נפתח בתחילת אמרינו בציון העובדה כי ישנם כאלו אשר מרגישים ואולי מבינים שעל אף השתדלותם לקיים את דיני יום הכיפורים כהלכתו, בעינוי ובתשובה, מכל מקום הם חשים שהכפרה כל כך רחוקה מהם, ראייתם מתמקדת בגודל ריחוקם (מהבורא) ובמיעוט ערכם, כך שזה גורם להם כמין חלישות הדעת נסתרת המניעה אותם לעשות את הדברים כ"מצות אנשים מלומדה" ולפעמים עד כדי חסרון התבוננות מוחלט.
פגשתי לאחרונה יהודי (בימים של טרום יום הכפורים) שעל פי חיצוניותו נראה אמנם רחוק מתורה ומצוות אך הוא מתגאה ומתפאר בשורשיו העמוקים בדורות עָבָרו, אביו וסבו ואבותיהם למעלה בקודש. לאחר שיחה קצרה הוברר שאכן הוא צם ביום הכפורים ומשתדל קצת להתפלל, אך מכל מקום אינו מרגיש שום שייכות לענין שכר ועונש, עולם הבא, ומחילת עוונות. וכשסחתי לפניו עד כמה יש לשמוח ביום הקדוש ביותר בשנה, שבו יש יכולת לכל יהודי לכבס את נפשו ולטהר את נשמתו מעוונותיו של כל השנה, הגיב בקצרה ואמר לי בצורה מאוד ברורה ופשוטה שאינו מבין בדברים האלו, והוא מעדיף גם כן שלא להבין בזה כלל, משום שאלו דברים ששייכים לרבנים.
נפרדתי ממנו כאשר אני משתומם ממש עד היכן מגיע עומק האסון שנובע מחוסר ההתבוננות והרצון לגעת בנקודת האמת שבחיים! על אף שהדברים ודאי עמוקים אך לא כאן המקום לרדת לשורשם של דברים.
היאוש – חורבן האדם
ומאידך ישנם אשר אכן יודעים ובאמת רוצים לדעת, אך נופלים ליאוש מלכתחילה מחמת המחשבות הטורדות ללא הרף כיצד אפשר שיהיה מחילת עוונות לאדם כמוני…
כמובן ישנם אשר נכללים מאותם הנקראים 'בני תורה' שזכו להיכלל בהגדרה של מביני דבר ובכל אופן גם הם שואלים שאלות רבות בתוך נימי נפשם ובסתר ליבם כיצד אפשר שיימחלו להם כל כך הרבה לשון הרע וביטול תורה, חוסר כוונה בברכות ובתפילה ועוד כהנה וכהנה…
והשאלות המתבקשות לפי זה הם:
א. האם מחשבתם נכונה?!
ב. האם גם כלפיהם נועד יום הכיפורים?!
ג. יהודי שיודע בעצמו שאחר יום הכיפורים הוא אינו הולך לפשוט צורה וללבוש צורה, הוא מכיר את עצמו שלא יחול בו שינוי קיצוני בבת אחת, מהקצה אל הקצה, כלפי כל אותם החטאים עליהם התוודה בפירוט רב בוידויים הרבים ביום הכפורים, האם יש לו מקום להרגיש שיום הכפורים אינו מייצג תשובה למעשיו?!
ד. מהי באמת הדרך והעצה היעוצה להרגיש שאכן יום הכפורים מהווה תשובה וכפרה גמורה לכל יהודי באשר הוא?!
לשם הבנת הדברים ראשית כל יש לעסוק קצת בעיקר ענין ומהות יום הכיפורים ודרך זאת ודאי יהיה מבט אחר לכל יהודי על עיצומו של יום ואף היחס של היום כלפיו, כלפי עבודתו והרגשתו הפנימית על אף מצבו העגום ברוחניות ובעבודת ה'.
