לק"י
דברי הספד מועטים אשר כתבתי אחר מטתו של מורנו ורבנו מאיר דרכנו ומיישר נתיבותינו הגאון הרב אריה נדב זצ"ל. הוא הגבר הוקם על – מקים עולה של תורה, אשר את חיינו וחיי ילדינו אנו חבים לו.
הקטן שבתלמידיו,
ארז בר"י רמתי
• • •
שאי קינה ונודי, עדת ישראל.
כי השליך משמים ארץ, תפארת ישראל.
עתה אין לך דורש, אין לך מבקש, תורת ישראל.
כי הלך לו האיש – האיש אשר חיבב לנו את תורת ישראל.
נשארנו יתומים מרבנו אבינו הגדול.
אשר על כפיים נשאנו, ועורר בנו שאיפה בתורה לגדול.
במאור פנים, באהבה עזה, התייחס לכולנו – כקטן כגדול.
לא נותר לנו אלא לקונן ולהספידו הספד גדול.
עבר מעט יותר משבוע מהיום המר והנמהר, עת עלה בסערה השמימה, אבינו רוענו, איש האשכולות – איש שהכל בו, מורנו ורבנו הגאון הצדיק הרב אריה נדב זצ"ל.
כמה יאה כמה נאה לו לרבנו כי צוואתו לבני משפחתו הייתה שלא יספידוהו בהלווייתו. כל ימיו ברח מהכבוד כמטחוי קשת, ועתה פחד פן ישיגהו כשהוא אסור על מיטתו, לכן נתחכם לו ברוב חכמתו, והשבע השביע עליו לבל יבקש "להמיתו".
הסיפורים רבים בפי כל מכריו, ואני אתן המעט העולה על ליבי עתה בעת כתיבת שיטות קינה אלו.
נער הייתי כבן חמש עשרה שנה, בסיום תפילת ליל שבת ניגשתי כמו כולם לומר "שבת שלום" למורנו ורבנו. אלא שבאותה השבת הייתי מהאחרונים. והנה הרב עומד עם אחד מהבחורים ממתפללי בית הכנסת ששואל לו שאלה בהלכות שבת. ואז הוא פונה אלי בענווה האופינית לו: "ארז, אני אומר נכון?. תראה, הוא שואל… וכאן כתוב במשנה ברורה [כמדומני, או שהיה זה ספר שמירת שבת כהלכתה] כך וכך, אני צודק בתשובה?".
אבל עוד שנים קודם לכן, עוד בטרם כלל הייתי בחור ישיבה, בעודי ילד קטן כבן אחת עשרה או אפילו פחות, אבא ז"ל שלח אותי עם שקית אתרוגים וכחמישה לולבים אל ביתו של הרב לבודקם אם כשרים הם. הרב בדק אחד אחד, וכשסיים פנה אלי: "ארז, אתה רואה, באתרוג הזה נראה כאן שחסר מעט, אבל זה ממש מהקליפה החיצונית וזה כשר. באתרוג הזה יש עקיצה מקוץ אבל זה הבריא/הגליד, וזה כשר. אתרוג זה יש לו הדר גם במראה", וכן על זו הדרך…
דרשותיו הידועות בכל שבת קודש, תחילתן בפרשת השבוע, וסופן… חייב להיות במעלת התורה ובחיוב לשלוח את הבנים לישיבות. היו מהציבור שהתנגדו לאותן דרשות, הטענה הייתה כי מוציאים את ספר התורה פותחים אותו ומכסים אותו, ואז הרב דורש, וזאת כדי למנוע טורח ציבור שלא יצטרכו לעמוד פעמיים. (ואף שלחו שליחים לרבותינו זקני העדה בעניין זה עיין "החיים והשלום" ו"אמרי יוסף"). ולכן הוחלט שהציבור ישב בסיום תפילת שחרית, הרב ידרוש, ואח"כ יקומו שוב להוצאת ספר תורה.
