אחת התפיסות האמוניות שנדרשות להיות אבן יסוד אצל כל הורה ומחנך, היא, שיש לו וניתנו לו הכלים והכוחות כדי להתמודד עם האתגרים העומדים על הפרק. ואדרבה, ככל שיתן מעצמו כך יקבל כלים וכוחות נוספים.
יסוד העניין מונח בפרשתנו.
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". (שמות כה, א-ב).
ידועה ומפורסמת השאלה, מדוע נקט הכתוב בלשון "ויקחו לי תרומה", וכי תרומה לוקחים? הרי תרומה נותנים! ולכאורה היה נכון לומר "ויתנו לי"?
יתירה מכך, מה פשר ענין לקיחת התרומה לקב"ה? וכי צריך הוא לתרומתנו?!
תן לו משלו
עיון בדברי המדרש יעניק יישוב לדברים. "ויקחו לי – כתיב 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות', אמר הקב"ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי מִשֶּׁלִּי הוא הכל – לפיכך אמר 'ויקחו לי' – מִשֶּׁלִּי". (שמות רבה פ"ל).
כך מלמדת גם המשנה (אבות ג, ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
כאשר אדם נותן צדקה לעני או מעניק תרומה לארגון חסד, מהי תחושתו לאחר מכן?
ייתכן שיחוש סיפוק (ואולי תחושת גאווה עצמית) על שהעניק מרכושו ומהונו לזולת, וייתכן להיפך, אם מדובר באדם שעינו אינה טובה, הוא אמנם יתן, אך לא תלווהו באמת תחושת הסיפוק ובודאי שלא שמחת הלב. שתי המחשבות הללו של שני סוגי בני האדם אינן מגיעות לתפיסה האמיתית, הנכונה והראויה. בא התנא ומלמדנו: "תן לו משלו" – כאשר אתה נותן צדקה, עליך לדעת כי לא משל עצמך אתה נותן, אלא משל הקב"ה. העני לא נהנה מכספך, אלא מכספו של ה'. בודאי, אל תצטער על שאחרים "אוכלים" את כספך, שכן לא משלך הם נהנים, אלא משל בורא העולם שהפקיד את הממון בידך.
למעשה, כל מה שיש לך – שייך לקב"ה. "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" (חגי ב, ח). הכל שייך לאדון הכל. ברצונו נתן לך את הרכוש, וברצונו יקחנו ממך, ויתנהו לרעך הטוב ממך, ולכן עליך להשכיל להשתמש בו בתבונה.
הנתינה היא לטובתנו
האלשיך הקדוש התקשה:
הרי על פי דין צריך הבעל לתת לאשה את כסף הקידושין (ובימינו, טבעת). ואם היא נתנה לו ואומרת לו: "הריני מקודשת לך בטבעת זו" – כל דבריה בטלים ומבוטלים ואינה מקודשת.
אבל באדם חשוב, גם אם נתנה היא את הכסף לבעל – מקודשת, "דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה, גמרה ומקניא נפשה" (כלומר: במקרה זה, שהבעל הוא אדם חשוב, למרות שהאשה היא זו שנותנת כסף לבעל, מקודשת, כיון שהיא זו שנהנית מעצם נתינת המתנה! שהרי אדם חשוב איננו מקבל מתנה מכל אדם, ואם קיבל ממנה הרי היא מתכבדת בכך ונהנית מעצם הנתינה שלקח ממנה, וממילא הרי זה כאילו הבעל מקדש אותה בהנאה זו ששווה פרוטה).
ולכן, כאשר הבורא יתברך מקבל מאיתנו נדבה למשכן, נחשבת נתינה זו כאילו לקחנו אנו, ולכן נאמר – 'ויקחו לי'. כי בעצם כל הנתינה שלנו היא בגדר לקיחה. היות וכך, אומר הקב"ה לעם ישראל: אתם מקודשים לי כמו כלה המקודשת לבעלה. אבל לנו הרי אין את האפשרות לתת לקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל, אלא לנו יש הנאה מכך שהקב"ה קיבל את תרומתנו למשכן, ומזה אנו מקבלים כבוד, ולכן נאמר "ויקחו".
'תמורה' בעד 'תרומה'
על דרך הרמז ייתכן עוד לומר, שרמוזים כאן דברי חז"ל המופיעים במסכת תענית (ט, א):
"אשכחיה (מצאו) רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקך (אמור לי את הפסוק שלמדת היום).
