פרק שלישי: מנהלי מחלקת החינוך מתערבים
עברו רק מספר שבועות, מספר רבי יוסף צבי גוביץ, מאז שהרחבנו את שיעורי התורה בעזרת הבחורים מישיבת כפר הרא"ה. והנה, למנהלי מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית נודע, שאנו מקיימים שיעורי תורה בבניין בית הספר. מנהל המחלקה ד"ר נחום לווין, אשר כל ענייני החינוך במחנות היו תחת סמכותו, הגיע באופן אישי למחנה, ונתן הוראה חמורה לשומרים, שלא להרשות לנו יותר להשתמש בכיתות, ולסגור את בניין בית הספר בשעות אחר הצהרים.
התפלאתי שלא פיטרו אותי. ד"ר לווין אפילו לא הזמין אותי לברור, וגם מנהל בית הספר לא התערב בעניין שיעורי התורה, שהנהגתי בכתתי. כנראה, שהעדיפו להשאיר את העניינים "על אש קטנה". אולי חששו, שאם ינקטו נגדי צעדי ענישה, יתפרסם הדבר, וזה עלול לגרום לסערה פוליטית.
אם הם חשבו, שבאמצעות הוראתם לסגור את בניין בית הספר בפנינו יצליחו להפסיק את שיעורי התורה שלנו, הרי טעות גדולה הייתה בידם. רצוננו העז להמשיך ללמד ורצון התלמידים ללמוד היו חזקים מהם, ומצאנו פתרון, אשר יאפשר לנו להמשיך בלימודים. בקרבת מחנה העולים השתרע המושב התימני הותיק פרדסיה, ובו שני בתי כנסת. קבלנו רשות להשתמש בהם עבור השיעורים שלנו. לפעמים, כשמזג אויר יפה שרר בחוץ, ישבנו בצל עצי האיקליפטוס הגבוהים, שצמחו בסביבה. העניינים המשיכו להתנהל לשביעות רצוננו. אמנם נודע לי מאחד הגבאים, שמזכיר מושב פרדסיה, שביקר בתל אביב, נתבקש במשרד תנועת המושבים לא לאפשר לנו להשתמש עוד בבתי הכנסת, ואולם אין לנו סיבה לדאגה. בכל ערב, עם סיום השיעורים, נהגנו להיכנס לבתי הכנסת אשר במחנה, והתפללנו תפילת מעריב במניין.
ארוחת ערב, או תפילת מעריב?
במרכז מחנה העולים עמד בניין גדול, חדר האוכל, אשר בו קיבלו ילדי המחנה את ארוחת הערב. כדי להרתיע את תלמידינו מפני ההשתתפות בשיעורי התורה ובתפילת מעריב, נתנו המדריכים הוראה, שיש להופיע בזמן המדויק לארוחת הערב, והתלמידים שאיחרו לא הורשו להיכנס לחדר האוכל. הילדים הסבירו למדריכים, שהם מאחרים, כי אי אפשר להתפלל מעריב בשעה מוקדמת יותר. המדריכים בחדר האוכל לעגו להם, ואמרו:
"אם כן, עליכם לבחור בין ארוחת הערב או תפילת מעריב".
מספר ילדים ויתרו על ארוחת הערב, ואחרים נכנסו לחדר האוכל ללא רשות.
באחד הערבים גילו המדריכים כמה מן התלמידים שלנו, שנכנסו לחדר האוכל ללא רשות, והורו להם לצאת מן האולם. כשהם סירבו לצאת, הוציאו אותם בכוח, ואלה שהתנגדו, הוכו, אחדים מהם עד זב דם. במחנה פשטה השמועה, שהמדריכים החילוניים מכים את הילדים, המשתתפים בתפילת מעריב, והדבר גרם למהומות. היו גם מקרים, בהם פקידי הסוכנות עובדי המחנה איימו על הבחורים מישיבת כפר הרא"ה לבל יכנסו שוב אל המחנה, וציוו עליהם להסתלק מיד.
