פרשת מקץ

דין העומד בתפילה ושמע קדיש או קדושה

"ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, כי היה הרעב בארץ כנען" (בראשית מ"ב, ה').

בירושלמי בברכות (פרק ז' הלכה ג') נלמד הדין שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה מגזירה שווה מתיבת בתוך, שבמקום אחד נאמר (ויקרא כ"ב, ל"ב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ובפסוק כאן נאמר "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים" – מה בני ישראל שנאמר כאן עשרה, אף להלן עשרה. ע"כ. ודרשה זו היא כפי הנדרש בבלי בברכות כ"א ע"ב כדלהלן, אלא שבירושלמי דרשו זאת אף מכאן.

הרי למדנו מפרשתן, שיש לומר קדיש וקדושה דוקא בעשרה, ולכן אף אין לומר הקדיש או הקדושה לפני או אחרי השליח ציבור, שהרי אם לא יאמר יחד עמו הרי שאין עשרה שומעים או עונים. ובדברים הבאים נרצה לעמוד בס"ד בדין קדיש או קדושה לאלו שנמצאים באמצע תפילת שמונה עשרה, כיצד ינהגו ויעשו להלכה ולמעשה.

סוגית הגמ' בברכות בדין הפסק לקדיש או לקדושה

א. איתא בברכות (כ"א ע"ב), אמר רב הונא, הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. רבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. במאי קא מפלגי, מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה (כלומר, כיון שהיחיד אומר קדושה שוב יכול להתאחר בתפילתו עד מודים, אך לדידן שאין היחיד אומר קדושה, כדלקמן, שוב אין לו להתחיל בתפילתו אם אינו יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע שליח ציבור לקדושה).

וממשיכה שם הגמ', וכן אמר רב אדא בר אהבה, מניין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר (ויקרא כ"ב, ל"ב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע, דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא, אתיא תוך תוך, כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכתיב התם (במדבר ט"ז, כ"א) "הבדלו מתוך העדה הזאת", מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ומסיימת הגמ' שם, ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק. (כלומר, הנמצא באמצע שמונה עשרה, לכולי עלמא אינו רשאי להפסיק ולענות לקדושה יחד עם הציבור). ומסתפקת הגמ', איבעיא להו, מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך, כי אתא רב דימי אמר רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי, לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק. ולית הלכתא כוותיה. עד כאן דברי הגמ', ולגודל חשיבות סוגיא זו לעניינינו, העתקתי את כל תורף דברי הגמ' עם ביאור הדברים בסוגריים עגולות.

הרי בפשוטו מתבאר מדברי הגמ' כמה הלכתא גבירתא בדין הקדושה. ראשית, שהנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, אינו מתפלל עמהם תפילת הלחש אלא אם יודע שיספיק להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה, באופן שיוכל לענות עמהם לקדושה. וזולת זה לא יתפלל אלא ימתין מלהתפלל כדי שיתחיל התפילה עם השליח ציבור באופן שאמירת הקדושה תהיה בציבור. והכי איפסק הלכתא בשולחן ערוך (סימן ק"ט סעיף א'). שנית למדנו משם, כי אין אומרים קדיש או קדושה ללא עשרה בני אדם, לפי שאין הקדושה נאמרת ביחיד אלא בציבור. וכן מתבאר במגילה דף כ"ג ע"ב, שאין הקדושה אלא חובת ציבור ולא חובת יחיד, כיעוין בראשונים שם.

עוד למדנו מהתם, כי יחיד הנמצא באמצע תפילת שמונה עשרה, ושומע הציבור עונים לקדיש או לקדושה, אינו פוסק לענות עמהם, והכי הוא לכולי עלמא. והגמ' מסתפקת האם לגבי אמן יהא שמיה רבא יהיה ניתן לענות, מאחר ודינו חמור יותר. ומסיקה הגמ' בפשוטו שאינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה. (וראה להלן מה שלמד מהרי"ץ בדעת הרמב"ם בדין זה. וצ"ב).

