שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'.
נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com
כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
– – –
וכולו מחמדים
הגאון רבי יעיש קוריני זצ"ל
בעיר המקובלים
עיר וקדיש, צדיק יסוד עולם אשר כל רז לא אניס ליה – בנגלה ובנסתר, היה המקובל האלהי הגאון הקדוש רבי יעיש קוריני זצ"ל, מאדירי וחשובי דור דעה של מקובלים וצדיקים, קדושי עליון המלומדים בניסים.
רבי יעיש נולד לאביו הגאון רבי משה זצ"ל, מגזע תרשישים וישישים. משפחתו התייחסה לנעים זמירות ישראל, הגאון הקדוש רבנו שלום שבזי זצ"ל.
מקום מגוריו היה במועיצירה – עיר המקובלים שבמחוז חוגריה, על שם הצדיקים הרבים שהתגוררו בה ועסקו בתורת הסוד. עיר זו קטנה הייתה, אבל אנשיה קדושי עליון גדולים – חכמים, מקובלים וסופרים, לצד סוחרים וצורפים. תושביה היו מספרים, כי כל מי שנכנס לתחומה דימה כי כבר הגיע לגן עדן!
מעיר זו זרח אור תורתו של רבנו יעיש. בבית הכנסת היחיד שבה שכן בית דין קבוע, וכראב"ד כיהן רבנו. לצידו שימשו בדיינות הגאונים רבי דוד ב"ר יעיש חדאד ורבי חסן יוסף זצ"ל.
תורת ה' תמימה
את תורתו קיבל רבי יעיש בעיקר מאביו, רבי משה, ומאז קיים בעצמו "כל היום היא שיחתי". שקידתו בתורה הייתה להפליא. הוא לא איבד אף רגע, וגם בדרכים היו שפתותיו ממללות דברי תורה או רוחשות תפילה.
כל זמנו היה קודש ללימוד התורה, שעות רבות תמימות, ללא הפסק כלל. מדי פעם הפסיק קמעא מעיונו העמוק בספר, נטל את הקולמוס ונפנה להעלות על הכתב את חידושיו המאירים.
על שולחנו היה מונח באורח קבע אגרטל ובו עצי ועשבי בשמים. כשעצר מלימודו היה מברך ומריח בהם בדבקות, ולאחר מכן היה כותב שניים או שלושה דפים של חידושים העולים בהגיוני ליבו וברעיונותיו הטהורים. כתיבתו הייתה במהירות יוצאת מן הכלל, בבחינת עט סופר מהיר.
בכל דרכיו נהג בקדושה ובצניעות, וכשהיה יוצא מביתו נהג לעטוף את ראשו בטלית כדי לשמור על עיניו הטהורות.
אכילתו מועטה ביותר הייתה. כשהתארח בבית תלמידו, הגאון רבי שלום עואץ' זצ"ל בחרף אלהיגה, נוכחו המארחים לראות כי הוא ניזון במשך יום שלם רק מחלה אחת קטנה עם ביצה.
כך הגביה רום בנתיבי התורה והיראה, וזכה לדרגות נשגבות. בדרך זו המשיך רבנו יעיש זצ"ל כל ימי חייו הרצופים התמדה ושקידה מתוך פרישות פלאית, עד הסתלקותו לשמי מרומים בערב הושענא רבה, כ' בתשרי תרע"ז.
"תחינות ובקשות על ישראל"
כאשר היה רבי יעיש פוסק מלימודו העמוק, לנוח קמעא מיגיעתו העצומה ושקידתו העזה, גם אז לא היה נח כפשוטו אלא עוסק בתפילה וקורא תהלים. וכך תיאר תלמיד תלמידו, הגה"ק רבי חיים סנואני זצ"ל:
וכבר שמענו מפי מגידי אמת, ובפרט מפי הרב החכם השלם בוצינא דנהורא כבוד מוהר"ר שלמה הי"ו בכה"ר יוסף נע"ג, המכונה על שם משפחתו טביב. על הרב החסיד הקדוש האלהי, איש אלהים קדוש הוא, כבוד שם תהילתו מוהר"ר יעיש זצוק"ל המכונה קורין, שבעת שהיה פוסק בתורה זה היה מעשהו, לומר תחינות ובקשות על ישראל ועל כל העולם, ושיעזרהו ה' על דבר כבוד שמו.