ונקדים בזה מה שכתב הגר"ח פרידלנדר בספרו שפתי חיים (מועדים א, עמ' רסד):
תיקון יום הכפורים – פשיט אינשי
גדרו של יום הכיפורים הוא "כמה דפשיט אינש דעתיה, מעלי טפי" – על האדם לפשוט את כל מהותו, כעין שאמרו רז"ל על מגילת אסתר שפושטה כאיגרת, דהיינו שתהיה גלויה ופרוסה לפניו כל השתלשלות מאורעות המגילה, כך האדם צריך לפשוט את עצמו, לא להסתיר את חסרונותיו, ולחטט בחדרי לבו כדי לגלותם, ולחפש עצות לתיקון חסרונותיו. ולכן עיקרו של יום הכפורים הוא הוידוי, שע"י הוידוי הוא מפשיט את עצמו ומגלה את חסרונותיו, ובכך הוא מתעורר לתשובה שלמה.
יום הכפורים – יום של רחמים
גדרו של יום הכפורים מצד חיובו של האדם הוא "פשיט איניש", אך בנוסף לכך יש סייעתא דשמיא מיוחדת של התעוררות תשובה ע"י סגולת יום הכיפורים עצמו, שהוא יום של רחמים.
רבינו יונה (שערי תשובה שער ד, יז) לומד מהפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם… לפני ה' תטהרו" שהוא "מצות עשה של תשובה שנחפש דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה' ביום הכיפורים, ואע"פ שנתחייבנו על זה בכל עת – החיוב נוסף ביום הכיפורים". מלבד עצם חיוב האדם לשוב ביום הכפורים, מדין מצות עשה, יש ביום זה גם סייעתא דשמיא מיוחדת לשוב בתשובה. זהו פירושו "יום של רחמים" – יום שיש בו סיוע מה' יתברך, אפילו שבעצם אין הוא ראוי לכך, ואף שלפי אַמַת הדין אולי אף לא מגיע לו הסיוע, אולם זהו כח סגולת עיצומו של יום הכפורים שמן השמים מסייעים בידו לשוב בתשובה. וכן כתב רבינו יונה (שם ש"א, א) "כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו".
זהו ההבדל המהותי בין ראש השנה שהוא דין – בדיוק כפי מעשיו "כפועל מעשיו ישלם לו", לבין יום הכפורים שהוא רחמים – עזרה מעל יכולתו של האדם.
מהו הרחמים – העזרה המיוחדת להתעוררות לתשובה שזוכים לה ביום הכיפורים?
עשרת ימי תשובה – ימי קירבה אל ה'
"מנין לגזר דין של ציבור שאע"ג שנחתם, נקרע? שנאמר "כה' אלקינו בכל קראנו אליו". והא כתיב "דרשו ה' בהמצאו"? התם ביחיד הכא בציבור. ביחיד אימתי? אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים" (ר"ה יח, א).
"דרשו ה' בהמצאו" – לדרוש ולהתקרב אל ה'.
מהי הדרישה וההתקרבות הזו?
מצינו כשרבקה רצתה לדעת מדוע מתרוצצים הבנים בקרבה "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כב). רבקה הלכה לבית מדרשם של שם ועבר שהיו בעלי רוח הקודש, דהיינו רבקה דרשה להבין את פנימיות הדברים. בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים צריך לדרוש את ה' "בהמצאו" – בעת שהוא ממציא עצמו אלינו, לדעת ולהבין את פנימיות ימים אלו, ומה ה' רוצה מעמנו.
"קראוהו בהיותו קרוב" – כל ימות השנה יש מחיצה וחציצה בין ישראל להקב"ה, הנוצרות ע"י הטומאה וטמטום הלב של העבירה, כמש"כ "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין ה'" (ישעיה נט, ב). אולם בעשרת ימי תשובה ה' יתברך מתקרב אלינו למרות המחיצה והחציצה, וצריך לנצל את ההזדמנות הזו של קירבת אלקים כאשר הוא ממציא עצמו אלינו, ל"דרשו" ו"קראוהו".