עוד באותו ערב בו הוכו התלמידים, נסעתי לכפר הרא"ה לשוחח עם הרב נריה על המאורעות האחרונים. הוא כבר ידע על ההוראה לסגור בפנינו את בניין בית הספר, ועל הפתרון שמצאנו, וכעת מסרתי לו על פציעת התלמידים שהתפללו מעריב במניין ואחרו לחדר האוכל, ועל המהומות שפרצו. הרב יעץ לי, לפרסם בעיתונות את המתרחש במחנה, ולבקש מהתלמידים שהוכו לכתוב מכתב מפורט, כי זו הדרך היחידה בה ניתן לעורר את דעת הקהל נגד החינוך החילוני, הניתן לעולים הדתיים נגד רצונם. הרב קישר אותי על אתר עם מר דניאל, עורך עיתון "הצופה", וביקש, שאספר לו את המתרחש במחנה. מר דניאל הנחה אותי להכין תזכיר עם כל העובדות והפרטים, וביקש שאבוא לתל אביב לפגוש אותו.
נשארתי ער כמעט כל הלילה, וכתבתי את התזכיר. למחרת, אחרי השיעורים, נסעתי לתל אביב, ונפגשתי עם מר דניאל. הוא ערך לי ראיון, שאלני שאלות רבות, ורשם לעצמו הערות. אחר כך הורה לאחת המזכירות להכין מספר העתקים מן התזכיר שכתבתי, עבור השרים וחברי הכנסת ממפלגתו. למחרת התפרסם ב"הצופה" מאמר, אשר בו התקיף העיתון בחריפות את משרד החינוך, את הסוכנות היהודית ואת הנהלת המחנה.
העניינים מתגלגלים לפרסום ציבורי
העניינים החלו להתגלגל במהירות מסחררת. לא עבר יום ללא התרחשויות. ביקשתי ממספר תלמידים שהוכו, שירשמו בכתב ידם את תיעוד המקרה, שקרה בחדר האוכל, שיכלול את שמות המדריכים שהכו אותם, ואת התבטאויותיהם נגד תפילת מעריב. חלק מן המכתבים פורסם. בעקבות זאת, היו מספר עולים שהוזמנו להנהלת המחנה, שם ביקשו מהם, בתוספת הבטחה להטבות שונות, שיחתמו על הצהרה האומרת, שכל מה שפורסם הוא שקר, ושהם מרוצים מאד מן החינוך שילדיהם מקבלים בבית הספר שבמחנה. הכנתי תזכירים נוספים, במיוחד על מחנה הנוער שהוקם בסמוך ועל מאות הנערים שנלקחו לקיבוצים, והדגשתי, שפקידי הסוכנות והמדריכים ממפלגות השמאל מנצלים את תלות העולים בהם, וכי אין ספק שישנה כאן מגמה ברורה להעביר את הדור הצעיר במהירות הבזק על דתו. הוספתי, כי כפי הידוע לי, גם במחנות עולים נוספים מתרחשות פעולות דומות, ויש לעשות הכל למנוע זאת.
לאחר ימים ספורים ביקר במחנה אדם, שהציג את עצמו כפקיד בכיר במזכירות השר משה שפירא. השר שפירא ביקש ממנו לברר את המתרחש במחנה, והוא מסר לי הזמנה להיפגש עמו באופן דחוף. הפגישה עם השר התקיימה בשעה מאוחרת עוד באותו לילה, בביתו בתל אביב, ונכחו בה גם חברי הכנסת דוד צבי פנקס, אליהו משה גניחובסקי ועסקנים נוספים. הנוכחים שאלו אותי על פרטים שונים שהתפרסמו. אמרתי להם, שאף מבלי להיכנס לפרטים על ההתנכלויות השונות, הרי עצם העובדה – שאותה איש אינו יכול להכחיש – שבמחנה עולים של עשרת אלפים עולי תימן, שכולם בו שומרי תורה ומצוות, בית הספר היחיד הינו בית ספר חילוני, אשר בו המורים והמדריכים הם גלויי ראש, מחללי שבת ואוכלי טריפות ונבלות, יוצאי "הנוער העובד" ו"השומר הצעיר" – זועקת לשמיים, ומדברת בעד עצמה! וזהו רק קצה הקרחון, כי אין ספק שגם במחנות עולים אחרים בכל רחבי הארץ שורר אותו מצב, שהרי זוהי המגמה והשיטה של השלטון – לעקור מליבם של ילדי העולים ומלב בני הנוער את האמונה באלוקי ישראל ובתורתו.