ואותן הבקשות שהיה הרב הנזכר אומר, הוא הוא עצמו זלה"ה העלם בספר, וכבר הם מובאים בחידושיו וחיבוריו הקדושים, ראה שם לשונו הזהב, פה קדוש שהפיק מרגליות. וממנו ילמד כל אדם, כל אחד לפי מה שהוא.
בקרב קדושים
ידידיו המובהקים לעסק התורה היו הגאונים הקדושים רבי יעיש חדאד ורבי שלמה טביב זצ"ל. יחד קבעו זמנים להתבודד, ללמוד, להתפלל ולייחד בכוונות נשגבות, וכן לעסוק בדיני התורה שהגיעו לפניהם.
הם היו מלמדים תלמידים ומסמיכים אותם להוראה, אך לא מסתפקים בכך. לאחר שהיו התלמידים מכהנים במקומות מגוריהם, היו רבותיהם מגיעים בהפתעה לבקרם ולראות במו עיניהם כיצד הנהגתם עם הציבור. הם היו מנחים את דרכם ומכוונים אותם בכל פרט, כיצד לנהוג עם קהילותיהם ואיך לעמוד על משמר היהדות ולהתמודד עם הקשיים המזדמנים לפתחם.
גאונים וצדיקים אלו לא נחו לא הרפו מתלמידיהם, עד שכבר היו יודעים להתמודד כראוי עם הקשיים הללו, הן בגשמיות והן ברוחניות. כך נהגו כל ימיהם, ובסייעתא דשמיא הצליחו בהתמסרותם לרעות את עם ה' והקימו דורות של תלמידי חכמים.
להני תרי צנתרי דדהבא, הגאונים הקדושים רבי יעיש חדאד ורבי יעיש קוריני, נודעו כינויים ייחודיים בקרב יהודי הדרום: רבי יעיש חדאד היה מכונה "בן עזאי", ורבי יעיש קוריני – "בן זומא". ועוד היו אומרים עליו, כי הוא גלגולו של משה רבנו!
כפי שמסר הגאון רבי סעדיה בן אור בשם דודו, ר' סולימאן סאלם, כאשר היו הולכים לעיר מועיצירה ומגיעים לראש ההר נֲקִיל אשר ממנו צופים ורואים את העיר, מקום מושבו של רבנו יעיש קוריני, היו לובשים יראת כבוד וחרדים חרדת קודש מאימת הקדושה החופפת ועוטפת את העיר השוכנת למרגלות ההר, מאימת התורה וגדולי חכמיה, ולאור קדושתם של המקובלים העוסקים בחכמת האמת.
עוד הוסיף המספר ותיאר, כי כל דבר הלכה אשר לא היו הרבנים מגיעים אליו לדעה אחת ולעמק השווה, הן רבני המקום והן רבנים ממקומות רחוקים, ואפילו בית הדין בעדן רבתי – היו שולחים אל רבנו יעיש קוריני. ומה שהיה אומר – הולכים אחריו, שומעים לעצתו ומקבלים את דבריו ללא עוררין, בבחינת פוסק אחרון.
מחמדי שמים
חיבורו הגדול של רבנו נקרא "מחמדי שמים" – לכבוד התורה שהיא חמדת גנזי השמים, ולשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. שם זה כולל בתוכו את כלל חיבוריו של רבנו, שנסדרו ונערכו על ידי תלמידו־חברו, הגאון הקדוש רבי שלמה טביב זצ"ל, בין השנים תרנ"ד–תרנ"ו. שלושה חלקים בחיבור זה: "מעשה ידי אמן" – על פרשיות השבוע; "נופת צופים" – על נביאים וכתובים; "אמרות טהורות" – ביאורים וליקוטים ממאמרי חז"ל, המדרשים וכתבי רבנו האר"י ז"ל.