אורו של יום הכיפורים
עיצומו של יום כיפור היא מעלה גדולה יותר מעשרת ימי תשובה, כי אז ה' יתברך בא לקראתנו, ולא במצב של קירבה בלבד – "קראוהו בהיותו קרוב" שיש לקרוא אליו, אלא בא ומאיר לנו את הדרך באור הנוקב והחודר דרך הטמטום וטומאת החטאים. ומכח סגולת הארה זו, שהיא הקירבה הגדולה של ה' יתברך אלינו ביום הכיפורים, לרומם את האדם ולסייע בידו לעשות תשובה ביתר קלות, מאשר בשאר ימות השנה, שבהם כבד הדבר ממנו מחמת טמטום העבירות. זו העזרה והסיוע שמגישים לנו משמים ביום הזה.
ולעומת מה שה' יתברך מאיר לנו את הדרך למצוא את התיקון, צריך האדם מצידו לפשוט את עצמו, להכיר את חסרונותיו, ולחפש עצות ודרכים לתיקונם.
הארה זו שזוכים לה ביום כיפור, החודרת דרך טמטום העבירות, נקראת "עיצומו של יום". וגדול הכח של עיצומו של יום הכפורים, עד כי רבי סובר שעל כל עבירות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה יום הכפורים מכפר אפילו בלא תשובה (יומא פה, ב). הקירבה אל ה' יתברך מזככת ומאירה עד שמכפרת אפילו בלא תשובה, ברם גם לרבי, התנאי הוא להאמין בכח הסגולי של כפרת עיצומו של יום.
אמנם גם לחכמים החולקים על רבי וסוברים שיום הכפורים מכפר רק עם התשובה (וכך היא ההלכה), גם לדעתם כח התשובה של יום הכפורים שהוא מתקבל יותר נובע רק מכח העצום של ההארה שזוכים לה ע"י עיצומו של יום.
יום הכפורים – טהרה לפני ה'
על מהות הכח העצום של "עיצומו של יום הכפורים", נלמד מהמשנה (יומא שם) "דרש רבי אלעזר בן עזריה: מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר… אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".
וצריך להבין, מה רבי עקיבא בא לכפול בדבריו "לפני מי אתם מטהרין" – "ומי מטהר אתכם", וכן מה הם שני הפסוקים שמביא כסימוכין לדבריו "וזרקתי עליכם" וכו' "מקוה ישראל ה'", והלא לכאורה שני הפסוקים הם שני אופנים שונים של טהרה: א. טהרה ע"י זריקה. ב. טהרה ע"י מקוה.
אפשר לומר שרבי עקיבא בא לבאר את המהות של יום הכפורים, ואת תפקידנו ביום זה.
"לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם" הן שתי בחינות שונות של טהרה:
א. טהרה מצד האדם – התדבקות בהקב"ה.
ב. טהרה מצד הקב"ה – מירוק ונקיון זוהמת החטאים.
דהיינו, דברי רבי עקיבא באים כתוספת על דברי ראב"ע (שהובאו במשנה לפני דבריו) שאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר", ורבי עקיבא מוסיף ומגדיר מהו ה"לפני ה' תטהרו" – ע"י שהאדם זוכה ל"לפני מי אתם מטהרים", טהרה מצד האדם ע"י דביקותו בה' יתברך, אזי זוכה ע"י ה"לפני ה'" גם לבחינה השניה "מי מטהר אתכם" – טהרה ע"י הקב"ה.
על שתי בחינות הללו של טהרה דרש רבי עקיבא שני פסוקים:
- "מקוה ישראל ה'".
- "וזרקתי עליכם מים טהורים".
מהי פעולת הטהרה ע"י המקוה?
מקוה הם מים שלא שלטו בהם ידי אדם ולא נעשו שאובין מכח האדם, וכל זמן שהוא קשור למקורו הוא טהור. צמח שהושרש בקרקע הוא טהור, כל המחובר לטהור – טהור. וכך גם פעולת המקוה כמי טהרה, כשהאדם נכנס למקוה בכל גופו ללא שום חציצה ומחיצה, ומחובר למי טהרה – הרי הוא טהור.