ומדברים אלו נראה שאינו פוסק לקדיש או לקדושה בכל עניין כל שנמצא באמצע תפילתו. ובפשוטו טעם הדבר הוא, שכפי שאמרנו אין הקדושה אלא חובת ציבור ולא חובת יחיד. ועוד, שככל שהאדם עוסק בתפילתו הרי עוסק במצוותו והעוסק במצוה פטור מן המצוה, ושוב לא שייכא ביה חובה כל שהיא. ועוד, שהרי אסור להפסיק באמצע תפילתו כלל, ולפיכך אין לו להפסיק באמצע תפילתו לענות לקדיש ולקדושה כלל ועיקר, דהוי הפסק.

בדעת הראשונים בזה

ב. אך הנה ידועים דברי רש"י בסוכה (ל"ח ע"ב בד"ה הוא אומר) שכתב בהאי לישנא, הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' – וברוך הבא סומכין עליו, ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה. מכאן נלמד, לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה – יצא. וכן למתפללין בציבור, ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא, ישתקו בתפילתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפילתן. וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות. עכ"ל. הרי שמיסוד רב יהודאי גאון למדנו, שהמתפללים בציבור ושומעים קדושה, ישתקו בתפילתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין.

וכן הביאו התוס' שם (ד"ה שמע) דברי רש"י הנז"ל. אלא שהקשו על כך ממאי דאמרינן בברכות כ"א ע"ב (הנזכר לעיל), שהנכנס לבית הכנסת וכו' אין לו להתחיל בתפילתו אא"כ יודע שיסיים, ולדברי רש"י בשם האי גאון אין צורך לזה, שהרי יכול להפסיק בשתיקה והוי כעונה ממש. וכתבו ליישב, שמכל מקום לכתחילה אין לעשות כן, שיש לענות בהדיא והוי הידור מצוה טפי, ולכן יש לו להמתין אם אינו יכול להגיע לקדושה עם הציבור. ושוב כתבו התוס' שדעת רבינו תם ור"י אינה כן, ולדעתם באופן שנמצא באמצע התפילה, אין להפסיק אף בשתיקה, דאדרבה אם שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק. וסיימו דבריהם, ומכל מקום נהגו העם לשתוק ולשמוע, וגדול המנהג. עכ"ד. וכדעת רבינו תם כן היא דעת הרשב"א בתשובה חלק חמישי סימן י"ג שכתב, מסתברא כמאן דאמר דבתפלה אפילו לשתוק אינו רשאי, דשתיקתו כענייתו. עכ"ל.

בביאור כיצד יוצא ידי חובה מפי השליח ציבור

ג. ולכאורה מהמבואר עתה עולה שלדעת הראשונים שיש להפסיק בשתיקה ולכוון לצאת ידי חובה מהשליח ציבור ומדין שומע כעונה, הרי ממילא יש לדאוג שהשליח ציבור יכוון להוציא את הציבור הנמצא באמצע תפילת הלחש, ידי חובתם מאמירת הקדושה, וכן רצוי וראוי שהשליח ציבור יגביה קולו לאחר שסיימו הציבור לומר קדוש וברוך, על מנת להוציאם ידי חובתם, וזולת זה לא יצאו ידי חובתם.

ובדבר זה יש לעיין, ראשית כל, שבאופן שיודעים הציבור שאין השליח ציבור מכוון להוציאם, כגון במניינים שאינם בני תורה או שהחזן אינו בקי בהלכות התפילה, וכן ע"ז הדרך, אין שום עניין להפסיק בשתיקה לקדושה, שהרי זה הפסקה שלא לצורך, שהרי החזן אינו מכוון להוציאם. אלא אם כן נימא שמצוות אין צריכות כוונה ושוב אין צורך לכוונת משמיע (וראה להלן בזה שלהי אות ג'). אלא שאף זה לא יעלה ארוכה, שהרי פעמים רבות החזן אינו מגביה קולו יותר על הציבור, או שאינו חוזר על אמירת קדוש וברוך לבדו, ואם כן ממי הם יצאו. ולכאורה מן הציבור אין יכולים לצאת, שהרי אמרינן בעלמא דתרי קלי לא משתמעי.

