עיוני הלכה ומנהג | פרשת בשלח – שבת שירה | בדין שמיעת כלי זמר לאחר החורבן – והמנהג בזמן הזה | הרב משה יפת

פרשת בשלח – שבת שירה

בדין שמיעת כלי זמר לאחר החורבן

לתגובות: n0583265244@gmail.com

דברי רבותינו בעניין שמיעת כלי זמר בשמחת נישואין

א. כתב מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בספרו עריכת שולחן (חלק ח' סימן תק"ס סעיף י') וזו לשונו: תקנת קדמונים וחרם, שלא לשיר בכלי שיר כל עיקר, לקיים איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. ובסעיף י"א כתב, הנשים בסעודות של מצוה מנגנות רק בפה ובצלצל, ולא נודע להם על החרם. ולאחר מכן בסעיף י"ב כתב, במקומות רבים בסעודות של מצוה, הכל מנגנים בפה ובצלצל, גם אצל הנשים וגם אצל האנשים. עד כאן כלל לשונו בזה.

ומקור דבריו כאמור בהערה שם, הוא מדברי זקינו מהר"י קורח זצ"ל בהקדמתו לספרו משכיל שיר ידידות שבתוך דבריו שם כתב, וזה החילוק לא תדע בו, אם אתה מתושבי ק"ק צנעא, שכל עיקר שיריהם בפה ולא ידעו קול כינור, מפני תקנת קדמונים וחרם שלא ישוררו בכלי שיר כל עיקר, לקיים איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר, עד יכונן ועד ישים את ירושלים וגו', ע"כ. ובנו הגאון מהר"ע קורח זצ"ל לא הזכיר מתקנה זו, ובספרו סערת תימן עמ' קכ"ט הביא, כי הנשים בסעודות של מצוה מנגנות בפה ובצלצל.

ובדבריו מתבאר לן, שנהגו לאסור שלא לשיר בכלי שיר כל עיקר, ואף המחוזות שהקלו לשיר בכלי, לא היה זה אלא בפח וסברו שאין להחשיבו ככלי. כפי שביאר זאת בהערה שם, ולהלן אי"ה נרחיב בזה. [וכמדומה שדברים אלו, הם המקור היחיד המתייחס והמברר מנהג תימן בזה, כתקנה וחרם הקדמונים. ויתכן שאין צורך לזה, מחמת שדבר זה אסור מצד עיקר דין איסור השירה בזמן הזה, וכפי שיבואר להלן. ועכ"פ יהיה איך שיהיה, נהגו לאסור כאמור]. ויש לעמוד בשרשם של דברים, מאיזה טעם יצאו חכמי תימן לאסור כל שירה בכלי זמר ואפילו בסעודות מצוה, ובמנהג שאר קהילות ישראל בדבר זה. ומדוע למעשה בדור האחרון נהגו להקל בזה עד הקצה האחרון.

וקודם שאציין כאן לשיטות הפוסקים ראשונים ואחרונים בהלכה זו, אביא את לשונו של הגאון בעל השתילי זיתים, שהוא מקור נכבד מאד למנהגינו בדין זה. וכך הוא כותב בחידושיו רביד הזהב על השולחן ערוך (סימן תק"ס סעיף ג') על דברי הרמ"א שם שהביא בשם סמ"ג והגמ"י שכתבו, וכן לצורך מצוה, כגון בבית חתן וכלה הכל שרי. וכתב ע"ז ברביד הזהב, פירוש, שאז מותר לשורר בין בפה בין בכלי. וכבר נהגו באלו המקומות לשמח הכלה בכלי שיר, אבל אצל החתן המנהג לאסור, וכדעת רבינו והרמב"ם שסתמו ולא חילקו. וכן מוכח בבירור ממה שכתב רבינו והרמב"ם, וכבר נהגו כל ישראל וכו', משמע דבהא דוקא נהגו להקל ולא במה שנזכר איסורן לעיל (כלומר, דוקא בפה נהגו להקל ולא בכלי). וכן ממה שכתב הרא"ש בפרק אין עומדין (סימן א') וז"ל, ולא ראינו מי שמוחה בזאת. משמע מדבריו שהיה ראוי גם כן למחות בזאת אם לא שכבר נהגו להקל.

ושוב כתב עוד, וחדשים מקרוב באו פריצי בני עמנו, שפרצו גדר הראשונים ומשוררים בכלי אצל החתן. ורבות רעות ופורעניות מסתעפים מזה, וחייב כל אדם למחות בידם ולנדות לכל ממאן לשמוע. ואף על פי שרמ"א (שם) בשם תוס' מתיר בשמחת מצוה וכו'. מכל מקום בעניין זה אפילו התוס' והנמשכין אחריהם יודו בדבר, שהדור והשעה צריכים לכך. ועוד, שאין לך יום שהגלות הולך וחזק משלפניו. וכל שכן שמנהגינו לאסור היפך דבריו, חיוב עלינו לחזק מנהג הראשונים. וכדאי הוא חרבן בית אלהינו וגלות שכינתו יתברך, למנוע הכלי שיר מפני אבלותו, עד ישקיף וירא ה' משמים, וישיב שכינתו אל ירושלם, ואז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה בכפל כפליים, אכי"ר. עד כאן לשונו.

