבדל, ואין יותר צורך לשמור את מצוות התורה. אלה מבין הנערים שהסתגלו במהירות לאורח החיים החדש, נשלחו לקיבוצים, וכמובן, לא לקח זמן רב, עד שלמדו ממעשיהם, ונהיו כמותם. ההורים היו המומים, ולא ידעו כיצד להגיב.
שמועות אלה רק חיזקו בי את הרצון להמשיך בשיעורי התורה, ולחזק את תלמידי באמונתם. רבים מן ההורים הגיעו לבית הספר, עמדו בחוץ על יד החלונות הפתוחים של כיתתי, והקשיבו לשיעורים. לפעמים הגיעו אחדים מרבניהם אל השטח. מיד ניצלתי את ההזדמנות להסביר לרבנים, שיש להם הזכות לתבוע חינוך דתי לילדיהם, ושמחובתם להנחות את הציבור ולהורות לו, שיתנגדו בכל תוקף לחינוך החילוני. כן יש למנוע את הוצאת הנערים והנערות למחנות הנוער ולקיבוצים.
באחד הלילות, בהם לא יכולתי להירדם בגלל המחשבות שהטרידו אותי בשאלה כיצד למצוא פתרון למצב שנוצר, הבזיק בי רעיון: כאשר הגיעו לנמל חיפה המכולה והארגזים עם מכונות הסריגה, ששלחה אמי מצ'כוסלובקיה, נסעתי מספר פעמים לנמל חיפה, כדי לטפל בשחרורם. בדרך, מספר תחנות אחרי העיר חדרה, עבר האוטובוס דרך יישוב דתי בשם "כפר הרא"ה". על גבעה במרכז היישוב התנשא בניין בולט לעין עם כיפה עגולה. התעניינתי אצל הנוסעים על הבניין המיוחד הזה, והם אמרו לי, שזהו בניין הישיבה של היישוב. אל מחנה העולים פרדסיה אפשר היה להגיע מכפר הרא"ה באוטובוס, בפחות ממחצית השעה. החלטתי לפנות לראשי הישיבה בכפר הרא"ה, ולבקש מהם לשלוח אלינו מספר בחורי ישיבה בוגרים לשעות אחה"צ, אשר נוכל בעזרתם לפתוח כמה כיתות, ולאפשר לעשרות תלמידים נוספים להשתתף בשיעורי התורה. גם בחורי הישיבה יתחזקו באמונתם, כשיראו את צימאונם של ילדים תמימים אלה ללימוד התורה, וגם יוכלו לקיים את מצוות "ללמוד וללמד".
בכפר הרוא"ה
עוד באותו ערב יצאתי לדרך לכפר הרא"ה. עליתי לבניין הישיבה, שם שמעתי מהתלמידים שראש הישיבה, הרב נריה, אינו נמצא כעת בישיבה, והם הדריכו אותי כיצד להגיע לביתו. הרב קיבל אותי בסבר פנים יפות, וביקש ממני להצטרף לארוחת ערב עם משפחתו, בטרם נתחיל לשוחח. הוא הקשיב בתשומת לב לכל מה שסיפרתי, התעניין בפרטים, והתלהב מהרעיון להרחיב את שיעורי התורה במחנה העולים שלנו. הוא הסכים באופן עקרוני עם בקשתי לשלוח אלינו מספר תלמידים בוגרים.
לאחר שהרב נריה התייעץ עם שותפו בהנהלת הישיבה, הרב צוקרמן, הוא שלח שני בחורים בוגרים שהיו להם ניסיון וכישרון בהדרכה. הם התלהבו מן התפקיד שהוטל עליהם, והילדים אהבו אותם מאד. הילדים חולקו למספר כיתות. הכל התנהל כסדרו.
בפרק הבא, אי"ה: מנהלי מחלקת החינוך מתערבים…