"לפני מי אתם מטהרין" – טהרה מצד האדם
"לפני מי אתם מטהרין" – טהרה מצד האדם. בחינת טהרה זו היא כטהרת המקוה – "מקוה ישראל ה'", דהיינו כשהאדם זוכה לדביקות בה' יתברך, דביקות גמורה ללא מחיצות וחציצות, דביקות זו בה' יתברך היא כטבילה במקוה שהנכנס בו טהור, כל המחובר לטהור – טהור.
הטהרה לפני ה', כבחינת הטהרה ע"י המקוה, היא המהות של יום כיפור – דביקות בה' יתברך. רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי ח"ג) ביאר איך וע"י מה זוכה האדם ביום זה להתעלות לדביקות בה' יתברך:
"ואחרי כן אל הצום הנכבד אשר בו יינקה מכל עוון שקדם… וצומו ביום ההוא צום שהוא קרוב בו להתדמות במלאכים, מפני שהוא גמרו בכניעה ושפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות, וכל כוחותיו הגופיים צמים מהענינים הטבעיים מתעסקים בתוריים [תורת המצוות] כאילו אין בו טבע בהמי".
ע"י הצום והכניעה והשפלות זוכה להתרחק מטבע הבהמיות – עולם החומר, ולהתקרב ולהתדבק בה' יתברך. ודביקות זו בה' יתברך היא הטהרה "לפני ה'" – שיא ההתעלות הרוחנית שזוכה לה האדם במשך כל השנה. א"כ זוהי המהות של יום הכפורים – "מקוה ישראל ה'" – דביקות בה' יתברך.
"מי מטהר אתכם" – טהרה מצד הקב"ה
אחרי שזכה האדם לבחינת טהרה מצדו, כדוגמת הטהרה במקוה – דביקות בה' יתברך, אזי זוכה לבחינה הנוספת והעליונה "מי מטהר אתכם" – טהרה מצד הקב"ה, בחינת טהרה של "וזרקתי עליכם מים טהורים".
הארת טהרה זו של "וזרקתי עליכם" היא מטהרת ומזככת את האדם דרך כל המחיצות והחציצות של טומאה וטמטום. זהו השוני בין טהרה ע"י מקוה, שטהרה זו יכולה להתבצע רק ללא שום מחיצות וחציצות, פעולת טהרה זו ע"י כל המחובר לטהור – טהור. זוהי בחינת טהרה מצד האדם "לפני מי אתם מטהרין", שאיפה להתדבקות גמורה בהקב"ה. ברם, טהרה ע"י "וזרקתי עליכם" שהיא טהרה מצדו יתברך, "מי מטהר אתכם", אין פעולת הטהרה ע"י כל המחובר לטהור – טהור. ה"וזרקתי עליכם" פעולתה על אף המחיצות והחציצות, שהקב"ה שולח הארה מיוחדת ביום זה לטהר ולמרק את האדם מזוהמת החטאים. אמנם ראשית צריכה להיות טהרה מצד האדם "לפני ה' תטהרו" ואחר כך זוכה לבחינת הטהרה העליונה של "וזרקתי עליכם".
אם כן סגולת עיצומו של יום הכפורים, היא העזרה המיוחדת שמסייעים לנו משמים, הארת טהרה של "וזרקתי עליכם" דרך זוהמת העבירות וטמטום החטאים.
אורו של יום הכפורים – תלוי בהכנה של האדם
הגר"י סלנטר ז"ל (אור ישראל איגרת ז) האיר לנו את הדרך הנפלאה כיצד צריכה להיות ההכנה ליום הכפורים, כדי שיהא אפשר לזכות בהארה זו של יום הכפורים.
"יום הכפורים דבר טוב למאוד, יום סליחה וכפרה, לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים, אין לנו דבר טוב ממנו – יום שמנחיל לנו הרבה טובה – אם היינו עושים ההכנה הראויה לתיקון דרכינו, כי יום הכפורים מכפר עם התשובה היא עזיבת החטא, אכן גם המעט טוב מאוד, אין ערוֹך לה בעניני תבל, לכל הפחות שתהיה איזו קבלה על להבא ביום הכפורים – כל בחינה שהיא – אפילו הקטנה ביותר – אם היא אמיתית וכֵנָה, ערכה רב ועצום, כי היא מזכה אותנו בים של רחמים.