ממוצא דבריו אנו למדים בדעת השתילי זיתים בזה, שאמנם לדעת הרמ"א מותר לשורר לצורך מצוה הן בפה והן בכלי, מכל מקום דעת מרן בשו"ע והרמב"ם להקל בזה רק בפה ולא בכלי. ואף הרא"ש שכן המשמעות בדבריו להתיר אף בכלי, הלא כתב שלא ראינו מי שמוחה בזה, כלומר שהיה מן הדין למחות בהם אלא שכבר נהגו להקל. (ולהלן נרחיב יותר אי"ה בדעתו). ושוב כתב שיש לומר שאף לדעת הרמ"א בשם התוס' יתכן שבזמן הזה שהדור והשעה צריכים להחמיר בזה שלא לשורר אצל החתן בכלי זמר, שהרי הגלות הולך וחזק מיום ליום, ולכן יש לאסור בזה, בפרט שכן הוא מנהגינו.

והואיל וסוגיא זו ידועה ומפורסמת, נעלה כאן את עיקרי השיטות בס"ד, ואקווה שיהיה לתועלת. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

בביאור הסוגיא ודברי הראשונים בזה

ב. איתא בסוטה (מ"ח ע"א), משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". ואיירי מאחר ביטול הסנהדרין שנאמר, "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם". ולמעשה, זהו המקור הראשון לאיסור השירה בזמן הזה. ובירושלמי בסוטה (פרק ט' הלכה י"ב) ביארו בטעם הגזירה, בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן, ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן, הן אומרים דברי נבלה בשיר.

דהיינו שטעם האיסור לשורר בבתי משתאות, הוא מחשש שלא יבואו לשיר דברי נבלה ויבואו לידי דברים אסורים. אך כאן לא נתפרש מה נאסר, אם נאסר כל שירה הן בפה והן בכלי, ואימתי המקומות שיש להקל בזה אם בכלל. וכן אם זה שייך לסיבת חרבן הבית וגרורותיו. אך בפשוטו נראה שסיבתו היא ודאי גם מחרבן הבית, שהרי פסוקים אלו הם שייכים ומדברים בדברים שנגרמו מסיבת חרבן הבית. וכן מתבאר בדברי הראשונים שציינו זאת בהדיא, שדבר זה הוא מסיבות החרבן. עיין בדבריהם ודו"ק. [והקדמתי זאת כי יש בזה נ"מ, כיעוין להלן].

ובגיטין (ז' ע"ב) אמרו, שלחו ליה למר עוקבא, זמרא, מנא לן דאסיר. שרטט וכתב להו, "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים". ולישלח להו מהכא, "בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו". אי מההוא הווה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי, קמ"ל, ע"כ. וכאן למדנו כי בעיקר הגזירה אין לחלק בין שירה בפה לשירה בכלי, ושניהם נאסרו מחמת "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים", ומקרא "בשיר לא ישתו יין". ובפשוטו הנה נאסר לשורר בכל גווני, הן בכלי הן בפה, ולכאורה אף כל שירה אסורה, הן שירת חול והן שירת קודש, הן בבתי משתאות של חול והן בבתי משתאות של מצוה כסעודת נישואין וכדומה. אלא שגדולי הראשונים והגאונים הגבילו האיסור, וכפי שיבואר להלן אי"ה.

ג. ברי"ף וברא"ש בברכות (ריש פרק ה') כתב וז"ל, הא דאמרינן זימרא בפומא אסור, הני מילי כגון נגינת של אהבת אדם לחברו, (ברי"ף נוסף: ולשבח) יפה ביפיו, כדרך שהישמעאלים קורין לה אשעא"ר. אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מזאת. ומנהג כל ישראל לאומרם בבית חתנים ובבית המשתאות, בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו שמוחה בזאת. עכ"ל.

ומדבריהם יש ללמוד כמה הלכתא גבירתא בדין זה. ראשית כל, שלא נאסר שירה בפה אלא שירת חולין, וכלשונם: נגינת של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו, ודברי הבל כגון אלו. אך שירת קודש שיש בה דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מזאת. וכן מנהג כל ישראל לאומרם בבית חתנים ובבית המשתאות (ולכאורה גם שאינם של מצוה ממש), ואין מוחה בידם. ויש לדקדק מדבריהם, שאף בדברי שירות ותשבחות לא התירו לשורר בבתי משתאות אלא בשירה בפה ולא בכלי, שהרי על כך נסובו דבריהם. ואם כן אף בבית חתנים יאסר לשורר בכלי נגינה.

ואולם יש לדון בזה, שיש לומר בכוונת רב האי גאון והראשונים הללו, שלא התכוונו דוקא לפה אלא דין אחד לשירה בפה ולשירה בכלי, אלא שהואיל והאיסור נאמר הן בכלי והן בפה, לכן כתבו את גדר הדבר על שירה בפה, שכל עיקר האיסור לא נאמר אלא בשירת חולין ודברי הבלים, אך שירת קודש מעולם לא נאסרה. ואה"נ ודינם שווה.

וכבר כעת ראוי לציין כי לפי האמור, מנהג קהילותינו נתייסד על פי שיטות הראשונים הללו, ועל פי דברי האי גאון, ולמדו הדברים כפשט הלשון שלא התירו לזמר ולשורר חסדי ה' ותהילותיו אלא בפה ולא בכלי. ולכן אף בבית חתנים נהגו ותיקנו לאסור השירה בכלי. אלא שצ"ע בדברי הרב רביד הזהב המצוינים לעיל, שכתב לדקדק עכ"פ מלשון הרי"ף והרא"ש הנז"ל, שלא התירו זאת אלא שלא מיחו בידם, ומן הדין יש להימנע אף מזאת. שלפי דבריו אם כן אף בפה היה לן להימנע. וזה לא משמע כלל. [אלא אם כן נימא שכוונתו לומר, שאף אם נאמר שכוונת הדברים להתיר הן בפה והן בכלי באופן שמשוררים תהילות ה', מכל מקום ראוי להימנע מזה. ושוב צ"ע].

