ישנם רגעים במהלך החיים שלא רק שהם חשובים ומסוגלים להנחלת חינוך, אלא הם ממש קריטיים בגידולו של ילד יהודי. המסר הבא חשוב מנשוא בפרט לאותם הנקראים בפי חז"ל 'מלמדי דרדקי' (מלמדי תינוקות) וכדלהלן:
פרשתנו פותחת במצות ביכורים, והפסוק אומר: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם". (דברים כו, ב).
רש"י על אתר מציין את לשון המשנה (ביכורים פ"ג מ"א): אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר 'הרי זה ביכורים'.
רבנו יעקב בעל הטורים כותב: "מראשית". ולא כל ראשית. ראשית דגנך, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה (סוכה מב, א).
כלומר, הלכה זו באה לרמז שיש לקדש את כל ההתחלות, וכן הקב"ה מקדש את עם ישראל שנקראים "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ולכן אמרו חז"ל קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, כדי שיהיה ראשית דיבורו של התינוק בתורה ובמצוות וביראת ה'.
תחילת העבודה כבר מה'ראשית'
וכל כך למה?
רצה הכתוב להחדיר בנפש האדם את חשיבות ה"ראשית" עוד בהיותו עדיין קטן ורך, כבר אז מתחילה עבודתו, מאותו רגע צריך לעשות סימן והיכר עליו שהוא קודש לה', פרי הביכורים.
לא לחכות שיגדל, לא לטעון "הוא עוד קטן", כפי שמצוי היום, לא להתייחס אליו כדבר שעדיין אינו בשל, אינו מבין ואינו יכול, אלא לדעת שכבר בהנץ הפרח הראשון, כשהוא מתחיל לבצבץ, וכבר מוטל עליו לכרוך סביבו גמי, לעטוף אותו בחום ואהבה, לסמן אותו – כדבר חשוב, לעשות בו סימן היכר, אשר כל רואיו ידעו שהוא שייך, קשור ומחובר, לא מנותק ועזוב, לדעת שכבר "אז" כשהוא פרי קטן, הגם שאינו בשל לאכילה, מתחילה המצוה להתקיים על ידו.
אכן, דיבורו הראשון של הקטן, אפילו אם אינו מבין מה שמדבר או מה שאביו מלמדו, בכל אופן הדיבורים הראשונים מצוותם שיהיו דברי תורה, כדי שזה ישפיע על כל דיבוריו במהלך ימי חייו שיהיו קדש לה'. וכן בכל ההתחלות שיש לאדם צריך לקדש אותם כמו "קדש לי כל בכור". וזה הטעם שעושים סימנים בראש השנה, כדי שבכל השנה יהיה סימן טוב, כי איך שמתחילים את הדרך, כך יהיה ההמשך, ואם חלילה יש סטייה קלה מיד בהתחלה, אחריתה מי ישורנה.
בזה מתבאר המנהג שנהגו ישראל מיד בקומם ממיטתם, לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך", הגם שטרם נטלו ידיהם, ובכל זאת מיד פותחים בהודאה לבורא עולם. ונשאלת השאלה, וכי לא עדיף ליטול ידיים ולומר הודאה שלמה עם שם ומלכות? מדוע ממהרים לומר בשעת הקימה 'מודה אני'?
אלא זה סוד "ההתחלה", מיד כשאדם קם בבוקר, הוא מתחיל בדבר קדושה והודאה לה', כדי שימשיך כך כל היום כולו.
מסופר שהגיע פעם לגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל בעל 'קהילות יעקב' תלמיד חכם אחד, ובהיותו מתבונן בארון ספרים, שאל את ילדו הקטן של הרב שהיה כבן שנתיים-שלוש, היכן מסכת פלונית? מיד הצביע עליה, והראה היכן עומדת היא בספריה.
ניסה לשאול היכן מדרש רבה, וגם זאת ידע, והצביע על מקומו. התפלא האורח מנין יודע הילד הקטן את מקומם של הספרים, הרי הוא עדיין אינו לומד בהם.
גילה לו הסטייפלר: אני מלמדו את שמות הספרים, ולכשיגדל הוא יתחבר אליהם ויזכה ללמוד את כל התורה כולה, מה שאכן היה לבסוף.
כל זה נרמז בתורה במצות ביכורים, להחיל כל דבר וענין בקדושה, ועל ידי זה זוכים לפירות ופירי פירות בתורה ובמצוות ובמעשים טובים.
