פרק אחד עשר: המשך העבודה בפרדסיה
בעולמה של הישיבה
המשכתי לעבוד במחנה העולים פרדסיה עד סוף שנת הלימודים (1949-50). לאחר הפרסום של מסקנות ועדת החקירה הממלכתית, נרגעו מעט הרוחות, והצלחתי להקדיש יותר זמן להתפתחותי העצמית. מאז שהרב אליהו דסלר הגיע מאנגליה, ושימש כמשגיח רוחני בישיבת פוניבז', נהגתי להתפלל בכל ליל שבת בישיבה, כדי לשמוע את שיחתו בין קבלת שבת ותפילת מעריב. עתה, כמעט בכל יום לאחר שובי מן העבודה במחנה העולים, הייתי עולה לישיבה. שמחתי מאד להצעתו של ידידי וחברי לפעילות, שלמה נח קרול, שהיה מבחירי התלמידים בפוניבז', ללמוד איתו שיעור קבוע. אחרי השיעור היינו מתכננים את המשך הפעילות.
הסוכנות היהודית החלה ליישב את העולים החדשים, שוכני המחנות והמעברות, בבתי קבע, וכמעט בכל יום הופיעו בעיתונות מאמרים על יישובים ושיכונים חדשים, שהוקמו או עומדים לקום בכל רחבי הארץ. העליתי את נושא הקמת בתי הספר החדשים ביישובים אלה בפני חברי מ"חבר הפעילים", והבעתי את חששי, שעם כל רצוננו הטוב, זוהי משימה כבירה, למעלה מכוחותיו של הארגון, ואינני רואה כיצד נוכל להתגבר על כך. מישהו מהחברים ציטט את אחד מבעלי המוסר הגדולים, שאמר: "אל יגיד אדם 'התורה כל כך רחבה, ים התלמוד כל כך גדול, איך אוכל להגיע במעט הזמן וקוצר הבנתי לידיעת התורה?' אלא התשובה היא, על האדם ללמוד בהתמדה, ולהשתדל כמה שהוא יכול, והקב"ה יסייע בידו להגיע להישגים ולהבנה". כך גם במקרה שלנו. עלינו להשתדל ככל יכולתנו, והקב"ה יסייע בידינו להגיע להישגים גדולים.
אווירת לימוד התורה בישיבה השפיעה עלי, והתחלתי להרהר, האם לא יהיה נכון יותר שאפסיק את פעילותי, ואקדיש את כל זמני ללימוד, כדי להשלים לפחות במשהו את שהחסרתי במשך שנות השואה. אך מצד שני הטרידה אותי המחשבה, מה יהא על חינוכם של אלפי ילדי העולים המגיעים ארצה מכל קצווי תבל אל עשרות היישובים והשיכונים החדשים? מי יוכל לטפל בהקמת בתי ספר חדשים, ולהלחם עם הזרמים החילוניים במרץ ומסירות?
עצת הרב מפוניבז'
החלטתי להתייעץ עם הרב מפוניבז', המכיר אותי ויודע על עבודתי במחנות העולים, ולעשות כפי שייעץ לי. בכל שבת, אחרי התפילה, נהג הרב לרדת מבניין הישיבה אל בתי האבות, אשר בהם נקלטו עשרות יתומים קטנים. המנהלת המסורה, גב' מונק, הייתה מכינה עבורם שולחנות מלאי כל טוב, והרב היה עושה קידוש עבור הילדים, נשאר בחברתם זמן מה, וכמו אבא טוב דורש בשלומו של כל ילד. בהזדמנויות שונות התפללתי בשבתות בישיבת פנביבז' והייתי מתלווה אל הרב בדרכו לבתי האבות, ומשוחח איתו על בעיות שונות שהתעוררו. גם הפעם נתלוויתי אליו, וביקשתי לשמוע את דעתו על הבעיה שהטרידה אותי. הרב ענה לי: "אספר לך מה שעברתי אני, ותוכל להסיק את המסקנות".
כשהתחתנתי, פתח הרב וסיפר, התנה איתי חותני, הרב מוילקומיר, שהיה גאון גדול בתורה, תנאי, שאשב ואלמד תורה, והוא ידאג לכל צרכינו. עברו כמה שנים, אשר בהן למדתי בהתמדה, והתחלתי לחוש צורך פנימי לנצל את כישרונותי, ולייסד ישיבה עם תלמידים מובחרים, כדי להרחיב אוהלה של תורה. כשנודע הדבר לחותני, הוא התנגד מאד, ואמר לי:
"הנך בעל כישרון. עליך להתמיד בלימודים, ותוכל להיות גדול בתורה. החזקת ישיבה תפריע ללימודיך".
נכנעתי ללחצו, והמשכתי ללמוד בהתמדה עוד מספר שנים. אולם המחשבה על הקמת ישיבה לא נתנה לי מנוח, עד שהבעתי בפניו את כוונתי להתחיל לטפל בהכנות להקמת הישיבה. חותני, זצ"ל, המשיך בהתנגדותו, אבל כשראה שאני נחוש בדעתי, הציע שניגש שנינו ל"חפץ חיים", זצ"ל, שהייתי תלמידו, ונשמע את דעתו.
הגענו לראדין, ונכנסנו לביתו של ה"חפץ חיים". חותני הרצה באריכות ובתקיפות את טענתו, ואמר, שלפי דעתו, עלי להמשיך ללמוד בלי הפרעה. מרן ה"חפץ חיים" שאל אותי, כמה שעות ביום אני לומד, כשאני לומד בהתמדה. נקבתי במספר השעות שאני לומד בכל יום. הוא המשיך ושאל:
"וכמה תלמידים יהיו בישיבתך?"
"אני מקווה, בע"ה, להקים ישיבה לארבעים תלמידים", עניתי.
"וכמה שעות ביום ילמדו התלמידים בישיבה שתקים?"
"אני מקווה, שהתלמידים ילמדו 9-10 שעות ביום, אולי יותר".
ה"חפץ חיים" הרהר מעט, ואמר:
"עליך להחליט, מה חשוב יותר לפני הקב"ה, השעות, שאתה מקדיש בכל יום ללימוד, או 9-10 שעות ליום, שארבעים תלמידיך ילמדו יום יום".
ה"חפץ חיים" ברך אותי, שאצליח.
הבנתי את המסר. אם הרב מפוניבז', שהיה עילוי ובעל כישרון עצום, מלא וגדוש בתורה שרכש במשך שנים רבות של לימוד בהתמדה, החליט לוותר על המשך עלייתו האישית, כדי להקים ישיבה ולהרבות תלמידים, מי אני, שאדאג לעצמי, בזמן שאני יכול לעזור להכניס מאות ואולי אלפי ילדים לחינוך לתורה ומצוות, ילדים אשר אחרת עלולים ליפול לידי מחנכים חילוניים?