בזמן העלייה הגדולה לארץ הכסף אבד ספר זה, כשנמכר עבור בצע כסף והתגלגל לאנגליה. לימים הצליח תלמיד תלמידו, הגאון הצדיק רבי סעדיה בן אור זצ"ל, להשיג צילום מכתב היד, ובהיותו יקר המציאות שמר עליו כעל בבת עינו ולא הניח להוציאו מפתח ביתו. אך לכל זמן ועת לכל חפץ, ולאחר שהתגלגל צילום המקור לידי הגאון רבי חיים גד עדני, תלמידו של רבי סעדיה בן אור וראש בית המדרש "אור חי" בירושלים, הדפיסו בשנת תשס"ז בשני חלקים, בתוספת מבוא על המחבר הגדול וחיבורו הדגול. בהקדמתו הוא מספר על נפלאות שראו העוסקים בהכנת החיבור לדפוס, מהם שנפקדו בזרע של קיימא ומהם שזכו בזיווגם הראוי להם.
רבנו חיבר גם פירוש על כוונות התפילה בדרך הסוד, כדוגמת סידור הרש"ש הקדוש, כדי לזכות את הרבים החפצים להתפלל על פי כוונות האר"י ז"ל, שבני ק"ק שרעב הולכים לאורו דורות רבים. אך מקומו של חיבור זה לא נודע, וחבל על דאבדין.
פירושיו ודרושיו מיוסדים על כל חלקי פרד"ס התורה, גימטריאות, ראשי וסופי תיבות ועוד.
רבי שלמה טביב אף הוסיף הקדמה לספר, ובה תיאר בשפה מליצית את מעלותיו של רבו המחבר ואת חשיבות חיבורו זה ושמותיו. בתוך דבריו סיפר שלאחר שחילק את החיבור וקראו בשמות הנזכרים, "מעשה ידי אמן", נופת צופים" ו"אמרות טהורות", התברר לו כי רבי יעיש עצמו בענוותנותו המופלאה חפץ לקרוא לספרו "אסוך שמן", להורות כי אינו אלא כלי קטן עד מאוד, מידה קטנה שבמידות.
בדבריו הפליג בשגב קדושתו ודרגתו המופלאה של רבנו המחבר, ובין השאר כתב:
כי אם אין אתה מכיר את הדרת פני הרב במעלותיו ומידותיו, ראה חיבורו היקר ושיחותיו ומילותיו. כי דבריו הם העדים על שלמותו, ואמריו הם המגידים על חכמתו. כי חיבורו הוא סולת בלול, בפרד"ס כלול, רקמה ומשי ומכלול. וגם הביא דברי מוסר, כתבלין לבשר, כל בו לא יחסר. וגם העלה רקח מרקחת, וערך דברי תוכחת, מעלין את האדם מרדת שחת. ודברים מתוקים אשר בהם הנפש שומחת, טוב מלא כף נחת.
וישלח ספרים
אחד מתלמידי החכמים והסוחרים העשירים שבעיר היה רבי מנחם דוד כהן צדק זצ"ל, אשר לצורך מסחרו היה נוסע לעיר הנמל עדן. לפני צאתו היה רבי יעיש מוסר לו רשימת ספרים, והוא היה רוכש את כל הספרים שהתבקש ומביאם לרבנו.
בעיקר היו אלו ספרי קבלה, כגון שמונה שערים לרבנו חיים ויטאל, זוהר הקדוש עם פירוש מקדש מלך, סידורי תפילה לפי דעת האר"י ז"ל, קול יעקב, שערי רחמים, שערי רצון ועבודת התמיד.