בדעת הרמב"ם בדין שמיעת כלי שיר בזמן הזה

ד. גם רבינו הרמב"ם (פרק ה' מהלכות תעניות הלכה י"ד) כתב בהאי לישנא, וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החרבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר אל ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין, עכ"ל.

ובטרם כל, כתב הטור דמלשון הרמב"ם משמע שבכלי אסור לשורר בכל עניין, ובפה דוקא על היין אסרו, אך כל שאינו על היין לא אסרו לשורר כלל ועיקר. אלא שבתשובת שאלה ביאר הרמב"ם שאפילו בפה בלא משתה אסור. ובזה כבר ביארו גדולי רבותינו דברי הרמב"ם בחיבורו שיצא לחלק בין שירה בפה לשירה בכלי, הגם שלכאורה בדברי התלמוד לא נראה שיש לחלק בדבר ושניהם נאסרו במידה שווה. וכבר ביארו דעתו בזה במסקנת הסוגיא. ואמנם נחלקו האחרונים אם העיקר להלכה בדעתו כדבריו בחיבורו או בתשובותיו. ולמעשה כמדומה שרבים נקטו שהעיקר הוא כמו שכתב בחיבורו ולא בתשובותיו, כגון שתראה בדברי מהר"ח כסאר זצ"ל בשו"ת החיים והשלום (עניינים נפרדים סימן י"ב).

ועל כל פנים איך שיהיה, גם מדברי רבינו הרמב"ם יש לדון, אם כוונתו להתיר בשירת הקודש לשורר אף בכלי או רק בפה. וברביד הזהב הנז"ל מתבאר שלמד גם בדבריו שכוונתו להתיר זאת רק בפה ולא בכלי, וכלשונו: וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. ולא כלל בזה גם להתיר בכלי זמר. [אמנם כמובן שההיתר הוא לא רק בסעודת מצוה אלא בכל סעודה שהיא שמשוררים שירים הנכללים בכלל זה. ופשוט]. ואם כן מנהג קהילותינו יכון בזה אף כדעת רבינו הרמב"ם, שהוא גם ממארייהו דאתרין.

וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ב' סימן נ"ז) שנשאל בדין שמיעת שיר על ידי קלטות המושמעות בטייפ וכדומה, אם זה נאסר מטעם כלי שיר. והשיב בהאי לישנא, הנה ספק שלך כמדומני בטייפ שקולט שירי פה ואינו כלי שיר לחדש זמר, ועל ידי ההשתמשות בכלי זה אינו אלא מכפיל שירי פה שמותרים שלא על היין. זה כנראה ספק שלך. איברא, מדכתב הרמב"ם (פ"ה מתענית ה"י) וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשומען מפני החרבן, ואפילו שירה בפה על היין וכו'. הנה הלא מסיפא דסיפא מוכח שרק שירה בפה יצא מכלל האיסור אם אינו על היין, אם כן מה זה שכתב עוד ברישא "וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר", אלא דהרמב"ם סגר עלינו את השער, ואסור כל משמיע קול שיר שבעולם, אפילו אינו כלי שיר מיוחד לכך. ואף על פי שכלי הנ"ל לא היה בימיהם, אבל נכנס לפי דעתו בגדר כל משמיע קול של שיר, עכתו"ד. (וראה עוד לו בתשובותיו בחלק ו' סימן ס"ט מה שהוסיף בזה, ועיין להלן מזה).

ודברי הרב שבט הלוי בזה, הם חומרא גדולה בדעת רבינו הרמב"ם, ולדעתו יוצא מבואר להלכה כך, שירה בכלי זמר אסורה בכל עניין ואפילו בסעודת נישואין של מצוה, ובכלל זאת כל שירה בכלי אפילו כלי שאינו אלא מכפיל שירי פה והקלטות של שירה בפה, וזה נאסר אפילו שלא על היין וכ"ש על היין. ודוקא שירה בפה ממש הותרה, ולא על ידי עזרים שונים, וכמובן שרק שירה בפה שלא על היין או שירת הקודש שיש בה חסדי ה' וזכרון חסדיו, כמבואר בדבריו. ולפי דבריו הרי שאין להתיר לדעת הרמב"ם, לשמוע שירי קודש וכ"ש שירי חול בקלטות או בדיסקים, אפילו שהם שירים המושרים בפה בלבד ללא שום עזרה וסיוע. ולדבריו לכאורה הוא הדין שאסור לשורר בפה על ידי עזרה של מקרופון, שהרי גם זה בחינה של כלי כל שהוא. כמו כן, יוצא מבואר שאף לשורר בפה על ידי פח וכדומה, גם יש לאסור, ושלא כמנהג יתר ערי תימן שהקלו בזה (כמבואר ברביד הזהב שם). ולמעשה, נראה שאף לדידן לא נקטו את גישתו המחמירה של בעל שבט הלוי, בדעת רבינו הרמב"ם בזה.