וגדולה מזו מצאנו, שאף קפידא איכא בהאי מילתא, ואין לחזן להגביה קולו ולהאריך יותר מהציבור באמירת הקדושה, ויש לכולם לומר הקדושה יחד בקול רם בצוותא חדא, ורק כהאי גוונא חשוב הדבר שנאמר בעשרה. שהנה בביאור הלכה (סימן קכ"ה ד"ה אלא) יצא לדון על מה שכתב השו"ע שם, אין הציבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור קדוש. ובמשנ"ב שם כתב שיש להיזהר שלא לאחר אמירת קדוש וברוך לאחר הציבור או להקדים לציבור, כי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה.  ובביאור הלכה שם יצא לדון, ומסתפקנא לעניין שליח ציבור אם הוא מחויב גם כן לומר קדוש וברוך בשווה עם הציבור, שהרי אין דברים שבקדושה נאמרים פחות מעשרה וממילא עליו לענות קדוש וברוך בשווה עם הציבור ולא אחריו. אלא שאם יתחיל השליח ציבור או כל יחיד לומר קדוש קודם שגמרו הציבור אמירתם, בודאי חשוב כציבור. ושוב כתב, ואפשר כיון שהעומד בתפילה קיימא לן בסימן ק"ד סעיף ו' שישתוק ויכוון למה שאומר ש"צ כדי לצאת בזה, חשוב כעומד להוציא רבים ידי חובה, ויכול לומר אפילו אחר כך. עכתו"ד.

הרי מתבאר מדבריו, שיש להסתפק אם שליח ציבור גם מחויב לומר קדוש וברוך יחד עם הציבור בשווה ולא לאחריו, וכתב שעכ"פ הואיל וקיי"ל שהשליח ציבור מוציא את אלו העומדים בתפילתם בקדושה, הרי שחשוב כאומר הקדושה ברבים ממש (שכנראה בד"כ יש רבים הנמצאים באמצע התפילה, ומכוונים לצאת ידי חובה).

ואמנם דבר זה כבר מבואר ומפורש לרבינו הרמב"ם בסדר התפילות, שכתב לאחר שהביא נוסח הברכות, וז"ל: וכל אלו הדברים (קדושה וכיו"ב) שעונין הציבור, הוא קורא עמהן. ע"כ. הרי שאף השליח ציבור עליו לומר הקדושה יחד עם הציבור ממש בשווה ולא יאחר כלל ועיקר. ואכן תמוה מאי טעמא במשנ"ב לא הזכיר שכן מפורש בדברי הרמב"ם הללו. וראה בעמק ברכה (הלכות תפילה) שעמד בזה. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' סימן קי"א.

וראה בהלכות הגר"א ומנהגיו (סימן צ"ג) שכתב שיש על השליח ציבור לדקדק שכשאומר קדוש וברוך, להתחיל אמירתם קודם שהציבור סיימו אמירתם, שאז עדיין נחשב כתפילה בציבור. גם בספר בטוב ירושלים (דף שס"ה) מביא משם הגאון רב"צ יאדלר זצ"ל על הנהגת הגאון האדר"ת, האדר"ת היה מזהיר את שלוחי הציבור להתחיל קדושה עם הציבור יחד, ובקול יאמרו רק מלעומתם וכו' ובדברי קדשך וכו', דאם לא כן אומרים קדושה ביחידות. עכ"ד.

ולפי כל זה, באופן שאכן יקפיד השליח ציבור לומר עם סיום אמירתם קדוש וברוך, שמא כלל לא יוכלו לצאת השומעים מדין שומע כעונה, שהרי אף אם יגביה קולו טובא, תרי קלי לא משתמעי. זאת ועוד, שהרי בקהילותינו ק"ק תימן, ידוע מקדם קדמתה, שאין קולו של החזן נשמע יותר מקול הציבור כלל, וא"כ שוב הדרינן לקמייתא שאין יכולים לצאת ידי חובתם מהחזן, שהרי קולו לא נשמע.

