היום, ה' בתשרי, הוא תאריך הסתלקותו של הגאון הצדיק רבי יחיא ב"ר שלמה (סלימאן) אכלופי זצ"ל, רב ומורה צדק בחימה, שנפטר בשנת תש"ו.[1]
משפחת אכלופי היא מהמשפחות הוותיקות בקהילות קודש תימן אשר נשאר להם בכתובים זכר, לפחות כחמש מאות שנה למעלה, שהם כארבעה עשר דורות עד ימינו. ממנה יצאו סופרים רבים, רבנים, שוחטים ובודקים, אנשי צדקה וחסד יראים ושלמים. ואף מבני המשפחה שברבות השנים השתנה שם משפחתם כגון למשפחת חמאמי, אסיך, בוצי ועוד, נותרה בהם האהבה ללימוד ספרי הקודש ולהעתקתם במידה רבה.
רבי יחיא היה בן יחיד, ועובדה זו אפשרה לאביו ולאימו לממן עבורו מארי מיוחד שישהה אצלם במשך כל הזמן. המארי לימדו תורה הרבה עד שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, ועלה לצנעא לקבל הרשאה לשחיטה, והוראה בדיני איסור והיתר, גיטין וקידושין וכיוצא בזה. כשהגיע לפרקו נשא את הצדקת מרת בדרה בת יחיא סעיד מהישוב הסמוך מַסְיַבּ, וכנהוג המשיכו להתגורר בבית סלם, בבית הוריהם.
נפשו של מארי יחיא חשקה בתורה, ואף לאחר נישואיו הקדיש את כל זמנו לתלמוד תורה בלבד, וכל זאת הודות לאימו הצדקת שכל כלכלת הבית, כולל הילדים שנולדו בינתיים, הייתה מוטלת על כתפיה. כך אפשרה לבנה לעמול בתורה יומם ולילה. בנו, רבי שלמה אכלופי, היה נותן דוגמה עד כמה היה אביו פרוש מהבלי העולם הזה, שאפילו מַכְדִּיר – דהיינו לשפץ כלי חרס שנסדק שהיא מלאכה פשוטה, לא היה יכול לתקן לו בעודו קטן, והיה צריך לפנות לאחרים שיסייעו בידו.
כך למד ולמד, וגדל בתורה, עד שרכש בקיאות רבה במשנה תורה להרמב"ם, בשולחן ערוך ובנושאי כליהם, ואף נתבקש לבוא ולשמש כדיין בבית הדין שבמחוז חימה הכולל יישובים רבים (כגון סוק אלתנין, בית סלם, בית עגל, אלאחואד, יפיד ואלנאבאת).
רבי יחיא רכש לעצמו מיומנות גם במלאכת המילה, והיה מהמוהלים הבודדים בכל המחוז. המוהל הוותיק היה הגאון רבי סעיד אלבוצי (אכלופי) זצ"ל, ולאחר שהזדקן ונחלשה ראייתו, הפסיק למול וביקש מרבי יחיא שימלא את מקומו בקיום מצוה זו. במסירות ובחיבה של מצוה היה הולך לקיימה. לעיתים קרובות – פעם בשבועיים או שלושה, היה מקדיש למצוה זו שלושה ימים תמימים, וזאת כאשר הכפר נמצא במרחק יום הליכה והוא היה הולך יום אחד, יום נוסף נשאר לעריכת הברית וסעודת מצוה ויום נוסף בדרך חזרה. כל זאת היה עושה כדרך גדולי החכמים, לשם שמים ובלי נטילת כל תמורה.
פעם אחת היה רבי יחיא צריך לערוך ברית מילה באחד היישובים. כשהגיע, הפקיד כהרגלו את התיק שבו טליתו ותפיליו ביד בעל הבית. רבי יחיא הכניס את הרך בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ונשאר לסעודה. כשפנה ללכת לביתו פנה לבעל הבית וביקש את התיק, וכשקיבלו, הנה מרגיש רבי יחיא שמשקלו של התיק עלה בצורה משמעותית. פתח את התיק, ולהפתעתו גילה שם כמה חתיכות בשר! התפלא על כך רבי יחיא ופנה אל בעל הבית בתמיהה, "מה זה"? ענה לו הלה: "זה חתיכת בשר… לילדים". השיב לו רבי יחיא בצורה חד משמעית: "לא, לא, לא חסר לי בשר ברוך הוא וברוך שמו, וכי תיקח את המצוה שלי בחתיכת בשר?! קח אותה בחזרה". הלה ניסה עוד להפציר ברבי יחיא שיקח את התשורה הסמלית כהוקרה על כל אשר טרח למענו, אולם רבי יחיא סירב בתוקף, החזיר לו את הבשר ושב לביתו כשכל המצוה ברשותו.
