כתב וערך: הרב מנשה מדמון.
בס"ד. הדברים מוקדשים לרפואת חברנו היקר והנעלה, ר' זכריה בן יצחק הי"ו. ה' ישלח לו רפואה שלמה במהרה.
חפלה של "שנאת חנם" – "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". למה ועל מה? דברים לקראת מיוחד לקראת תשעה-באב.
היה זה ערב קייצי בירושלים. צלילי המוזיקה נשמעו למרחוק… ריח הבשר על "המצלה" הגיע עד יריחו, מלצרים, אצים, רצים, אורחים רמי מעלה מגיעים… ראש העיר, רבני קהילות, התזמורת לפתע משנה ניגון.. "ימים על ימי מלך תוסיף".. רב העיר נכנס, כולם עומדים…
בעל הבית, איש עשיר מטובי העיר, מלווה את הרב למקומו. התזמורת ממשיכה לנגן, מצב הרוח מרומם. בעל הבית מדושן עונג, משוטט בין הקרואים. לפתע הוא נעצר, נראה כמחפש…
ראית את "קמצא"? שאל. לא… השיב העוזר.
בעל הבית כעוס. הוא חבר טוב שלי, רוץ מהר, תמצא אותו ותביא אותו לכאן". העוזר נבוך, לחוץ, יצא מיד לשליחות… אך איי איזה "ברוך".
הבחור התבלבל ובמקום להגיע לביתו של "קמצא" ידידו הקרוב של בעל הבית, הגיע הוא לביתו של "בר-קמצא" שונאו המושבע. יחי ההבדל.
העוזר פונה "לבר קמצא", "באתי להזמין אותך "לחפלה"…
"אותי"? שואל בתדהמה "בר- קמצא".
"כן, כן, אותך. הוא אפילו נזף בי ששכחתי אותך".
"בר- קמצא" מתלבט. מדבר עם עצמו… הוא הרי שונא אותי… לא מדבר איתי ואפילו לא מביט לעברי… לא יכול להיות שהוא מזמין אותי.
אבל מצד שני, חשב לעצמו "בר- קמצא", רגע… אולי הוא רוצה להתפייס איתי… לעשות "שולם"? כדאי שאלך.. מצווה גדולה לעשות שלום.
אמר ועשה. התארגן, הגיע והתיישב…
"החפלה" בעיצומה. בעל הבית "מסתחבק" עם הקרואים… ואז, תוך כדי… מגיע הוא ל…"בר-קמצא".
וואו… חשכו עיניו. "מה??" זעק הוא בקול. "מה אתה עושה פה?"
"בר- קמצא" נבעת. כל העיניים הופנו אליו. "חצוף. קום, עוף מפה!".
"בר קמצא" המום.. מבוייש… כולם מסתכלים עליו…
הוא פונה לבעל הבית: "בבקשה. אל תבייש אותי. אני אשלם עבור המנה שלי".
בעל הבית זועק. נכנס "לקריזה".. "עוף מכאן! יאללה. החוצה!", "בר קמצא" מנסה שוב, אני אממן חצי מהוצאות "החפלה"… חשבתי שאתה רוצה לעשות "שולם"…
בעל הבית משסע את דבריו: "אני אומר לך פעם אחרונה. קום וצא!".
"בר קמצא" מתחנן על נפשו, ואומר בקול חנוק: "אני אממן את כל הסעודה. כל "החפלה" עלי. כן, הכל עלי. רק אל תעשה לי בושות. כולם מסתכלים"…
בעל- הבית נכנס יותר "לאטרף". החזיק בידו של בר קמצא.. משך אותו… ודחף אותו החוצה.
"בר קמצא" פגוע עד עמקי נשמתו. אמר לעצמו, אהה. אוקיי. ביזו אותי. לאף אחד לא איכפת. גם הרבנים לא מיחו בו. משמע, שלא "לשם שמים" הם עושים. נוח להם בעלבוני ומחניפים הם לאיש הזה. אנקום בהם… אלך ואלשין עליהם לקיסר… ולא איכפת לי מכלום, לא עם, ולא "בטיך". אני "מתאבד" על זה!
"בר קמצא" שם פעמיו לקיסר: "היהודים מורדים בך!". אך הקיסר סרב להאמין.
"אוקיי, אוכיח לך שהם מורדים, שלח איתי קרבן שלך כדי שיקריבו בבית המקדש תראה שלא יכבדו אותך".
שלח איתו הקיסר עגל לקרבן. בדרך "בר קמצא" הטיל בו מום. כאשר הגיע עם העגל לבית המקדש סרבו הכוהנים להקריבו. במשא ומתן שהיה הלכתי, סברו להקריב את העגל משום "שלום מלכות", אך הדבר נדחה! גם העצה להרוג את "בר קמצא" נדחתה! "בר-קמצא" חזר לקיסר "והוכיח" שעם ישראל "מורד בו".
הצבא הרומי נשלח לצור על ירושלים. בעיר פנימה "בוקה ומבולקה". שנאה תהומית. מלחמת הכל בכל. "קנאים" מול "מתונים". הדברים הגיעו לידי כך "שהבריונים הקנאים" שרפו את מחסני המזון, ותושבי ירושלים נותרו רעבים וצמאים. ההמשך ידוע…
חורבן… גלות… חלילה… "היה ה' לאויב" – "סכותה בענן לך מעבור תפילה".
התפילות נחסמות כבר לא הועיל, גזירת החורבן נחתמה!…
הנביא ישעיהו אומר: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". דהיינו, בעת גזירה גם חכמים טועים ודעתם נכשלת!
מבקשים אנו מהקב"ה: "זכור ה' מה היה לנו". "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
התשובה לכך היא "במגילת איכה": "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". אז מהיכן? מאיתנו! האם מה שקורה לנו היום לא מזכיר את מה שקרה אז? שנאה. ניכור. מלחמת הכל בכל?
לא כדאי לעצור?! כן, חברים, הכל נובע מאתנו. אנחנו מושכים אלינו את "החיים ואת הטוב" או חלילה את "המוות ואת הרע". הכל תלוי בנו!
יהי רצון שנזכה "לחפלה" של "אהבת חינם", ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, לבניין בית המקדש ולגאולה שלמה. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום. באהבה.