"ואין לנו מסחר הנושא פרי וריוח כמו לעשות ההכנה בלימוד המוסרי, ולהתבונן להיטיב דרכיו, עד אשר יבוא לאיזה קבלה להבא ביום הכפורים" – גם לרוחניות צריך לגשת כשיטת המסחר, הסוחר בעניני עולם הזה הרוצה להפיק את מירב הרווחים, הרי הוא עושה את כל ההשתדלויות, ואפילו אם יבוא לו רווח מועט וקטן מהשתדלויות אלו. כדוגמת זאת צריכה להיות הגישה לרוחניות, כל כח קטן ברוחניות הוא פרי גדול, וצריך לעשות את מירב המאמצים וההשתדלויות כדי להשיגו.
"ובכל בחינה קטנה שבקטנות, אשר יכין האדם את עצמו, להגדיל את בחינת יום הכפורים שלו, אין ערוך ואין די בָּאֵר הצלחת נפשו להינצל מצרות רבות ונצורות, ואין לנו ריוח גדול מזה".
האדם הוא זה אשר בונה לעצמו את יום הכפורים שלו, דהיינו מידת ההארה שיזכה לה מעיצומו של יום הכפורים תלויה בו לבדו, ככל שתגדל אצלו ההכנה ליום הכיפור – ואפילו בבחינה קטנה שבקטנות – כך יזכה להארת יום הכפורים במדרגה גבוהה יותר.
תשובה בחלקי עבירה
עיצומו של יום כיפור מכפר עם התשובה. ולכאורה כדי להיות בעל תשובה צריך תשובה גמורה בכל חלקי העבירה, ואם תיקן רק פרט אחד מחלקי העבירה אין זו תשובה – אפילו אם לא נידון ביחס לשאר העבירות – אותה העבירה צריכה להיות מתוקנת בשלימותה בכל בחינותיה. והרי זו עבודה עצומה למעלה מכוחותיו של אדם, ומה גם שזה גורם יאוש לאדם בבואו להיות בעל תשובה, האיך וכיצד יוכל להתמודד בזה.
אמנם הגרי"ס ז"ל היקל מעלינו את עבודת התשובה:
"ידע האדם כי כל עבירה תתחלק לבחינות שונות. יש אשר כבד לפניו לשמור ממנה, ויש באותה העבירה עצמה אשר יקל לפניו בעיתים שונים, או במצבים שונים, כמו בביטול תורה… ובכל פרטי העבירות, העבירה אחת תתחלק לבחינות שונות לפי מצב האדם ותכונתו… ומזה התקוה לבוא לאיזו בחינה בהעבירה הלזו ביום הכיפורים לבעל תשובה גמור, לקבלת עזיבת החטא בבחינה הקלה לפניו, קבלה אמיתית אשר אין ערוך לגודל מעלתה לטוב לו בזה ובבא".
כל עבירה מתחלקת לבחינות שונות, בכל עבירה יש זמנים ומצבים שקל הוא לאדם ומסוגל יותר להיזהר מלהכשל בעבירה, ויש אשר הנסיונות לעמוד כנגד אותה העבירה קשים מאוד. ולדוגמא: ביטול תורה, יש מצבים שאדם יכול יותר בנקל להתגבר על יצר הרע דביטול תורה, ויש אשר הנסיונות בו קשים מאוד, או באיסורי שבת שרבים הם פרטי חלקי העבירה יש פרטים שקל יותר לשומרם, ויש פרטים מאיסורי שבת שקשה יותר השמירה והזהירות מלהכשל בהם.
ראשית האדם צריך לקחת את פרטי העבירה הקלים ביותר ולתקנם, וזאת:
א. כיון שהם יותר קלים, אם כן נקל יותר לתקנם, נוסף לכך גם הקבלה להבא תהיה יותר יציבה.