ואמנם לעניין הא דתרי קלי לא משתמעי, שמא הוי כעין מה שמצאנו במגילה כ"א ע"ב, דהיכא דיהבי דעתייהו לצאת ידי חובתם, אפשר לצאת גם מכמה קולות יחד, שיודעים ושמים אל לבם לצאת ידי חובתם. וראה כיו"ב במשנה ברורה (סימן תפ"ח ס"ק ח'). ושמא אף בהכי הכין הוא. ואי נימא שמצוות אין צריכין כוונה הרי שניתן לצאת ידי חובתו אף מן הציבור שאומרים קדוש וברוך, ומאלו העומדים לידו.

ובעיקר הא דמצוות אין צריכות כוונה, וממילא שוב אין צורך בכוונת משמיע, כן מתפרש בדברי הבית יוסף סימן תקפ"ט על סעיף ח', שם מתבאר שהדברים תלויים זה בזה, דהיינו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה אין צריך כוונת משמיע, ולאידך למ"ד שמצוות צריכות כוונה וכן אנו נוקטים, הצורך הוא בכוונת שומע ומשמיע כדעת רבי יוסי ורבי זירא שם, כיעוין שם. ואמנם בשולחן ערוך סימן ס' סעיף ד' פסק שמצוות צריכות כוונה, ובפשוטו לא חילק בין מצוות דרבנן לדאורייתא, וכפי שהעיר על כך במשנה ברורה שם ס"ק י' שכן אף מוכח מכמה מקומות בשו"ע. אך מכל מקום בשתילי זיתים שם ס"ק ו' הביא בשם המגן אברהם בדעת השו"ע, שבמצוות דרבנן מצוות אין צריכות כוונה, וראה בזית רענן שם שהאריך לבאר ולפרש שכן מוכח אף מדברי השו"ע במקומות אחרים, וכן העלו אחרונים רבים. (ובדעת מהרי"ץ, יעו"ש מה שכתב בזה). ולפ"ז צדקו הדברים אף לגבי קדיש או קדושה שהם ודאי מצוות דרבנן, ופשוט שבהם מצוות אין צריכות כוונה, וממילא אין צריכין כוונת משמיע.

בדקדוק לשונות הראשונים אם יש לשמוע מפי הש"צ או מן הציבור

ד. ואעיקרא דמילתא, ראיתי לנכון כי יש לעיין ולדקדק היטב בלשונות הראשונים שהביאו או שהסכימו לדין זה, שמדבריהם יש שינויי לשונות בצורת ואופן שיש לצאת ידי חובת עניית הקדושה בשתיקה בעודו בתפילתו. ולהלן אציין כמה וכמה מלשונות הראשונים בדין זה הנוגעים למעשה.

כתב הראבי"ה (סימן תרפ"ה) וז"ל, וכן אדם שהוא מתפלל ושמע שהציבור עונים קדושה או יהא שמיה רבא מברך, ישתוק ויכוון לבו למה שהם עונים, ושומע כעונה, עד כאן לשונו. הרי שלא כתב שיש לשמוע מפי החזן אלא "ושמע שהציבור עונים קדושה", הרי דדי אף בשמיעה מפי הציבור. וכן מבואר בספר השולחן (הלכות תפילה שער רביעי) שכתב בשם רבינו חננאל, ואם התחיל וכשהציבור עונין שתק מתפילתו ולא ענה, שפיר דמי ושומע כעונה, עכ"ל. (אלא שיש להעיר, במה שהזכיר לשונו של הר"ח, הנה בדברי הטור הנזכרים לקמן, הביא את דברי הר"ח לא כך, אלא שיש לשמוע הקדושה מפי השליח ציבור. ומאידך באור זרוע סימן צ"ז וכן ברוקח המובא להלן, הביא את לשונו כמובא לעיל שיוצא ידי חובתו מפי הציבור].