הנוכחים נדהמו ממה ששמעו מפי. חזרתי והדגשתי, שעליהם לעשות את כל שבכוחם, כדי לעצור את החינוך לכפירה, כי בכל יום שעובר, אנו עלולים לאבד מאות בני נוער נוספים, ובנוסף לכך יש לדבר השלכות נוראיות על צביון מדינת ישראל בעתיד. התרשמתי במיוחד מחה"כ דוד צבי פינקס, שהיה כולו נרעש, וביקש לברר פרטים שונים. השר משה שפירא אמר, שבעוד מספר ימים תתקיים ישיבת מרכז "הפועל המזרחי", וברצונו להזמין אותי להרצות לפניהם, משום שחשוב שגם חברי המרכז ישמעו ממקור ראשון על מה שמתרחש במחנות עולים.
חזרתי לעבודתי בפרדסיה כשאני מעודד ומלא תקווה, שמעתה, אחרי פגישתי עם השר וחברי הכנסת, ומשמתחילים העניינים להתפרסם, יתקומם הציבור הדתי נגד המצב הקיים, והמנהיגות הדתית תצטרך לפעול לשינוי. קראתי על שאילתות בכנסת בענייני החינוך במחנות העולים, במיוחד של חה"כ פנקס, שהיה מאד פעיל בעניין, ועל ויכוחים והכחשות ועל סערה שקמה. ידעתי, שעכשיו עלי לפעול לחזק את רוחם של העולים, להיות עיקשים בהתנגדותם לחינוך החילוני, ולעמוד על זכותם לדרוש חינוך דתי לילדיהם. הייתי בטוח, שבקרוב יתגבר הלחץ עליהם מצד הנהלת המחנה באמצעות איומים והבטחות, והם יתבקשו לשתף פעולה עם המנהלים. חששתי שמא ייכנעו ללחץ ויצהירו, שהם מרוצים מבית הספר ומהנהלת המחנה, ושאלה שמעוררים בעיות הם מיעוט קטן בלבד. הנערים שהוכו בחדר האוכל, ואשר חתמו על המכתב שהתפרסם, כבר הוזמנו לחקירה בנוכחות מספר עיתונאים, בה התבקשו להכחיש את תוכן המכתב, ולהודות, שהמורה הדתי, יוסף, הכתיב להם אותו. אולם הם עמדו על שלהם, והתעקשו שהם אלה שכתבו וחתמו על המכתב, והכל בו דברי אמת.
הפגישה עם הרב יצחק מאיר לווין
עברו מספר ימים מן הפרסום הראשוני ב"הצופה" ובעיתונים אחרים על המהומות ובעיות החינוך במחנה שלנו. בשעת צהרים, זמן קצר לפני שסיימתי את השיעור האחרון בכיתתי, הבחנתי באברך חסידי צעיר, עומד בפתח. היה זה הרב מרדכי שמחה, חסיד גור תושב תל אביב, שעבד כפקיד במחנה בית ליד הקרוב. כשקרא בעיתונות על המתרחש בפרדסיה, ושמע על המורה הדתי במקום, החליט לפגוש אותי. הוא סיפר לי על פעולותיו בבית ליד, והציע, שנלך להיפגש עם שר הסעד ומנהיג "אגודת ישראל", הרב יצחק מאיר לווין. הוא לקח על עצמו את ארגון הפגישה.
לאחר מספר ימים נפגשנו עם הרב לווין בקריה בתל אביב. הוא קרא בעיתונות על המתרחש במחנות העולים, כך אמר, (באותה עת טרם היה ל"אגודת ישראל" עיתון יומי), וכבר העלה את הנושא בפגישה עם בן גוריון, וגם שלח לו מכתב בו הוא מודיע, שאם לא תיפסק הכפייה לחינוך חילוני, ולא יחול שינוי מוחלט, הוא לא יוכל להמשיך לשבת בממשלה, והדבר יגיע לכדי משבר ממשלתי. הרב לווין הוסיף, שהוא מקווה, שגם שאר הסיעות של החזית הדתית – "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" תצטרפנה אליו ותאיימנה בהתפטרות, אם לא יהיה שינוי.
הפרק הבא, אי"ה: במחנה פרדסיה