ב. שהרי אמרו "לפום צערא אגרא", וכך גם בעבירה, ככל שהנסיון יותר קשה כך לעומת זאת העונש יותר קל, וכשהנסיון לעמוד כנגד העבירה הוא קל יותר אזי העונש על כך קשה יותר.
ולכן ראשית צריך לתקן את הדברים הקלים, שעליהם אין הנסיון כ"כ קשה להיזהר מלהיכשל בהם, ומאידך התביעה עליהם כשלא עמד בנסיון גדולה יותר.
וזאת חידש הגרי"ס ז"ל, האפשרות להיות בעל תשובה גמור קיימת גם בחלקי העבירה. לדוגמא: איסור לשון הרע עוונו חמור עד למאוד, כדברי הגר"א ז"ל באגרתו: "כי חטא הלשון על כולו, כמאמר חז"ל (תוספתא פאה פ"א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא וכו' ולשון הרע כנגד כולם".
אחר שהתבאר עומק ענין היום האדיר בשנה יום הכיפורים נראה כמה עובדות מגדולי הדורות בהתייחסם לגישה הנצרכת לכל אחד ואחד ובאמצעותה יהיה עידוד גמול לכל יהודי, יהיה אשר יהיה מצבו הרוחני, בזיקתו ליום הכיפורים.
תפילתו של הגר"ח שמואלביץ זצ"ל
באחת משיחותיו בליל יום הכיפור בהיכל ישיבת מיר, סיפר ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל:
"לקראת הימים הנוראים פניתי להשתטח על קברי הצדיקים בהר הזיתים בירושלים, כשבליבי פנימה שוררת מועקה גדולה מיום הדין הממשמש ובא. גם לאחר שהשתטחתי על קברו של הבעל ה'אור החיים' הקדוש ושאר צדיקי עולם עדיין לא נחה דעתי, טרם חשתי שתפילותיי התקבלו".
"בדרכי חזרה לתחתית ההר חלפתי על פני קבר אבשלום, בנו של דוד המלך עליו השלום. עמדתי מִלֶכֶת והתבוננתי ארוכות במבנה הקבר הגדול. דקות מספר עמדתי שקוע בהרהורים ולאחר מכן פתחתי בתפילה נרגשת מעומק לב… המלווים שהיו עימי התבוננו בי מן הסתם בפליאה גדולה, מה כבר אפשר להתפלל על מצבתו של אדם שכזה?
"אגלה לכם מה היתה תפילתי" סיפר רבי חיים לשומעי לקחו: "פניתי אל ריבונו של עולם ואמרתי לו: אבינו שבשמים, בשעה שאדם אומר לחברו 'אני מוחל', בדרך כלל אם פגע בו קשות אלו הם פטפוטי דברים בעלמא, בתוכו פנימה מתקשה הוא לסלוח לחברו בלב שלם. אבל כאשר אבא אומר לבנו 'אני מוחל', הרי זו מחילה אמיתית וגמורה. ראה נא את דוד המלך עליו השלום, כמה נרדף על ידי בנו אבשלום, כמה צער הצטער בשל מעשיו הנלוזים, ובכל זאת הוא מחל לו בלב שלם, ועוד התאמץ להעלותו מגיהינום לגן עדן. ומדוע? משום שהוא היה אביו, ואהבתו של אב לבנו אינה תלויה בדבר!…"
"ריבונו של עולם, בנים אנו לה' אלוקינו, הן אתה הוא אב ומחילתך מחילה, אנא אמור לנו בפה ובלב שלם 'אני מוחל'…".
שינוי גישה ומחשבה דוקא בעיצומו של יום
לפעמים אין צורך ללכת רחוק על מנת לחפש את הדברים, כיון שהם נמצאים קרוב וקרוב מאוד לאדם, ודוקא בעיצומו של יום הכיפורים. על כן ניגע בנקודה מרכזית הנוגעת לכל יהודי שיש בה סניגוריה עצומה ובכוחה ודאי להכריע את דינו לכף זכות!