וכן הוא במדרש לקח טוב (ריש פרשת ואתחנן) שכתב וזו לשונו, ישתוק מתפילתו "עד שהעם עונין", ומתוך שהוא שומע כאילו הוא עונה, שדברי הכל שהשומע כעונה, ע"כ. וכן מתבאר בדברי המאירי בברכות דף י"ג ע"ב, ע"ש. וכן הוא ברא"ש בפסקיו (ברכות פרק ג' סימן י"ח) שכתב בזה"ל, ואם התפלל וציבור אומרים קדוש או יהא שמיה רבא, כתב רש"י וכו', שישתוק ויכוין למה שהציבור אומרים והוי כעונה. ע"כ.

והנה הרוקח (סימן שכ"ד) הביא את דברי הראשונים שכתבו שיש לשתוק ולשמוע את הציבור כשעונין קדושה, יהא שמה רבה וברכו, וכתב על כך, ולי נראה דאין לשתוק לשמוע מפי הציבור, שאם היה שומע מפי שליח ציבור היה יוצא, כדאמר בפרק ראוהו בית דין, דדעתיה דשליח צבור אכולי עלמא, וכרבי יוסי דאמר בשליח ציבור אבל ביחיד עד שיתכוון שומע ומשמיע, ע"כ. הרי שבדעת רש"י (כפי שהביאו בדבריו לעיל מינה בהדיא) ויתר הראשונים למד הרוקח שלדעתם סגי אף בשמיעה מפי הציבור, אלא דפליג עלייהו וכתב שיש לשמוע מפי החזן עצמו דאז איתא לכוונת שומע ומשמיע.

וכן מבואר בסידור רבינו סעדיה גאון (דף מ"ד) וזו לשונו, התחיל שמונה עשרה והגיע אחד מארבעה הדברים האלה, (ברכו, קדוש, מודים, ויהא שמיה רבה, כנזכר שם לעיל מינה), והוא עומד בתפלתו, אינו רשאי להפסיק תפלתו ולענות עם הצבור, וגם אינו יכול להמשיך תפילתו ולהניח מה שאומר הצבור מארבעת הדברים האלה, אלא צריך לשתוק ולשמוע מה שאומר הצבור ולהתכוון בלבו, וכשהם גמרו אחד מארבעה הדברים האלה, חוזר וגומר תפילתו. ע"כ.

וראה לשון רבינו יונה בברכות (י"ג ע"ב) וזו לשונו, ונחלקו המפרשים אם שותק בשעת התפילה בשעת עניית הקדיש אם לא. יש מפרשים שאינו שותק כלל, דהא קיימא לן שומע כעונה ואשתכח דהוי הפסקה כמו אם היה עונה. וזו היא דעת רבינו יעקב ז"ל. אבל רבינו האי גאון וסיעתו ורי"ף ז"ל אמרו ששותק, דכי אמרינן שומע כעונה והוי הפסקה, דוקא בדברים אחרים אבל בזה שהוא שבחו של מקום לא דיינינן ליה הפסקה, ושרי. ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכוון לבו לשמים. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל. ובדבריו לא הדגיש ממי יש לשמוע הקדושה כנ"ל.

ומאידך גיסא בלשון הטור (סימן ק"ד) מבואר שלפי דעת אותן ראשונים, יש לצאת ידי חובתו מהשליח ציבור, וכך הוא לשונו שם: ואינו פוסק לאמן יהא שמיה רבא ולא לקדושה וקדיש. וכתב רבינו חננאל שישתוק ויכוין למה שאומר שליח צבור ויהא כעונה. וכן פירש רש"י בשם הלכות גדולות. אבל רבינו תם ור"י כתבו שאין לו לשתוק, דכיון דשומע כעונה הוי ליה הפסק. וכן כתבו הגאונים. וכן הוא הלשון בתוס' שם ועוד. וכן מבואר מלשון השו"ע שם.