היה זה באחת מלילות השבת, בעומדי ליד הרב אחר התפילה, שם על המדרגה האחרונה של ההיכל, ניגש אליו אחד מהמתפללים והחציף כנגד הרב: "למה אתה צריך לתת את הדרשה בבוקר? תיתן אותה בערב, אז יש יותר זמן…". וכאן התגלה רבנו בנחישותו ובענוותו כאחת, וכך השיב: "אני חושב שאתה צודק, ייתכן שאתה מתאים להיות רב בבית הכנסת, אני מחר אעלה לדוכן ואומר להם שיבחרו בך… אם אתה צריך חליפה כמו שלי אני אקנה לך או אתן לך את שלי".
אחר שנים, כשגדלתי, העזתי לשאול את רבנו. למה באמת נתן את הדרשה בבוקר דווקא? וכך השיב: "בערב שבת כמעט אין נשים בבית הכנסת, בבוקר העזרה מלאה, ונשים כמו אמא שלך מקשיבות, ושולחות את הילדים לישיבות. מה אכפת לי מה הם אומרים…".
אחי הרה"ג אהרון שליט"א סיפר לי כי בתחילת דרכו של רבנו כרבה של רמת עמידר, אירע דבר שזעזע את כל השכונה. אחד מאוהדי הכדורגל בשכונה מת בפתע ביום שבת קודש באמצע המשחק. הלווייתו שהתקיימה ביום ראשון, היתה גדולה, מכריו הרבים באו לחלוק לו כבוד אחרון. גם על כגון זה מביאים ספדן, ובכן רב השכונה החדש, הצעיר, אמור היה להספיד. תמהו הכל מה יאמר הרב על מחלל שבת, אוהב כדורגל… ורבנו זצ"ל פתח ואמר: "'חבור עצבים אפרים הנח לו' – כשעם ישראל הם חבורה אחת, אוהבים זה לזה, מכבדים זה את זה, הקב"ה מעלים עיניו מהעברות שלהם… ראו עתה כמה אנשים באו לחלוק כבוד לנפטר, כמה אנשים הוא ליכד, איחד סביבו, הרי בזכותו הקב"ה מעלים עיניו מהעברות שלנו…".
ומשנהו אחי הרה"ג שמואל שליט"א סיפר כי בהיותו נער בסיום כיתה ח בבית הספר היסודי, והוא נער תימני מהשכונה, שאינו מבין מה היא ישיבה ומה היא הדרך העולה בית א-ל. נשלח לישיבת איתרי לשבת ישיבה. הוא התרשם ורצה ללמוד שם. אבל כיוון שלא הדריכוהו לא עשה דבר. רבנו שאל אותו: נו, מה עם ישיבה?". ב"ה הייתי בישיבת איתרי והתרשמתי וכו'" ענה אחי. הרב הוסיף ושאל: "נרשמת?". "לא", השיב אחי. "וכי מהיכן לי לדעת שצריכים להירשם?". הרב מייד לקח אותו לביתו הודיע לרבנית שהוא נוסע לירושלים עם אחי. וכך הלכו יחדיו… כמובן שהרב גם שילם את הנסיעות… וזה לפני כארבעים וחמש שנה!!! נסיעה לירושלים היתה כרוכה בטרחה מרובה ובטלטלה.
לא יימד ולא ייספר הצבא העצום, צבא בני התורה, וצבא החוזרים בתשובה, אשר הקים רבנו בעשר אצבעותיו. הוא הגבר הוקם על. הוא האיש על החומה, חומת הדת, חומת התורה, אשר משך בעבותות אהבה כל מי שבא בדרכו. איש הענוה, איש השלום, האבא, הרב של כולנו. עתה כמאמר הכתוב: "ביום ההוא יגדל המספד…"., "וספדה הארץ משפחות משפחות…". כמה משפחות, כמה בתים לתפארת בנה רבנו, כמה תלמידי חכמים מורי הוראה, כמה מחברי ספרים חשובים… עתה נשיב לך רבנו אהבה על אהבתך, נמשיך בדרך בה הוריתנו, נמשיך להאיר את הנר בבתי חושך, למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים. עליך הכתוב אומר: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך".