מספר מרן החיד"א, רבינו חיים יוסף דוד אזולאי, בכמה מספריו, "פתח עיניים" ו"מראית העין":
האור החיים הקדוש היה ידוע כדיין דנחית לעומקא דדינא, והיו באים לפניו לדין. פעם אחת באו שניים לפניו כדי שידון אותם ויכריע בין הצדדים. במהלך המשפט התנהל ביניהם דין ודברים, התובע והנתבע שטחו את טענותיהם, ולבסוף פסק האור החיים הקדוש לחייב את הנתבע. הלה היה קשה יום וקשה שעה, והתחיל לרטון, 'לא נכון הדין שאתה דן אותי, אני פטור! אין זה דין אמת! אני בטוח שנשאת לו פנים!
האור החיים הקדוש שמע את התרסתו בשתיקה, לא ענה לו, ולאחר שסיים את תלונותיו יצא הנתבע החייב בחרי אף.
נכנסו תלמידיו, שחששו כי אם רבם יקפיד על הנתבע הרי שמחר כבר לא יהיה הלה בין החיים, אמרו לו: 'מבקשים אנו מכבודו שימחל לו, הוא אדם מוכה גורל, קשה יום, פרנסתו בדוחק ועכשיו גם בא עליו החוב הזה שהוא צריך לשלם. אמת וצדק הדין שהוא חייב לשלם יען בו האשם, אבל אנא מחל לו על מה שהוא כעס ועל מה שהוא דיבר במרירות ליבו', סיימו.
השיב להם הרב: אינני מבין על מה אתם מדברים. האמינו לי שבאותו רגע שהיה כועס עלי וצועק תיכף ומיד אמרתי בליבי 'מָחוּל לו', אני מוחל לו מחילה גמורה, אין לי עליו שום קפידא, ח"ו, יודע אני כי אמר זאת כמתמרמר על הפסד כספו, אך לא הקפדתי עליו כהוא זה!!!
והם עומדים משתאים ותמהים, הכיצד? תורה היא וללמוד אנו צריכים! אנא יורנו רבינו, איך יתכן שזה כמו בן בליעל דיבר נגדך, ואתה מצידך מחלת לו במחילה גמורה לאלתר?
מרן החיד"א נכח במקום ושמע את תשובתו של האור החיים הקדוש:
מובא בזוהר הקדוש, שהקב"ה רוצה להיטיב עִם ישראל וכביכול אינו יכול, ומדוע? מפני שהעבירות של ישראל מכבידים עליו ומידת הדין אינה מניחה להשפיע טובה. וזו כוונת הזוהר, שעבירותיהם של ישראל מכבידים כנפי השכינה. ולכן, כשיהודי לא מוחל לשני, אז כביכול העבירה הזאת נמצאת וקיימת, רושמה ניכר, והיא מכבידה, ומכיון שכן, צער יש לשכינה! וכי אני אצער את השכינה? ח"ו, לכן באותו רגע מחלתי לו!!!
לימוד גדול עלה בידינו, לשפר אורחות חיינו, עלינו להסתכל תמיד על הצד השני ולמחול לזולת כדי שלא לגרום צער השכינה בהכבדתנו עליה מלהיטיב עִם ישראל…
לימוד גדול מפועל נקיון פשוט
אל צדיק אחד בא אחד התלמידים בשברון לב אמיתי וטענתו בפיו ככל הדברים אשר תיארנו לעיל. הוא מרגיש כי כבר אין לו סיכוי אחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ עילאי להתחזק, הוא מרגיש כי כל מה שיעשה לא יצליח לו יותר. הצדיק היה מהלך עמו ברחוב, ומאזין ללבו השבור, ולא עונה לו מאומה. תוך כדי הליכתם ראה הצדיק את מנקה הרחובות כשמטאטא הקש בידו והוא עמל להרחיק את העלים והזרדים אשר נשרו מן האילנות הנטועים בצדי הדרכים. הוא אוספם לערימה ומשם נוטלם אל עבר האשפה.