בירור דעת הטור ושולחן ערוך בזה

ה. בטור (שם) הביא דינים אלו כך, מתחילה כתב שאסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה, ופירש רש"י דהיינו באופן שמשורר בבתי משתאות. (כלומר, שבאופן שאינו בבית המשתה, לא אסרו לשורר הן בכלי הן בפה). ובתוס' הוסיפו שאפילו בלא משתה אסור בכל מיני שיר, באופנים שהוא רגיל בכך כההיא דירושלמי, ריש גלותא הוא קאים ודמיך בזמרא. פירוש, בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו. ושוב הביא את דעת הרמב"ם שמלשונו נראה שבכלי אסור בכל עניין (כלומר, הן בבית המשתה והן שלא בבית המשתה, ואפילו שלא על היין), אך בפה אסור דוקא על היין. אלא שבתשובת שאלה ביאר שאפילו בפה שלא על היין אסור, ואין חילוק בדבר. וסיים הטור, והני מילי שירת אהבים, כגון לשבח יפה ביפיו וכיוצא בו, אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה, עד כאן דבריו.

מבורר מדבריו, שנחלקו בזה רבוותא, ולדעת רש"י ותוס' יש להתיר לשורר בכלי זמר שלא על היין או בבית המשתה. (וכ"ש בשמחת נישואין של מצוה, כמבואר בתוס' שם). ואילו לדעת הרמב"ם יש לאסור בכלי בכל עניין, ורק בפה שלא על היין מותר לדבריו בחיבורו, ולדבריו בתשובותיו דין פה וכלי שווה. ומכל מקום כתב שלכו"ע שירות ותשבחות על היין בבית המשתה, מותר. (וקצת מדבריו יש מקום לדקדק, שבזה מותר הן בפה הן בכלי. וצ"ב).

ובבית יוסף (שם) הביא את דעת התוס' הנזכרת, שבשמחת נישואין לשמח חתן וכלה, מותר שיר של מצוה. וגם סמ"ג (עשין דרבנן ג') כתב שלשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה, מותר. וכן כתב הטור בסימן של"ח בשם הראבי"ה (אבי העזרי סימן תשצ"ו), שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר בחופות, דאמירה לגוי במקום מצוה שרי. ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר. ושוב הביא את מקור דברי הרמב"ם שלדעתו גזרו שלא לנגן בכלי שיר אפילו שלא בבית המשתה, וכפי שציין הטור. עכתו"ד לעניינינו.

ובפשוטו נראה בדברי הבית יוסף, שבשמחה של מצוה לעולם מותר הן בפה והן בכלי, לפי שאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר. ואי איתא שסבר הבית יוסף שרבינו הרמב"ם פליג בהא, או מגדולי הראשונים (כפי שהזכרתי בדברינו דלעיל), ודאי שהיה מציין שלשיטתייהו אין הדברים נכונים להלכה, וגזרו אף בשמחה של מצוה שלא לנגן בכלי שיר לעולם. אלא שיש לסייג הדברים, ושמא לא אמורים דבריו אלו אלא בשמחת מצוה שאז התירו לנגן אפילו בכלי שיר, אך שירי תשבחות והודאות לעולם אסרו לנגנם בכלי שיר, והם נכללים בכלל גזירת כלי שיר. ויש להסתפק בדבר.

ומרן בשולחן ערוך (סימן תק"ס סעיף ג') העתיק את לשונו של רבינו הרמב"ם, וכתב וזו לשונו: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם. ואסור לשומעם מפני החרבן. ואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר אל ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין, עכ"ל. ויש לפרש דבריו כפי המתבאר והעולה בדבריו בבית יוסף, כידוע מן הפוסקים ובעלי הכללים.

דעת הרמ"א והמשנה ברורה בזה

ו. וברמ"א שם על דברי השולחן ערוך שכתב שגזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם, כתב הרמ"א ע"ז, שיש אומרים דהיינו דוקא בבתי משתאות או למי שרגיל בזה טובא. כלומר, שבאופן שלא בבתי משתאות אין איסור לזמר בכלי שיר בזמן הזה. ושוב כתב שלצורך מצוה או בבתי חתנים, מותר בכל גווני הן בכלי והן בפה. ולפי האמור, כלפי דין שירה שלא בבתי משתאות, דעת השו"ע ברורה לא כן אלא כדעת הרמב"ם שדעתו לאסור בכל גווני בכלי שיר או בפה שלא דרך שבח והודאה. אך כלפי דין שירה בכלי זמר בבתי חתנים או לצורך מצוה, לפי האמור אינו ברור כל כך לאסור לפי דעתו.

וראה במגן אברהם (סימן תק"ס ס"ק ט') שהעלה כדעת הב"ח שפסק שלדעת הרמב"ם אפילו בפה יש לאסור לשורר, ואפילו מי שאינו רגיל בכך. ולפי זה כתב המג"א, ואם כן, הנשים המשוררות בשעת מלאכתן שלא כדין הם עושין, ע"כ. וזהו גם חומרא גדולה ויתירה, שיש לאסור לשורר בפה בכל עניין כל שאינה שירת קודש ממש. ובמשנה ברורה (שם ס"ק י"ג) הביא את דבריו בזה, אך בשער הציון שם ס"ק כ"ה כתב שעכ"פ אם מזמרות לפני התינוקות כדי ליישנם, שפיר דמי. שהרי מדברי השו"ע משמע שאינו אסור בפה אלא על היין, הלכך אין לדקדק כל כך. ע"כ. (ואגב ראה עוד במג"א שם שכתב להחמיר עוד שאף שירות ותשבחות אין זה אלא המקובלים מסדרי השבת).

ונראה שלא הקל כדעת הרמ"א בזה, שהרי אינו בבית המשתה ואין זה אלא שירה בפה, מכל מקום החמיר כדעת השו"ע ואף יותר מכך כדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"ח, וזהו חומרא על חומרא. וראה עוד בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א' סימן קס"ו) שהעלה שיש להחמיר כדעת השולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ”א ואף טוב להחמיר עוד לדברי הב"ח הנ"ל שאסר אפילו שירה בפה שלא במקום משתה. ויש עוד להאריך בדעתם. וראה להלן עוד בזה.