ולפי דקדוק לשון אותן ראשונים הנזכרים, נראה ביאור הדבר שיוצאים ידי חובתן אף מהציבור ולא מהשליח ציבור דוקא, מכיון שאדרבה ובד"כ אין השליח ציבור יכול להוציאם ידי חובתם מאחר והוא מרוחק מהם וקולו לא נשמע יותר מהציבור, ולכן עדיף יותר לצאת ידי חובה מהציבור או ממי שנמצא סמוך אליו שאומר קדוש וברוך, ובהכי סגי. ובפרט לפי דעת רבינו הרמב"ם וההולכים בדרכו, שיש קפידא שהשליח ציבור יאמר קדוש וברוך לאחר שסיימו הציבור אמירתם, כאמור.

ועוד ראיתי מבארים עוד (ראה במאמרו הנפלא של הגר"י צברי שליט"א בירחון האוצר גיליון מ"ז עמ' קל"א, שהאריך הרחיב לבאר ולבסס זאת), וביאור זה יצדק בפרט לפי הסוברים שמצוות צריכות כוונה, דאז לכאורה הלא אין שייך לצאת ידי חובה מהציבור אלא מהשליח ציבור וא"כ רק אם מכוון להוציאם ידי חובתם ושומעים קולו. אלא דלקושטא דמילתא אין עניין ההפסקה בשתיקה בעומד בתפילה ושומע קדיש או קדושה, מדין שומע כעונה ממש ככל הלכתיו ומשפטיו, שבאמת חז"ל פטרו העוסק בתפילה ובמצווה מדין הקדושה, אלא שיש כאן עניין נוסף והוא, שכאשר כל הקהל כולם עומדים ומשבחים להשי"ת בקדושה ואומרים שקדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו, הרי אותו אדם העומד בתפילתו, אם לא יענה עמהם נראה הדבר כאילו אין הוא מקבל עליו את דברי הקהל ואינו מסכים לדברי שבח ה' שאומרים, שהוא קדוש וברוך כבוד ה' ממקומו. ולכן תיקנו לו שיפסיק בשתיקה ויעשה עצמו כאילו משתתף ומודה לדבריהם, ובזה די ואין צורך יותר מכך. ועל כן אין בזה חשש הפסק וכדומה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת עולת יצחק חלק א' סימן כ'.

ועכ"פ לדעת הראשונים שהזכירו בדבריהם שהוא מדין שומע כעונה וכו', הרי ודאי דלא סבירא ליה הכי, אלא אית לן חובה גמורה להתכוון לצאת ידי חובה בשמיעה מפי השליח ציבור. וכאמור לעיל באורך. ובפרט דהכי הוא דקדוק לשון גדולי הראשונים המפורסמים לטוב המייסדים וההולכים בשיטה זו. וראה עוד בשו"ת הרא"ש כלל ד' סימן י"ט.

בבירור דעת הרמב"ם בזה

ה. ועתה נבוא אל העיו"ן לדעת רבינו הרמב"ם בהאי הלכתא. כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות תפילה הט"ז, וז"ל: "הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל, ואם לאו ימתין עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, ועונה קדושה עם הציבור ומתפלל שאר תפילה לעצמו. ואם התחיל להתפלל קודם שליח ציבור, והגיע שליח ציבור לקדושה, לא יפסיק ולא יענה קדושה עמהן, וכן לא יענה אמן יהא שמיה רבא מברך והוא באמצע התפילה, ואין צריך לומר בשאר ברכות. עכ"ל.

ומפשט דברי רבינו הרמב"ם עולה מבואר, שאין להפסיק כלל לקדושה, ולכן כפל הדברים "לא יפסיק ולא יענה", להורות נתן שלא יפסיק אף בשמיעה וכ"ש בפה. אלא שיש שלמדו שכוונת הרמב"ם כאן לא על אופן שהוא נמצא באמצע תפילת לחש והחזן באמצע חזרה, אלא איירי כדוגמת מה שהיה מצוי בזמנם, שהיו מתפללים תפילה אחת יחד עם השליח ציבור אלא שהקדים להתפלל קודם לתפילת הציבור, ועלה קאי שאינו צריך להפסיק ולשתוק. (ראה בירחון האוצר שם). ומלבד שזהו נראה דוחק בלשונו, הרי שמכל מקום לענ"ד יש ללמוד במכ"ש שאין להפסיק אף לא בשתיקה בגוונא שמתפלל ביחידות והש"צ הגיע לקדושה, שהרי באופן שמתפלל יחד עם השליח ציבור, חלק מסדרי התפילה הוא הקדושה, ואם בזה אינו מפסיק אע"פ שהוא חלק מחובת תפילת הציבור, כ"ש בתפילת היחיד שלא יפסיק. כנלענ"ד בזה.