רבי מנחם דוד הכהן הוכר בלבושו המהודר, כעין לבוש מלכות, ולפיכך היו מכנים אותו "מרדכי הצדיק". רבי חיים סנואני כתב שמצא בכתביו של רבנו – "מחמדי שמים", שהיה בו ניצוץ ממרדכי הצדיק שעליו נאמר "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור", וכך גם הוא היה מקפיד על לבושיו שיהיו נקיים, זכים ולבנים, ומייחד בגדים לשבת וליום טוב [אמנם בספרו "מחמדי שמים" (פרשת ויחי) מופיע דבר זה על חותנו, רבי יוסף ב"ר סעדיה כ"ץ זצ"ל].
"על ביתי שנחרב"!
בליל תשעה באב ישב רבי יעיש סמוך לחלון ביתו, וקרא מגילת איכה כשדמעות זולגות מעיניו. עבר ברחוב שכנו הערבי, וכשראהו כך תמה ושאל: "מדוע אתה בוכה"?
השיב לו הרב: "על ביתי שנחרב אני בוכה"!
תמה הערבי והוסיף לשאול: "אם ביתך נחרב, כיצד אתה יושב בתוכו"?
ורבי יעיש חוזר ומשיב לו: "נחרב הבית שלי"!
הערבי עדיין לא הבין, אך המשיך לדרכו. והנה, באותו ערב התחוללה סופה חזקה מאוד. לשכן זה היה על הגג מעקה הבנוי מאבנים, ללא טיט המדביק אותן זו בזו, ובשל הרוחות העזות קרס המעקה ונפל על גג ביתו של הרב, בעודו יושב בחלון ביתו ומקונן על בית המקדש שנחרב. הוא הרס כליל את גג הבית, אך לרב לא אירע מאומה!
השתאה הערבי, נאלם דום ונותר פעור פה – כיצד ידע היהודי שבית ייחרב?! ולא נרגע עד שעמד והכריז: "יהודי זה הוא נביא"!
בחלום חזיון לילה
בחיבורו "מחמדי שמים" פרשת בשלח, מתאר רבי יעיש קוריני זצ"ל חזיון מפעים שנגלה אליו בחלום הלילה בשבוע זה, וכך הוא כותב:
ואני עני ראיתי בחלום בשבוע פרשת בשלח, ראיתי בחלומי ששלמה המלך עליו השלום היה יושב על כסאו. והיה קול והמייה גדולה, הנה שלמה בא לכאן. הלכתי לראותו, וראיתי אותו מוטה על מטתו כחולה, ואימו יושבת מראשותיו ואחותו יושבת מרגלותיו. וכיון שראה אותי התחיל להתרפאת מחליו מעט מעט, עד שנתרפא מחליו ועמד וישב. ואמר לי: אית לך למידע, כמה ניצוצות הם שעתידים להתברר ולעלות בקריאת הפרשה בשבת זה בספר תורה. עד כאן דברי החלום.
ובאותה שבת, שבת בשלח, אמרתי אני לחזן להוציא הספר היותר משובח ומוגה. וכן ראוי לנהוג בכל שנה ושנה, להוציא בשבת זו הספר תורה היותר נאה ומוגה.
"גם אתם תתפללו"!
למרות היות רבנו מקובל מופלא, היה נוהג להצניע את עצמו וכל מעשיו היו בהסתר גדול.
כשהייתה מתעוררת גזרה על ישראל, היו משחרים לפתחו מנהיגי הציבור ומתייעצים עימו, ביודעם כי איש אלהים קדוש הוא. אך בהיותו מסתיר את מעשיו, ואינו חפץ שיסמכו על צדקתו ונפלאותיו, היה מייעץ להם כיצד לנהוג ומציע להם רעיונות שונים, כביכול לשם כך באו לפניו.