דעת המאירי בדין גזירת כלי שיר בזמן הזה

ז. וחשוב לציין לדברי חד מן קמאי, רבינו המאירי בגיטין (ז' ע"א) ובסוטה (מ"ח ע"ב) שבדבריו מבורר בפירוש שביחס לשירות ותשבחות לה' יתברך, אינו מחלק בין שירה בפה או בכלי, וכל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות, ושלא לכוון בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה, אסור לשמעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה. ומכל מקום, כל שיש בו שבח ותהילה לשם, כגון מיני פיוטים ומזמורים, מותר אף בבית חתנים ומשתאות. וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר. וסיים דבריו, ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות, לפי מקומם ושעתם. וכן המקראות מוכיחים שלא נאמר אלא דרך פריצות, והוא שאמר כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש. עכ"ד.

הרי שלדבריו כל עיקר גזירת השירה לאחר החרבן, לא אמורה אלא באופן שהשירים נאמרים באופן שלא לכוון לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה, אלא "דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה" – כלשונו. וזה נאסר הן בכלי והן בפה. אבל באופן שיש בזה שבח ותהילה לשם יתברך, מותר הן בפה והן בכלי, בין בבתי משתאות ובין בבתי חתנים. וזהו צד היתר גדול למנהג העולם בזמן הזה, שנהגו להקל בשמיעת כלי זמר אפילו שלא בשמחת נישואין, אלא שבדרך כלל יש בזה משום שבח ותהילה לה' יתברך. ולפי האמור לעיל, יתכן מאד שכן היא דעת מרן בשולחן ערוך. וכן העלה בשו"ת יחוה דעת חלק א' סימן מ"ה, שהסומך להקל כדברי המאירי, יש לו על מה לסמוך.

בעניין מנהג תימן בדין שירה לאחר חרבן הבית

ח. הנה, ככל האמור לעיל, ידוע ומפורסם כי מנהגינו בתימן היה להחמיר ולאסור לשורר הן בכלי והן בפה, כאמור בדברי בעל רביד הזהב ומהר"י קורח הנז"ל, וכפי שביאר זאת בטוב טעם ודעת מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בדבריו המובאים לעיל. ולפי האמור, הרי שמנהג זה יסודו בדין התלמוד והראשונים, שכפי המתבאר הרי שאסרו וגזרו לאחר החרבן וביטול הסנהדרין שלא לשורר כל עיקר הן בפה והן בכלי, והתירו דוקא לשורר בפה כל שהיא שירת קודש, כשירת יהודי תימן המקובלת מזמרותיו ופיוטיו של האלוקי רבינו אבא שלם שבזי זיע"א ויתר המשוררים מענקי הרוח שעמדו לגולת תימן במשך הדורות. וכל זה אזיל כדעת רבינו הרמב"ם וסייעתו, ושלא כדעת רש"י ותוס' הנז"ל.

אלא שנחלקו מנהגי הערים והמחוזות, אם להתיר בבית חתנים ובסעודות מצוה לשורר אף בכלי או לא. והיו מקומות (כנזכר לעיל) שהתירו לשורר בסעודות מצוה בפח, ויש שלא התירו בזה אלא אצל הנשים ובבית הכלה ולא אצל בית החתן. ויתכן שאלו המקומות שהתירו לשורר בפח, היה משום שסברו שפח אינו בגדר כלי שיר ואינו בכלל הגזירה. (אלא שמדברי הרב שבט הלוי הנז"ל, מבואר שלמד בדעת הרמב"ם לא כן). ואמנם יתכן שלדעתם בבית חתנים התירו לשורר שירות ותשבחות אפילו בכלי זמר ממש. אלא שהמחמירים בזה (כמו בעי"ת צנעא וסביבותיה), סברו שאף פח היה בכלל הגזירה, ואף בבית חתנים לא התירו לשורר בכלי זמר. [וזה כפי הצד שהבאנו לעיל בביאור דעת הראשונים בזה].

ושמעתי מפי הרה"ג איתמר חיים הכהן שליט"א לבאר הטעם שחילקו בין הנשים לגברים בזה, ודוקא אצל הנשים לא מיחו בהם והניחו להם לתופף בפח ובצלצל, לפי שרצו שלא ישמע קולם של הנשים, ולכן נתנו להם לתופף על מנת שבכך קולם יוסתר בצל קולות כלי הזמר. משא"כ אצל הגברים שנהגו כשורת הדין. [ובכך יש לבאר הטעם, שבפרשתינו נזכר אצל שירת הנשים שיצאו בתופים ובמחולות, מה שלא היה כן בשירת משה על ים סוף יחד עם כלל ישראל. לפי שחפצו שלא ישמע קולם, וזה נעשה באמצעות כלי הזמר שטשטשו את קולם שלא ישמע].