החפץ חיים אמר לתינוק: אל תשמע בקול היצר הרע…
שמעתי ממו"ר מרן הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל שסיפר מעשה על מרן החפץ חיים זצוק"ל שבאחד הימים הניח תינוק על ברכיו ואמר לו תוך כדי שהוא מאכילו: "אכול, אכול, אל תשמע בקול היצר הרע… תאכל כדי שתגדל… תאכל כדי שתהיה בריא… ואל תשמע בקול היצר הרע"…
תוך כדי כך, נתן התינוק מכה לצלחת שעל גבי השולחן והפיל את האוכל… בראותו זאת, התבטא החפץ חיים: "הנה!!! יצר לב האדם רע מנעוריו… אבל בכל זאת צריך לדאוג לתינוק"…
חינוך מתחיל עוד לפני שמקבל הילד דעת, ומדוע?
כיון שכבר מאז מתחיל היצר הרע לקנן בנפשו כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", "לפתח חטאת רובץ".
יתרון האדם על הבהמה – בכח הדיבור
המילים הראשונות שמלמדים את התינוק הם: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
והוא מטעם שאמרנו, כדי שכבר בראשית, בדיבור הראשון שלו, כשהופך להיות אדם כמאמר התרגום "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא"… או אז עלינו לדאוג שיהיה דיבורו הראשוני בפסוק של תורה, ונתייחד פסוק זה דווקא מפני שהוא מביע את הקשר שיש לנו ולבנינו לתורה, שהיא ירושה מאבותינו.
תחילת החינוך והלימוד לילד הרך הוא שיהא קודם כל יהודי!!!! שיגדל כבן תורה ויכיר בשכלו ובדעתו מה הקב"ה רוצה ממנו.
ואציין בזה דברים שראיתי בשם מרן הגאון הגדול הרב גרשון אדלשטיין זצוק"ל.
חינוך בגיל הרך גם כשהילד לא מבין
הנה כל אדם שיש לו משפחה, בשעה שהוא עוסק בצרכי המשפחה, הוא עוסק במצוה. מצוה של חסד עם אהבת הבריות, שהוא דואג לבני המשפחה. לפרנס אותם ולמלא כל חסרונם, וזוכה בזה לזכויות מרובות של חסד.
ויותר מזה, כל אדם בביתו זוכה גם להרבה זכויות של רוחניות. שהוא בעצמו זוכה, וגם מזכה את שאר בני הבית, בחינוך שהוא נותן ומשפיע עליהם. האבא וגם האמא מחנכים את הילדים בבית, ומזכים אותם בהרבה זכויות של רוחניות.
ולדוגמא, ילד שנולד ומתחיל לדבר, מיד מלמדים אותו לומר "תורה ציווה לנו משה". ופסוק ראשון של קריאת שמע (כדאיתא בסוכה דף מ"ב), וכן מלמדים אותו לומר 'מודה אני', ושאר דברי קדושה. אף על פי שהוא ילד קטן מאד, שרק התחיל לדבר, ועדיין אינו מבין פירוש המילים, והוא רק יודע לבטא אותם בפיו, כבר מלמדים אותו שיידע לומר מודה אני, וילך לישון עם פסוקי שמע ישראל.
ומעשה שהיה בחוץ לארץ אחרי השואה, כידוע, היו הרבה ילדים יהודים, שהוריהם ידעו שהם עתידים להילקח להשמדה רח"ל, וביקשו להציל את הילדים, ומסרו אותם לגויים שישמרו עליהם ויגדלו אותם בזמן המלחמה.
וכשנסתיימה המלחמה, היו מקומות שהחזיקו ילדים יהודים וגויים ביחד. ולא ידעו להכיר מי יהודי ומי גוי. והרב מפוניבז' זצ"ל שעסק בהצלת הילדים, נכנס לאחד המקומות האלה ואמר בפני הילדים את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ומיד ניגשו אליו כמה ילדים שנזכרו במילים אלו ששמעו בילדותם, ועל ידי זה יכלו להציל אותם.
כל ילד יהודי שמתחיל לדבר, מיד מלמדים אותו לומר 'שמע ישראל'. אף על פי שאינו מבין פירוש המילים. וגם בחוץ לארץ, שהיו מדברים באידיש, ולא הבינו לשון הקודש, גם כן חינכו את הילדים לומר 'שמע ישראל' ושאר דברי קדושה.
ונמצא שכל ילד שנולד ומתחיל לדבר, ההורים כבר מזכים אותו בתורה וברוחניות. שהם מחנכים אותו לומר 'מודה אני' ו'שמע ישראל'. שעל ידי זה גם כשיגדל, ידע שיש לו אמונה, כפי שהשרישו בו מילדותו. וזה שייך גם בגיל קטן מאד, לפני שיודע פירוש המילים, כשעדיין אינו בעל הבנה, כבר ההורים זוכים ומזכים אותו!