הללו היו מבקשים ממנו בפירוש להתפלל עליהם, שהקב"ה יפר את גזרת הרשעים, אך רבנו היה נענה ומשיב להם: "גם אתם התפללו, והקב"ה יענה לתפילות כולנו". בין כך ובין כך, הייתה מתבטלת הגזרה, והכל נוכחו לראות את רום מעלתו של הצדיק.
הנפרע לנו מצרינו
לפרנסתו היה רבי יעיש קוריני זצ"ל עוסק גם במסחר. כאשר הייתה מצטברת אצלו סחורה היה נוסע מכפרו אל עיר המחוז, תעיז. ובהיותו אחד ומיוחד מבני עלייה, חסידא קדישא ופרישא, היה מנצל את זמנו ואף בדרכים היה עוסק בלימודו. ראשו היה עטוף תדיר בטליתו, כדי שלא להבחין בדברים טמאים, ובפרט אם עוברת הדרך בקרבת אחד המקומות המקודשים לגויים.
באחד הימים נסע מביתו, לכיוון תעיז. באותו היום התעטף כרגיל והתכונן לעשות "תיקון", כדרכו בעת נדודיו, ולעסוק בכוונות מיוחדות. כל עוברי הדרך, יהודים וגויים, היו יודעים כי הצדיק המעוטף בטלית על החמור הוא רבי יעיש, ואף המוסלמים היו מהללים את היהודי הקדוש.
והנה, כאשר עבר ליד אחד המקומות המקודשים של הערבים, היו שם תושבים שבאו להשתטח על הקבר המצוי בו, וכהרגלם יצאו בשמחה ובמצב רוח מרומם ממקום הטומאה. רבי יעיש, כדרכו, השפיל את הטלית על עיניו, שלא להביט בהם. הגויים שהשתטחו על הקבר ויצאו הבחינו בדמותו של הצדיק המעוטף, ולפתע אחזתם רעדה. הם הבחינו במצב הרוח הגרוע שהשתלט עליהם, ותמהו: מה השתנה היום מכל פעם?
הייתה ביניהם ערבייה, ממשפחת עשירים ומלומדים, שאמרה להם: "אתם רואים, היהודי שעבר לפנינו – הוא עשה לנו את כל הרעה הזאת". והרב לא ידע מאומה ממה שאירע להם, אלא המשיך להתייחד בכוונותיו.
אותה מרשעת רצה אחריו, העזה אפה וגערה בו, באומרה: "מה אתה עושה? מכסה על הפנים שלך ומכשף עלינו"?! היא לא הסתפקה בכך אלא הרהיבה עוז לסטור לו בידה הטמאה, והלכה לה.
אולם הצדיק לא הגיב מאומה. הוא לא הסיר את הטלית מעל פניו, כביכול לא אירע דבר, אלא המשיך בדרכו ובכוונותיו.
לעומתו, גם הערבייה המשיכה בדרכה. אך ענשה לא איחר מלבוא. לפתע פתאום נראתה להקת ציפורים שהתקרבה אליה והחלה להתעופף בסמוך לה, בעוד הציפורים מקיפות אותה מכל צדדיה. הן נופפו בכנפיהן, היכו על ראשה וסטרו על פניה. היא כמובן החלה לברוח ולצעוק, אך הן רודפות אחריה וממשיכות לחבוט בה ללא הרף. זעקותיה הנואשות לעזרה לא הועילו. לבני לווייתה הערבים, לעומת זאת, לא אירע דבר. הם השתוממו למראה מבעית זה, ניסו לרוץ אחריה ולגרש את הציפורים, אך אלו הגבירו יותר את התפרעותן והמשיכו ביתר שאת בהכאתה.
"אולי עשית רעה למישהו"? שאלו אותה, "כי רואים שזו יד אלהים, ואין זה דבר טבעי"!