אמר ליה: "עשר תעשר".
אמר ליה: ומאי 'עשר תעשר'?
אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר.
אמר ליה: מנא (מנין) לך?
אמר ליה: זיל נסי (לך תנסה).
אמר ליה: ומי שרי לנסוייה (והאם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא? והכתיב "לא תנסו את ה'!"
אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו (כלומר, בכל דבר אסור לנסות את הקב"ה, מלבד בנושא המעשר, שמותר לנסות ולהיווכח שאכן מי שמעשר מתעשר), שנאמר: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
מסתבר שנתינת תרומה פועלת על האדם לקבל שפע אלוקי מן השמים, ואם כן ניתן לומר גם "ויקחו לי תרומה", שהרי האדם הנותן הופך גם למקבל-לוקח.
הרצון לתת מוסיף כוחות
הקב"ה ידאג שלאדם יהיה את כל הדרוש לו על מנת לבצע את תפקידו כראוי. לכן, כאשר אדם נותן משלו, הרי הוא נוטל על עצמו שליחות נוספת, לעזור ולסייע גם לאחרים – או לעניים ולנזקקים, או לכהנים וללויים – לומדי התורה ועובדי ה' במקדש – ואם כן הרי רק טבעי הוא שהקב"ה ישלח לו שפע נוסף, למלא ולחזק את ידיו בשליחויות הרבות שהוא נוטל על עצמו.
כן הדבר לא רק בשפע גשמי של עושר ממוני, אלא גם בעושר רוחני ובכוחות רוחניים גדולים: כאשר אדם נוטל על עצמו שליחות רוחנית, הדבר מעשיר אותו בכוחות המתאימים לביצוע שליחותו. אדם שמקבל על עצמו ללמוד תורה, הקב"ה נותן לו את הכוחות הדרושים לכך. אדם שנרתם ומגייס את כוחותיו בהם ניחן והתברך על מנת להרביץ תורה ולהפיץ אמונה, מקבל גם את הכוחות הדרושים לכך.
במילים "ויקחו לי" באה התורה ללמדנו שבנתינת צדקה, יותר משאנו נותנים לזולת, אנו לוקחים לעצמנו, והדבר בא לידי ביטוי בשלל תחומים, אם בממון, בכישורים ובשאר עניינים.
וכיון שבחינוך עסקינן, ודאי וודאי שהדברים יותר מרלוונטיים.
לעיתים, בשדה החינוך, ההשגחה מגלגלת סיטואציות לא צפויות, אך דווקא מהם ניתן ללמוד ולהחכים, לקבל כלים ולהתחבר.
אשתף באירוע לא קל המבטא זאת:
היה זה לפני שנתיים, בהנהלת ת"ת אחד התקבלה הודעה שאחד התלמידים חולה מאד ומצבו קריטי רח"ל. התבקשתי ממנהל המוסד להתלוות אליו לביקור התלמיד בבית הרפואה.
ראינו הורים שבורים ורצוצים, בוכים ולא יודעים את נפשם. הילד נדבק בחיידק הטורף רח"ל וכעת התגלה דימום באיבריו הפנימיים.
כשהגענו, הוציאו את הילד מטיפול נמרץ והוא הובהל לניתוח בחדר צנתורים, כולו כחול ומחובר לצינורות.
פרשתי לצד וקראתי כמה פרקי תהילים מעומק הלב. במקביל, ביקשתי מכמה ידידים שיעביר את שמו לאברכי הכוללים שילמדו לרפואתו, וכן פניתי לבני ביתו של הגאון הגדול הרב שמעון בעדני זצ"ל לבקשו שיעתיר עבורו.
לאחר הביקור בבית הרפואה נשאתי שיחת חיזוק לכלל תלמידי הת"ת. אך לא כמחשבותינו מחשבותיו ולאחר שעה למגינת לב הילד הטהור השיב נשמתו לבוראו.
מיד קראתי לאֶחָיו שלמדו בת"ת, הוצאתי אותם אל מחוץ לבניין כדי שלא ישמעו את ההודעה המצערת מחבריהם, ושלחתי אותם עם היועץ החינוכי לפארק הסמוך.