אלא שיש לעיין ממה שכתב הגאון מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג' סימן רמ"ח) שם כתב לדון בדין תגלחת הקטן בחול המועד, ובתוך דבריו כתב שבחול המועד נהגו להכות בכלי שיר בתגלחת של מצוה לקטן, שהוא לשמחת המצוה, כיעו"ש. הרי שמבואר דפשיטא ליה להתיר להכות בכלי שיר ממש במקום מצוה כהאי, וכ"ש בסעודת נישואין וכדומה. (וראה עוד לו בתשובותיו חלק א' סימן קס"ו). וכיוצא בזה יש להעיר גם בדברי הגאון בעל רביד הזהב בחידושיו על השולחן ערוך לסימן תקמ"ו שכתב להתיר לעשות כלי זמר בשמחת אירוסין בחול המועד, והוכיח במישור מדברי הראשונים שמותר לנגן בכלי זמר בחול המועד. וצ"ב מדוע לא העיר שיש למנוע מלנגן בכלי שיר מצד המנהג וגזירת החרבן.

וראה מה שכתב ליישב בזה בקונטרס בדין שירה אחר החרבן (הנדפס בדיואן נעימות שיר עמ' ר"ל) בשם הר"ש צאלח זצ"ל, שהמנהג לנגן בכלי שיר בשמחת תגלחת הקטן היה דוקא על ידי הנשים ולא על ידי הגברים, ובזה הלא נהגו להקל. אלא שהעיר בזה ממה שכתב בספר אבן ספיר עמ' מ"ז, עיין שם. וראה עוד בקובץ הלכה ומסורה עמ' ע"ז מה שכתב ליישב בזה, וצ"ע. ועיין שם עוד מעמ' קע"ג פרטי דינים בהלכות אלו.

והגאון מהר"ע קורח זצ"ל בפירושו עלמות שיר על פיוטו של רבינו שלם שבזי זיע"א, על פיוט המילה המתחיל, "שמעתי קול תוף וקול מחול", וזו לשונו: אולי היה המנהג בזמן הפייטן להביא תוף ומחול בעת המילה, כמו שעדיין נהוג בבתי החתונה. עכ"ל. הרי שכתב שנהגו להביא תוף ומחול בבתי החתונה. וכן מתבאר שעכ"פ לא חשש להביא תוף ומחול לסעודת המילה, מצד גזירת שיר אחר החרבן. ושמא נתכוון לשירת הנשים ולא אצל הגברים. וכפי שאכן מעידים שבמקומו לא נהגו להביא תוף ומחול בבתי החתונה אלא לנשים. וצ"ב קצת.

ובשו"ת החיים והשלום (חלק או"ח סימן קס"ט) להגאון מהר"ח כסאר זצ"ל נשאל, האם הפח שקורין תנכ"ה, נחשב לכלי זמר. והשיב בהאי לישנא, הפח אע"פ שאינו כלי זמר ממש, מכל מקום חשוב ככלי זמר, ואסור, ובפרט בעת הזאת שישראל שרויים בצער מכל צד ומכל פינה. ואין להאריך כי אם בשלומך הטוב, וחפץ ה' בידך יצלח. עכ"ל. ובזה הוא מבאר לן את מנהג מקומו, כאמור לעיל. [אמנם לא התייחס בפירוש לבית חתנים, וכנז"ל].

וראה זה מצאתי להגאון רבי יוסף ב"ר סאלם בדיחי זצ"ל בהקדמתו לסדר השירות (נדפס בדיואן אפתחה שיר עמ' ל') שהביא עיקרי הדינים בזה, ושם הביא שלדעת רבינו הרמב"ם בין בכלי בין בפה אסור בכל גווני ואפילו שלא על היין, כפי שביאר במעשה רוקח שם. ולאחר מכן הביא את דברי מרן בשו"ע והרמ"א שם, וסיים דבריו, משמע מכל זה, דבכלי אינו מותר אלא לצורך מצוה, וכמ"ש רמ"א. ודוקא בדברי תושבחות וכו'. ע"כ. ובפשוטו לכאורה השווה הדעות, ואף לדעת מרן בשו"ע במקום מצוה מותר לשורר אפילו בכלי, אלא שלא במקום מצוה אסור לשורר בכלי אלא בפה. ויש לעיין בדעתו.

ולסיום עניין זה אעיר, וכפי שרמזתי לזה לעיל, שיש להתבונן אם מנהגינו להחמיר בכלי זמר בשמחת נישואין בפרט ובכלל, נובע מצד דין התלמוד ודעת הראשונים, או מתקנת וחרם הקדמונים (כלשונו של מהר"י קורח הנזכר לעיל). ודו"ק לפי כל האמור, ובפרט בדברי בעל רביד הזהב.

ט. דין שירה בכלי זמר בימינו – דעת הפוסקים

אחר הדברים האלה, יש לעיין טובא בטעם מנהג כלל קהילות ישראל כולל קהילות קודש תימן, אשר נוהגים להקל בזמן הזה ללא פוצה פה ומצפצף, לשמוע שירים הן בכלי וכ"ש בפה, בכל עת וזמן ללא שום הגבלה. שלכאורה זה נגד דעת דינא דתלמודא וגדולי הראשונים והפוסקים, שהרי שירה בכלי נאסרה שלא בבית חתנים ובסעודות מצוה, אף נקל כדעת הרמ"א או ננקוט שכן היא דעת מרן השו"ע, וכפי שביארנו באורך לעיל על פי דבריו בבית יוסף. וכל שכן במקום שמשוררים שירה שאין בה זכר לשירות ותשבחות לחי העולמים, אלא כולה עוסקת בענייני העולם (אף אם אין בה דברים אסורים), שבזה בודאי יש לאסור.