"נכון, גם אני רואה שזה עונש מן השמים", השיבה להם בעודה מנסה להתגונן מפני הציפורים. "אני סטרתי לחכם היהודים, ומיד אחרי שסטרתי לו – באה לי כל הצרה הזאת"! אבל גם לאחר הודאתה המפורשת – הציפורים לא הרפו ממנה.
ניגשו הערבים בני לווייתה אל הצדיק, ובמורא גדול ביקשו ממנו מחילה עבורה.
נענה רבי יעיש ואמר להם: "אני לא עשיתי לה כלום, אולי מן השמים הענישו אותה".
מיד ניגשו אליה ואמרו: "מהר, בקשי סליחה מן החכם, לפני שיהרגו אותך הציפורים. כי אם חטאת נגדו – רק הוא יעזור לך"!
הערבייה רצה אחריו בבכי מר, כאשר בינתיים עושות הציפורים את מלאכתן נאמנה ומבצעות את שליחותן במרץ רב, וצעקה אל הצדיק: "סלח לי, רחם עליי, עוד מעט אמות"! גם האנשים שנלוו אליה הוסיפו וביקשו סליחה ומחילה ממנו, כדי שירחם עליה ויסיר את הגזרה ממנה.
ושוב אמר להם הצדיק: "אני לא עשיתי לה כלום, זה מן השמים, לא ממני. ואם הענישו אותה, מה יש בידי לעשות"?
הערבייה הטמאה הבינה שכלתה אליה הרעה, אך לא התייאשה. היא המשיכה לרוץ, נשכבה לפני חמורו של הצדיק, והחלה להתוודות: "אני אשמה, אני חטאתי, אני התנפלתי עליך בחינם, מתוך שרירות לב, כי השטן הטעה אותי. אשמתי גדולה, עד שהגעתי לצרה הגדולה הזאת. אני מתחננת, רחם עליי. וגם אם לא הענשת אותי, תמחל לי – כי אני חטאתי. ותתפלל עליי, שיסורו הציפורים ויפסיקו להכות אותי".
כדרכם של עם ישראל, רחמנים בני רחמנים, גם רבי יעיש חס עליה. הוא מחל לה, וכצפוי פרחו הציפורים ונעלמו באופק. לאחר תודותיה הנרגשות הוא הוסיף והזהיר אותה, שלא תנסה שוב לנהוג כך ולא תרים ידה – על קטן כגדול. ואכן, מאותו היום הייתה נזהרת מאוד בכבוד היהודים, יותר מאשר בכבוד בני עמה.
וברוך העושה רצון יראיו!
כבוד אלהים הסתר דבר
לרבנו יעיש קוריני הייתה בת קטנה, בת זקונים, שבסקרנותה הייתה מתבוננת על מעשי אביה ועוקבת אחר תנועותיו, מבלי שישים לב לכך. ואף על פי כן – הוא הצליח להסתיר את מעשיו מכל סביבתו, ולא היה עולה בידה להבחין בתפילותיו ובכוונותיו.
כאשר ניסתה לשאול אותו, מדוע הוא נוהג להתבודד ומפני מה לעיתים הוא נעלם מעיניה ואינה יכולה להבחין בו, השיב לה בקצרה: "בתי, עבודת ה' צריכה התבודדות, וגם התורה. לפעמים יש בלימוד התורה קושיות עצומות, וכשאני לומד לבד הנני מצליח לבאר ולתרץ".
זכתה בתו זו והצליחה להרגיש בסיגופו ובתעניותיו, הליכותיו ודיבורו, שהיו שונים מתלמידי חכמים אחרים. היא החליטה לתור, לחקור ולעקוב אחריו, ונהגה ללכת אחריו בחשאי למקומות שונים.
באחד הימים הלך רבי יעיש לשדה, והיא אחריו. כשהגיע למקום מסוים סימן בעזרת מקלו חריץ באדמה, וישב להגות בתלמודו. לפתע פרחה אש סביבו, והוא כמלאך אלהים היושב במרכז ולומד! השדה היה שומם באותה העת, ובתו שראתה את המחזה הנורא נפעמה מאוד אך החרישה, והמתינה עד שישוב לבית.