אלא שבאמת יש לתמוה, מאי טעמא לא הזכיר מרן בכסף משנה ובבית יוסף, שדעת הרמב"ם אינה מסכמת עם דעת הראשונים שיש לשתוק ולשמוע לקדושה מפי הש"צ, אלא הביא את דעות הראשונים בלא לציין שדעת הרמב"ם מסכימה לצד זה או אחר. ושמא פשיטא ליה דהכי הוא דעתו. וצ"ב עוד.

והגאון מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג' סימן ר"ג) עמד על דברי הרמב"ם הללו, שלגבי קדושה כתב לא יפסיק ולא יענה עמהם, ומיד לאחר מכן כתב וחילק הדין לגבי אמן יהא שמיה רבא, שלא יענה והוא באמצע תפילתו. ותמוה בתרתי, מדוע חילק הדברים בין הקדושה לאיש"ר ולא כללם בחדא מחתא. ושנית, מאי טעמא שינה בלשונו, שלגבי קדושה כתב לא יפסיק ולא יענה, ולגבי איש"ר כתב שלא יענה ותו לא. ולפיכך כתב ליישב דעת הרמב"ם שלחלק יצא בין קדיש לקדושה, דסבירא ליה שלגבי קדושה אין להפסיק אפילו בשתיקה וכדעת החולקים על רש"י. אך לגבי קדיש אמנם לענות אינו עונה, אך בשתיקה יפסיק וישמע. עכתו"ד.

וחילוק זה בדעת הרמב"ם, צ"ב בסוגית התלמוד הנזכרת לעיל, ששם נראה שבין לגבי קדושה ובין לגבי איש"ר אין להפסיק, דהכי הוא הלכתא במסקנת הגמ' אף לגבי קדיש. ושמא יש לחלק אעפ"כ, שהרי חזינן התם שעלה על דעת שהואיל ואיש"ר חמור וחשוב טפי מקדושה, ויש להפסיק לו הגם שלקדושה אין מפסיקין, אשר על כן למד הרמב"ם שאף למסקנת הסוגיא, על כל פנים לקדיש מפסיקים בשתיקה ולקדושה לא, ויש לעיין עוד. שוב מצאתי שבבה"ג (ברכות פ"ג דף ב') חילק בזה כחילוק זה הנזכר, והביאו בספר האשכול הלכות תפילה דף כ"ב אות י'.

ואגב יצוין כי דעת אחד מן הראשונים, רבינו יעקב ב"ר משה מבניולש (הובא בקובץ שיטות קמאי סוכה דף ל"ח ע"ב), להשוות דעת הרמב"ם לדעת רש"י, ולפי דבריו אף לדעת הרמב"ם יש להפסיק בשתיקה בקדושה או בקדיש, כיעוין בדבריו שם.

דעת האחרונים בדין אם השליח ציבור אינו מכוון להוציא יד"ח

ו. והנה, כתב בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת משפטים אות ה'), בתפילת העמידה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוון למה שאומר השליח ציבור. ואם הוא עומד רחוק מן השליח ציבור ואינו שומע קדיש וקדושה, אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו. וכן כתב עוד בחיבורו עוד יוסף חי (שם אות ו'), שיפסיק בשתיקה דוקא באופן ששומע הקדושה משליח ציבור קבוע, שאז דעתו ודרכו להוציא הרבים ידי חובתן בכל דבר שבקדושה, אבל השומע מן החזן שעמד להתפלל בדרך אקראי (כמצוי היום רבות), אין תועלת לשתוק לאמירת הקדושה שהרי אינו מכוון להוציאו ידי חובתו. עכתו"ד.