והטעם שנהגו להקל עכ"פ אצל בני התורה בזמן הזה, לשמוע כלי זמר אף שלא בסעודות מצוה, יש לומר שהואיל ובדרך כלל מדובר על שירים שיש בהם משום שירות ותשבחות לבורא העולם, ושירת קודש היא, על כן נהגו לסמוך על דברי המאירי הנז"ל שכל שאין בשירה זו מהבלי העולם אלא עוסקת בשיר ושבח, אין בזה חשש וסרך איסור. וגם לדידן בני תימן, יש לומר עכ"פ למנהג יתר המחוזות שנהגו להקל בשמחות לתופף בפח וכו', וצ"ב.

ולמעשה, גדולי פוסקי זמנינו התחבטו רבות בנושא זה, ויש מהם שנקטו (ראה בשו"ת חלקת יעקב חלק א' סימן ס"ב, ובשו"ת שבט הלוי חלק ב' סימן ס"ט ובחלק ח' סימן קכ"ז, ובשו"ת משנה הלכות חלק ו' סימן ק"ו ועוד) שעם חולשת הדורות, והואיל ואנו דור כל כך מעונג ומפונק שכל מאורע קטן כגדול מביא לעצב ודיכאון שלצערינו גם ככה מצוי אצל רבים, על כן התירו משום עת לעשות ה', לשמוע שירים, על מנת להתגבר על העצב ולרומם את רוחו של האדם. 

עוד ראיתי שיש מי שביאר בזה, שיש לחלק בין זמנם לזמנינו, שיתכן מאד ובזמנם לא היה דבר זה דבר שבשגרה אלא אצל מלכים ובניהם, ובזה גזרו מההנאה הדומה לזה. וממילא השינוי הגדול והגישה המהירה והשגרתית לשירה וזמרה בדורינו, עד כדי כך שזה הפך להיות חלק מחיינו, שמא לאחר שהדבר חדר בצורה כה נרחבת, בזה לא נגזרה הגזירה. אלא שהגאון בעל שבט הלוי שם נקט בהיפך, שבדורינו שהפכה המוזיקה להיות הרגל וטבע אצל בני האדם, יש להחמיר יותר, והוי דומיא דמ"ש התוס' שם שברגיל אסור בכל עניין.

י. אודות מנהג ירושלים אף בזמן הזה שלא לנגן בכלי שיר בשמחת נישואין

בשולי הדברים, ראיתי לנכון לציין מעשה נפלא (הובא בהרחבה בקובץ נחלת אבות ד' עמ' רפ"ו, ולתועלת הרבים העתקתיו משם), אודות השתלשלות התקנה הידועה בירושלים, שלא לנגן בחתונות בכלי שיר. ואם כי רוב העניין ידוע לרבים, ואף התפרסם בכמה ספרים, בכל זאת פרט חשוב נשמט מרבים, כי מקור חשוב היה בעניין זה מפי הגאון הקדוש רבי רפאל אברהם שלום שרעבי זצוק"ל, נין ונכד לרבינו הרש"ש הקדוש זיע"א, וכפי שיבואר להלן על פי ספר השרף מבריסק עמ' שס"ד ואילך (וציין לזה כמקור למנהג ירושלים, בספר פסקי תשובות סימן תק"ס אות י"ג ועוד). ודבר זה שייך לתקופתנו, בתקופה בה קרוב לשנה שלימה נגיף הקורונה משתולל בעולם ל"ע וגובה חללים רבים ויקרים ל"ע. וכך מתואר שם בהרחבה.

היה זה כאשר השתוללה בעיר הקודש ירושלים מגיפת החולי רע. הגאון מקאליש מספר אודותיה במכתבו, כי "בכלך רחוב מספד, ולא נשמע בחוצות ירושלים רק קינה ונהי, קול אבות על בנים ובנים על אבותם… שתינו קובעת כוס התרעלה, וכמעט לא קם עוד רוח באיש מקול זעקות תמרורים, ומתו תלמידי חכמים מפלגים יראים וכן שלמים, ונשבה עדר ה' אברכים ובני ציון היקרים, ילדים אשר אין בהם מום בני שלוש שנים קבלו עול מלכות שמים קודם יציאת נפשם. החשך היה על פני חוצות, החנויות סוגרו, חיל המלך עזבו העיר. כמה וכמה מאחינו בני ישראל ברחו לנפשם, ולא זכרו הכתוב 'אנה מפניך אברח׳ (תהלים קל׳׳ט, ז'), ומתו בדרך. הכתפנים (נושאי המטה) והקברנים נלאו מרוב עבודה, לילה ויום״.

במגפה נספו גם הגאון הצדיק רבי נחום משאדיק זצ״ל, הגאון רבי משה ליב מקוטנא בעל ״זית רענן", ועמו הגאון רבי יהוסף שווארץ בעל "תבואות הארץ״. בהספדו קרא רבי שמואל סלאנט "ויקח משה (הגאון מקוטנא) את עצמות יוסף עמו״, וכל העם געה בבכי… עוד המגפה משתוללת, וענני ארבה נחתו על השדות וכילו את התבואה. עוד העיניים דומעות והלב דוי, והגאון מקאליש מקבל מכתב חריף, ובו מאשימו הרב קאלישר במגפה האיומה – "שלפי דעתי כל הצרות הבאות בעוונותינו הרבים בארץ הקדושה, מפני עוון זה הוא, שמתנגדים לדרך הקודש. ובעוון זה אבדנו צדיק ונשגב הרב מו״ה נחום (משאדיק) זצוק״ל, וכן הגאון מקוטנא זצ״ל, עם החכם שווארץ ז״ל במחלה אחת, בתוך שמונה ימים עלו השמימה, ואחר כך הראם השם יתברך הנגף והארבה״… וכאסמכתא ציטט את דברי המדרש (תהלים י״ז), כי "כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש״…