החדרת האמונה לילדים
ועוד אמר:
כשילד מתחיל לגדול יותר, הוא גם שומע את השפה המדוברת בבית. שעל כל דבר אומרים 'אם ירצה השם' ו'בעזרת השם', כך מדברים, וכך צריך להיות. לא לומר, אני אעשה ואני אלך וכו', אלא הכל אם ירצה השם ובעזרת השם. ובזה משפיעים על הילד כבר בגיל קטן מאד חינוך של אמונה, שהכל בהשגחה ברצון השם.
וזכרוני עוד מימי ילדותי, כשהייתי ילד קטן מאד, אמי עליה השלום הייתה מספרת לנו על עקדת יצחק אבינו. היה שיר באידיש שמתאר את העקדה, והייתה שרה לנו את המילים עם מנגינה. על העקדה של יצחק אבינו, ועל מסירות נפש. וכן על הצלת אברהם אבינו מכבשן האש, ועל הנסיונות של אברהם אבינו, דיברו על זה כבר לפני החיידר, לפני שהתחילו ללמוד חומש, הכל היה מלא אמונה.
וגם היו מדברים שיש גיהינום ויש גן עדן, דיברו על זה גם עם הילדים הקטנים. כשילד התחיל להבין משהו, מיד כבר ידע שיש גן עדן ויש גיהינום. יש מצוות ויש עבירות, על מצוה יש גן עדן, ועל עבירה יש גיהינום. ואפילו היו ממחישים את הגיהינום. [וזה לא גרם לעצבות ולהחזיק את עצמו רשע. מפני שלימדו והמחישו גם את גודל שכר התורה והמצוות, שמידה טובה מרובה ממידת פורענות. ולכן ידיעת העונשים רק הוסיפה יראת שמים ולא גרמה לעצבות].
ובסעודת שבת, הייתה אמי אומרת את לשון הגמרא (פסחים סח, ב), אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי 'לכם', שנאמר 'וקראת לשבת עונג', וכן את לשון הגמרא (שבת קיז, ב) אמר רבי אבא: בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב 'לחם משנה'. זהו הדבר הראשון שהיו שומעים בשולחן שבת, דברי תורה! כך היה החינוך.
נמצא שכל אחד ואחד הוא 'מזכה הרבים' בביתו, עם החינוך שהוא נותן בבית.
השרשת האמונה לילדים
והוסיף:
וכך גם גננת שמחנכת בגן ילדים, מלבד החסד שהיא עושה בזה, ששומרת ומשגיחה על הילדים. וזה חסד עם ההורים, וגם חסד עם הילדים שיהיו שמורים. בנוסף לזה גם אומרים עם הילדים בגן מודה אני, ופסוקי שמע ישראל וברכת המזון, ומדברים איתם על ענייני האמונה, וזה זיכוי הרבים באמונה.
ובאמת חשוב מאד שידברו עם הילדים בגן על אמונה ועל בריאת העולם, שיש בורא עולם והעולם נברא בששה ימים. השמש נבראה והירח נברא, וכל ענייני האמונה, להשריש בילדים אמונה! וכך באמת עושים בגני הילדים של החרדים לדבר ה', שמחנכים את הילדים לאמונה ומכניסים בהם הרבה אמונה.
זהו זיכוי הרבים שעושים בגן ילדים, וגם זיכוי הרבים שכל אחד עושה בביתו. וקל וחומר מלמד בחיידר, שמלמד את הילדים דברי תורה ממש, ומחנך אותם לתורה ולאמונה. וכן מחנכת ומורה ב'בית יעקב', ודאי שיש בזה זיכוי הרבים גדול מאוד.
וכך גם הסבא והסבתא, הרי הם מזכים את הנכדים. כשמדברים איתם דברי אמונה, ומספרים להם על קבלת התורה ועל מעמד הר סיני, גם ילדים קטנים צריכים לדעת ולשמוע מזה, ובבית ידברו על זה שהיה מעמד הר סיני, וקיבלנו עשרת הדיברות. 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום (מכות כד, א). וגם לדבר איתם שראש השנה זה יום דין, ואינו סתם יום טוב שאומרים בו 'גוט יום טוב', אלא הוא יום דין, שיש בו כתיבה וחתימה. ויום כיפור הוא יום כפרה ומחילת עוונות כל אלו הם דברים שאפשר וראוי לדבר עם הילדים בבית, ועל ידי זה משרישים בהם את האמונה.
למדנו עד כמה הנחלת ערכים, כיהדות ואמונה וכל דבר שבקדושה נקבע ונחקק בנפש הילדים והתלמידים בהיותם בגיל צעיר ורך, דבר שמעורר מאוד את הרצון להשקיע ולבנות עולמות כפשוטו, ולהטמיע בהם את הדרך המסורה לנו מאבותינו דורי דורות כבר מקטנותם, ובכך להמשיך לבנות בשרשרת הדורות, את הדור הבא בעזרתו יתברך.