בהיותו ראש הקהילה בבית סלם, עיניו היו פקוחות – יחד עם בן דודו, הגאון רבי יצחק אכלופי זצ"ל – על כל הנעשה בקהילה, לבל תהיה סטייה כל שהיא מדרך התורה וההלכה. גם בתוך משפחתו גמל חסדים רבים, וכשחמותו נפטרה בצעירותה, אסף לביתו את אחי אשתו – שני העוללים הרכים שהותירה אחריה, חינכם וגידלם בחום ובמסירות רבה. בנוסף, מומחה גדול היה לרפא מחלות רבות על ידי כוויות, כפי שהיה מקובל בתימן, וכך סייע גם לגויים.
בתימן נהגו לטנן את החיטים למצות, שתהיינה רכות קודם טחינתן, ולשם כך אספו עשב לח הנקרא עתרוב או חרמל. רבי יחיא הקפיד מאוד שבזמן איסוף העשב יהיה יום בהיר ושמים נקיים מעננים, ולכך עמד במקום גבוה במיוחד, ואם היה מבחין אפילו בענן אחד בשמים – מיד היה מורה לבנו להשליך את כל העשבים שאסף היום כיון שאינם כשרים לטינון המצות, שהרי ישנו חשש שמא נרטבו ונהיו לחים מחמת העננים ואז יחמיצו את החיטים. וכך היה הדבר נשנה ונשלש מספר ימים, עד שהיה יום בהיר והשמים התנקו לחלוטין מעננים.
אהבה גדולה ועזה אהב את ארץ ישראל, וכל ימיו ציפה לביאת הגואל. בתשעה באב, כשהיה יוצא מבית הכנסת יחד עם בן דודו רבי יצחק אכלופי זצ"ל, מראה פניהם היה משתנה עד שלא היה ניתן להכירם, כי עיניהם היו אדומות ונפוחות מרוב בכיים על צער הגלות והחרבן.
הוא ניסה פעמים אחדות לעלות ארצה ולא אסתייעא מילתא. לראשונה, ניסה לעלות דרך נמל חודידה. לשם כך מכר את כל המטלטלין והרכוש, ופנה מערבה לכיוון צנעא. כשהגיע לצנעא בירר שוב את אפשרויות העלייה דרך חודידה, והנה לפתע יצאה גזרה שהדרך סגורה ואין לעלות ארצה, שנאלץ לשוב למעונו במפח נפש.
פעם שנייה, לאחר תקופה ארוכה, ניסה שוב לחונן את עפר הארץ, והפעם דרך עדן שבדרום תימן. אז, בשנת תרנ"ט, יצאו רוב תושבי המקום וחלק ניכר ממשפחת אכלופי, ורובם זכו להגיע ארצה באנייה ולייסד בעיר הקודש ירושלים את בית הכנסת "בית שלום" על שם הכפר שממנו עלו רוב המייסדים, והוא קיים לתפארת עד היום בשכונת בית ישראל. אולם רבי יחיא נאלץ שוב להתעכב יחד עם בן דודו רבי יצחק, וזאת עקב מחלת האבעבועות שתקפה את ילדיהם. כך ירדו מהאנייה ושבו לעדן, בתפילה שילדיהם יתרפאו בקרוב והם יוכלו להצטרף אל שאר בני המשפחה. ברם, לאחר תקופה נפטרו שני בניו ובתו של רבי יחיא, ולאחר עיכובים של זמן רב – בצירוף מצב המלחמה ששרר אז בעולם, החליט לשוב לבית סלם עם נוות ביתו ושאר ילדיו.
בזמן שהותו בעדן, כך סיפר לימים לבנו רבי שלמה, היה עד למעשה מעניין אצל יהודי עדני שאירחו במשך חג הסוכות. את הסוכות הם היו בונים על הגגות. והנה, לאחר שמיני עצרת הרי הוא רואה את בעל הבית מפרק את הסוכה ומשליך את הדפנות שהזמין במיוחד מהעיר לחג, אל הים. כשהשמיע רבי יחיא את פליאתו באזני בעל הבית, מדוע אינו שומר את הדפנות לשנה הבאה אלא זורקן לים, השיב לו הלה, שהרי לפום צערא אגרא – וברצונו לטרוח מחדש בכל שנה בקיום מצוה חביבה זו.
הניסיון השלישי לעלות ארצה היה בשנת תש"ה, אך כשהגיעו לתעיז – בדרך לעדן, תקפה מחלת האבעבועות את בני המשפחה ורובם לא התרפאו. גם רבי יחיא עצמו נתקף במחלה, ובניו העתירו עליו בתפילה מדי יום בציונו הקדוש של הגאון רבנו אבא שלום שבזי זיע"א. אמנם, כבר נגזרה הגזרה, ובין כסה לעשור – בה' בתשרי תש"ו, נתבקש לישיבה של מעלה.[2]
[1] אמנם בלוח הילולא דצדיקיא שבשערי שלמה (עמ' תקע) צוינה השנה תש"ד, אך לאחר זמן נתברר שיש לתקן תש"ו, וכפי שנכתב שם (עמ' תקלב).
[2] על פי שערי שלמה עמ' תקכו–תקלב; בעקבי הצאן עמ' ח–י; מגילת אסתר אורה ושמחה עמ' קסד. וראו גם לבניכם ספרו עמ' רמו–רמז.