הגאון מקאליש, בטוח היה כי ההאשמה אינה נכונה, ונחוש היה בדעתו להזימה. קם ועלה לבית מדרשו של המקובל האלוקי, רבי רפאל ידידיה אבולעפיא, ראש מקובלי ישיבת בית אל, ושאל לסיבת הגזירה. לימדו הצדיק לסדר עריכת שאלת חלום, ואכן כך עשה. ישב למחרת בתענית, ולעת ערב כיוון את הכוונות שנמסרו לו, בקדושה וטהרה. ויהי כחצות הלילה נרעד כאשר לנגד עיניו הופיע לפניו במוחש, כבהקיץ, בוער באש שחורה על גבי אש לבנה יוקדת, הפסוק ״דומה דודי לצבי או לעופר האילים, הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיר השירים ב', ט׳).

בהתרגשות עזה קם ומיהר לישיבת המקובלים. רבי רפאל ידידיה המתין לו: ״כחצות הלילה שמעתי בת קול בוקעת ועולה: ׳מי גילה רז זה לבני׳!״ – סח למבקרו.

״אכן, נעניתי מן השמים", אמר הגאון מקאליש, ״הקרוני פסוק השייך למגפה, שכן על הפסוק ׳השבעתי אתכם בצבאות או באילות השדה׳ (שיר השירים ב׳, ז') דרשו חז״ל (בכתובות קי״א ע״א) שאם יעברו ישראל על השבועה שלא ידחקו את הקץ, יותר חלילה דמם כדם הצבי ןהאיל. אך עדין איני מבין מתוך התשובה מה סיבת המגפה״.

נענה הגאון המקובל ואמר: ״אגלה לכבודו סוד שהיה צפון בלבי עשרות בשנים, ועתה הגיעה העת לגלותו. בשעתו אמר לי מורי ורבי, חכם רפאל אברהם שלום זצ״ל, שכל הצרות המתרגלות על בני ירושלים באות משום שאינם נזהרים כדבעי בכבודו של הכותל המערבי, ואינם חדורים כדבעי ברגשות אבל על חרבן בית המקדש. ברם, הורני שלא לפרסם את הדבר, כדי שלא להרתיע יהודים מלעלות לירושלים, עד שיבוא אות מן השמים כי הגיע הזמן לגילוי זה הרז. דומני שהנה בא האות והמופת, שכן חז״ל דרשו על הפסוק ׳הנה זה עומד אחר כתלנו׳, שמעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי. הוא אשר גילו לכבודו, שהמגפה באה והדם הותר כצבי וכאייל, משום שאין נזהרים כדבעי באבל החרבן".

[רבי רפאל אברהם שלום הנזכר בדברי רבי רפאל ידידיה, הוא רבי רא"ש שרעבי, בן המקובל הקדוש הגאון רבי חזקיהו יצחק, בן יחיד למרן המקובל האלדי רבינו הרש"ש הקדוש, זכותם תגן עלינו אמן, שאף מילא את מקום זקנו הרש"ש בחכמת הקבלה, בקדושה ובחסידות, כלשון הגאון רבי אברהם אלנדאף זלה"ה בתחילת אוצר ספרי תימן דף ה' ע"ב. והג"ר רפאל ידידיה אבולעפיה היה תלמידו המובהק של רבינו הרא"ש, כמובא בתחילת ספרו דברי שלום. עיין שם גודל קדושתו ורוב חסידותו, פלאי פלאים. חידושים נכבדים ויקרים מתורתו, הובאו על ידי ידידי הרה"ג יוסף צברי שליט"א, ראש הכוללים והעורך הראשי של קובץ "נחלת אבות", בספריו שלחן מלכים על התרה, ועיין שם עמ' 11. הערת הרב אלמוג שלמה אכלופי].

נחרד הגאון מקאליש, והחליט לתקן תקנה שתבליט ותעמיק את תחושת האבל על חרבן בית המקךש. בשעתו תקנו חכמים לקים את הכתוב ״אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קל״ז, ו') בכך שישימו אפר בראש החתן, ושהכלה לא תעדה עטרת כסף וזהב. כדי להזכיר לחוגגים את החרבן, נהגו לשבור צלחת בארוסין ולנפץ כוס בחופה. בני ירושלים, שהחרבן לנגד עיניהם, חייבים בהנהגת אבלות יתרה: מן הראוי שיתנזרו מלנגן בכלי שיר בשמחות נשואין.

הגאון מקאליש נועד בעניין זה עם הגאון רבי שמואל סלאנט, שהסכים לתקנה בכל לב, ויעץ שהגאון מקאליש יכריז עליה בעצרת התעוררות ותפילה שתערך ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, ובה יעתירו לעצירת המגיפה ולהסרת מכת הארבה. התקנה הוכרזה, והמגפה נעצרה. עם שחר האפל אור היום בענני הארבה שפרש כנפים, ונדד למזרח.

עד כאן תוכן המעשה המופלא המובא, כיסוד ושורש למנהג ותקנת חכמי ירושלים הידועה והמפורסמת. אמנם יש שדחו המקור הנ"ל למנהג ירושלים, וכפי המובא בקובץ בית אהרן וישראל גיליון ס"ה עמ' ק"ה הערה ל"ג, וגיליון ס"ו עמ' קמ"ג. ויש לעמוד בדבריהם, ואי"ה עוד חזון למועד.

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

0 תגובות
משוב בתוך השורה
הצג את כל התגובות
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

עוד מאמרים

0
מה דעתך על הכתבה? x
()
x

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!