וכן העלה בכף החיים (סימן ק"ד ס"ק ל"ה) אלא שאף הוסיף ע"ז עוד סייגים וגדרים בדין זה, ואלו הם דבריו, מיהו אם מתפלל רחוק מהשליח ציבור, ואם ישתוק לא יוכל לשמוע היטב מהשליח ציבור כדי לכוון למה שאומר, או שהשליח ציבור אינו מבאר דבריו היטב בכדי שיוכל לכוון אליו מילה במילה או מתפלל עם המכוונים שהשליח ציבור מאריך הרבה בקדושה בשביל הכוונה, ויש חשש שנקרא הפסק בתפילה או אם המתפלל מכוון, ואם יפסוק יש חשש שיתבלבל באיזה כוונה, נראה לי שאין צריך לשתוק, שיש לסמוך בזה על סברת האומרים שאין להפסיק. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג' סימן ד'. וכן מתבאר מתוך דברי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר או"ח חלק ו' סימן ט"ז.

ואולם לפי האמור עד עתה, הרי שמצד החשש ששליח ציבור אינו מכוון להוציאו, יש לדון מצד מצוות צריכות כוונה, ואם מדין שקולו של השליח ציבור אינו נשמע יותר מן הציבור, הרי שלדעת הראשונים די בשמיעה אף מהציבור ולא מהשליח ציבור, כאמור לעיל באורך וברוחב בס"ד. ועכ"פ לדעת הרמב"ם הנז"ל, אין צורך לכל זה כלל ועיקר, דבלאו הכי אין צורך להפסיק אפילו בשתיקה.

בבירור מנהג תימן בזה

ז. ולעניין מנהג תימן בדין זה, הנה מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק הנז"ל, הביא שדעת הרמב"ם שלא להפסיק לקדושה כלל, ורק לקדיש יש להפסיק בשתיקה. וכן נראית מסקנתו שם, כפי שלמד שושנת המלך ותורת חכם שם להלכה ומעשה. וכן הוא בחידושיו על שולחן ערוך (הובאו בספר כל כתבי ענף חיים) שלאחר שהביא דעת רש"י שיש להפסיק, כתב שדעת ר"י ור"ת שלא להפסיק בשתיקה, ולענ"ד נראה שכן היא אף דעת הרמב"ם הנז"ל. ונראה גם משם שכן היא מסקנתו. וכן כתב בדעתו בפירוש זית רענן על השתילי זיתים (שם), ובקונטרס הלל בקירוי (שם).

ובעריכת שולחן למו"ר הגר"ש קורח זצ"ל (סימן ק"ד) הביא ב' הדעות ללא הכרעה, ובתשובת שאלה אלי כתב, כי בדבר זה אין בו מנהג, ולפיכך העיקר כדעת השו"ע שיש להפסיק בשתיקה. (ותשובה זו נדפסה בקובץ שפתי מלך ה' דף נ"ו). אמנם נראה קצת לענ"ד, כי יתכן שאף בתימן יש לדון בזה משום מנהג, שהרי גם בזמן רש"י והראשונים דנו בהלכה זו, אם יש להפסיק בשתיקה וכדומה, הרי שגם בזמנם היה מצוי שיחידים היו באמצע תפילתם בעוד הייתה נאמרת חזרת הש"צ, ואם כן מסתבר שודאי היה נידון כזה להלכה ולמעשה.

וכיוצא בזה כתב הגאון מהר"ע בסיס זצ"ל בקונטרס הלל בקרוי (עמ' ע"ה) כתב, ולעניין החילוק שבדברי מהרי"ץ, שבקדושה לא יפסיק ובקדיש יפסיק, כן נראה דעת מהרי"ץ להלכה ולמעשה. אלא ששאלתי לזקני וחכמי תימן כיצד נהגו, והשיבו שנהגו לשתוק הן בקדושה והן בקדיש, אף על פי שדעת מהרי"ץ לחלק. וחלק מהנוהגים כדעת הרמב"ם השיבו לי, שהם ממשיכים תפילתם הן בקדושה והן באמן יהא שמיה רבא. ע"כ.