אחה"צ הלכנו להלוויה, היה זה מעמד מצמרר וקורע לב. למחרת היה צורך לכנס את המלמדים ולהנחות אותם כיצד להתנהל מול שאלות של תלמידים ועוד…
אני מצרף את תורף הדברים בקצרה שאמרתי בפני המלמדים על פי מודל שהשמעתי באסונות אחרים רח"ל, באלעד – בפיגוע הנוראי בו נרצחו שלושה יהודים במכות גרזן, וכן בתקופת הקורונה, ואחרי אסון מירון ועוד, בהם היו ילדים ונוער לא מעטים שנכנסו לחרדות והיו צריכים לעבור תהליך, ותהליך מדויק המושתת על רוח היהדות.
ואציין בקצרה את עמוד השדרה של התהליך (ובמקום אחר הרחבתי בזה).
1. שיתופים מהחששות.
2. האם כל מי שיש לו חום בסוף מת…
3. פחד מול חרדה, ומה שביניהם!
פחד – מצב נורמלי, חרדה – פחד מוגדר שנכנס בו דמיון.
4. אדם שהחום שלו עולה כי ראה נמלה גדולה, מובן שהחרדה שלו מוגברת ולא תואמת מציאות.
אדם שהולך צמוד לגדר כדי שרכב לא יפגע בו.
5. אני יכול לבחור אם להיות שם…
6. זה נגמר! (לסיים את האירוע ברמה הקוגניטיבית של הנער).
7. במחשבות לא נלחמים! פשוט מסכימים שהם יהיו, והם מעצמם נעלמים.
8. תפיסה אמונית לאירוע.
9. לעשות מעשה או פעולה לעילוי נשמת (כמו לימוד משנה או הדלקת נר).
10. לא לעצור את רצף שגרת החיים. פשוט להמשיך הלאה.
אציין שלאחר מכן ניגשו אליי מספר תלמידים בת"ת ושיתפו אותי באשר על ליבם.
ואציג בקצרה:
• לא ישנתי כל הלילה
מספר תלמידים סיפרו: לא ישנתי בלילה, היה לי קשה להירדם מהשמועה הנוראה שילד נפטר.
המחשבות בעיקר היו של פחד וקצת חרדה. אך פחות התעסקו בשאלה איך זה קרה לו.
• אולי זה יקרה לי
כמה תלמידים אמרו שהמחשבות שמעסיקות אותם סובבות דווקא סביב השאלה "אולי גם לי זה יקרה ח"ו" או "מה אעשה אם מישהו מהמשפחה שלי ימות" וכיוצ"ב.
מחשבות על אובדן.
• שמו כשמו…
אציין שהגיע תלמיד לחוץ שנבהל כששמע את שמו של התלמיד, כיון שיש לו אח שקוראים לו בשם זה, ובדיוק אתמול הוא נפל וקיבל מכה ברגל ולקחו אותו למיון, שם עשו לו תפרים. האם זה אומר משהו?
עוד באו כמה ילדים מבועתים שבדקו אם עשו חיטוי בת"ת כיון שלילד המנוח היה חיידק.
(עד שהסברנו להם שהחיידק הזה אינו מדבק…)
• איך הוא ידבר בבית דין
תלמיד אחד אמר שהוא דואג לנפטר איך הוא ידבר בבית דין, וכשנשאל למה כוונתו, הסביר "איך הוא ידבר בבית דין של מעלה?? הרי הוא יתבייש לדבר בפניהם כיון שהוא ילד קטן והם גדולים וחשובים"…, עד שהוסבר לו שהילד צדיק ונכנס ישירות לגן עדן.
• אני מתבייש!
אחד האחים האבלים שהגיע למחרת לת"ת (לפי המלצתו של הרב צ'ולק), לא רצה להיכנס לכיתה. כולם חשבו שקשה לו בגלל האסון, אך הוא מצידו נימק זאת במילה "פדיחות" (כלשונו), כיון שכעת כולם יסתכלו עליו שהוא שונה כי נפטר לו אח.
דברים רבים למדתי משבוע סוער זה, וכתבתי זאת כדי שיחקקו על לב, ולא אהיה חלילה מאותם שלקו בקהות חושים, עוברים ליד אסונות וממשיכים הלאה בלא לקחת מהם תובנות לחיים.
ויהי רצון שנתבשר בשורות טובות ומשמחות!