הצדיק הפסיק מהילוכו, פנה אל המנקה והִקְשָה שאלה שנראית כלא שייכת ולא ממין הנדון. "אמור נא לי", שאל, "אינני מבין מדוע עליך לעבוד כל כך קשה? הרי כאשר רק תעזוב את הרחוב ותפנה לרחוב אחר, הרוח לא תפסיק את פעולתה, היא תמשיך לנענע את העצים כבתחילה, ולא תרפה מהם עד אשר תפיל עוד ועוד עלים וזרדים, וכל עבודתך יורדת לטמיון, מה לך מכל העבודה הזאת?".
חייך הפועל וענה לצדיק: "מתוך שאלתך ניכר שכבודו לא היה פועל ניקיון מעולם, כלל ראשון בניקיון הוא, שנכון, אנחנו יודעים כי לכלוך חדש יצטבר, אבל תתאר לך רבי שלא היינו מפַנים את הלכלוך שהצטבר בינתיים, הרי הלכלוך יגיע עד כאן" – אמר בהצביעו מעל לראשו. "חייבים לנקות כל הזמן בכדי שלפחות יהיה פחות לכלוך ולא יצטבר כל כך הרבה".
"תודה לך על התשובה", חייך הצדיק לפועל הניקיון, ומיד היישיר את מבטו לעבר התלמיד המקשיב ברוב קשב במבט מלא משמעות. התלמיד, גם אם ברגע הראשון לא קלט את המשמעות מעצמו, מבטו רב המשמעות של הצדיק הסביר הכל.
זה הכלל הראשון בניקיון הנשמה.
ודאי, גם בשנה שעברה וגם בשנה שלפניה הייתי באותו מצב, אולם, גם אם ברור לי לכאורה כי מצב התשובה לא יחזיק, וח"ו רוח היצר תמשיך לנענע את נפשי ושוב יצטבר לכלוך. אבל בואו ננקה כדי שלפחות לא יצטבר כל כך הרבה. נקל קצת על המשא והלכלוך שלא יגיע עד כאן… מעל לראש.
סלחן ומחלן!
ידוע המעשה מהרה"ק מרוז'ין זי"ע:
בעת שהותו של הצדיק מרוז'ין באודסה על פי פקודת הרופאים לרחוץ בים, נודע לו ששם דר נכד אחד של הגאון רבי יעקב עמדין ושמו מאיר. מאיר נתפקר ויצא לתרבות רעה וחי חיי צער ודוחק חומרי. הזמינו הצדיק והציע לו שיבוא אליו לרוז'ין ויהיו כל הצטרכויותיו עליו. נתרצה מאיר ונסע עם הצדיק לרוז'ין. הצדיק נתן לו את כל צרכיו כהבטחתו, וגם החזירו בתשובה.
פעם ראהו הצדיק והִנֵהוּ עצוב מאד. שאל אותו על מה הוא נעצב: "אם על חטאיך" – הוסיף לומר לו, "הרי תשובה מועילה". ענהו מאיר: חטאתי כל כך הרבה, וחזרתי וחטאתי גם לאחר שעשיתי תשובה, עד שאינני יודע אם תשובתי תתקבל, ואיך לא אתעצב?.
אמר לו הצדיק: "אומרים עליך שהיית 'עילוי' ולמדן גדול, על כן אשיב לך כדרך הלומדים. בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון" מדוע נאמר: 'סלחן' ו'מחלן', למה לא כתוב פשוט "סולח ומוחל"?
אלא, שהגמרא דורשת את הכתוב "רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו" – 'רובץ' ולא 'רבצן', ורש"י מפרש 'רבצן' הרגיל בכך. אם החמור רובץ באופן תדיר וזה אינו דבר נדיר אין מחויבים להקימו. מכאן רואים שהוספת 'נ' בסוף התיבה מורה על רציפות הפעולה והיותה קבועה. זה מה שאנו אומרים בתפילה, שהקב"ה: 'סלחן ומחלן', היינו אף אם האדם חוטא ועושה תשובה וחוזר וחוטא הרבה פעמים בכל זאת סולח הקב"ה ומוחל לו בכל פעם. גם אם זה תדיר ולא נדיר.
יהי רצון שמלך מוחל וסולח יסלח לנו על כל עוונותינו ופשעינו.