כשהגיע, ניגשה אליו ושאלה בכבוד: "אבא, מה אתה עושה"?
רבי יעיש הבין שמעשהו נודע לה, וביקש ממנה: "בתי, אני משביעך שלא תגלי זאת לאיש, כי אם תגלי – או שאני אמות או שאת תמותי, חס ושלום. אשרייך שאת זכית לראות את המחזה, אבל זהו סוד ואסור לגלותו".
רשות מפמליה של מעלה
לאחר מאורע זה, כשנוכח רבי יעיש שזכתה בתו לדרגה זו והיא שומרת על סודו, כבר היה פחות נזהר להעלים ממנה את מעשיו, והיא מצידה שמרה על שתיקה מוחלטת.
פעם אחת ראתה את אביה הגדול שב מהמקווה, לאחר שטבל וקידש את עצמו, והוא שרוי בתענית. הוא נטל את הקולמוס, כתב איתו כמה מילים על הקלף, ועלה למקום לימודו שבגג הבית. היא עלתה אחריו, אך לתדהמתה הוא נעלם. היא התבוננה לכל עבר, אך לא מצאה אותו. לתומה חשבה שאולי הסיחה דעתה, והוא הספיק לרדת וללכת למקום אחר, אך מעשה זה שב ונשנה כמה וכמה פעמים.
היא החליטה לחקור את העניין, ובפעם הבאה שעלה לגג, התכוננה ועמדה בחלון המשקיף למקום לימודו. ואכן, היא הבחינה כיצד הוא רושם כדרכו על הנייר, עולה אל הגג ומרחף למרחוק עד שנעלם מן העין. או אז הבינה כי הוא זוכה להשתמש בשם המפורש.
כשחזר אל הבית, תמהה ושאלה אותו: "מדוע אתה משתמש בשם המפורש, והרי אני שמעתי אותך פעמים רבות כשאתה אומר שאסור להשתמש בשם המפורש"?
השיב לה: "נכון, בתי, אבל תלוי מי הוא המשתמש, ולאיזו מטרה. איני יכול לומר לך לשם מה אני משתמש בשם זה, אבל כשיש צורך עצום – ובשום פנים ואופן אי אפשר להצליח בדרך אחרת, אני מקבל רשות לכך מפמליה של מעלה".
הוא הוסיף וביקש ממנה לשמור על דבר זה בסוד, והיא אכן קיימה את דבריו במלואם ואפילו לאימה לא גילתה דבר. רק לאחר שנים רבות, כשהגיעה לגיל זקנה ושיבה, סיפרה זאת למנציחה הגדול של יהדות שרעב – הגאון רבי סעדיה חוזה זצ"ל.
סבא קדישא
הגאון הצדיק רבי סעדיה בן אור זצ"ל, מצדיקי הדור האחרון אשר על קורות חייו תתייחד יריעה נפרדת בהמשך ספרנו, נשא את נכדתו של רבנו יעיש, הרבנית רחל ע"ה. כל ימיו היה שמו נזכר ברטט על שפתיו. בחיבוריו העלה חידושים רבים בשמו, ובתחילתם הכתירו בתואר "מורי זקני" ועיטרו בתארים מופלגים, כגון סבא קדישא.
בתחילת חיבורו "טיפי שמן" על ספר התהלים הסביר כי תיבת "שמן" עולה בגימטריא "יעיש", כשמו של רבנו אשר חיבר גם הוא חידושים נאים על ספר תהלים וקרא להם בשם זה – "טיפי שמן", אלא שספר זה נעלם ואבד. לפיכך עלה בדעתו של רבי סעדיה, הנכד, לקרוא גם לחידושיו על התהלים בשם "טיפי שמן", לזכר ולעילוי נפלא לנשמתו.
