מחקר מעמיק כיצד ואיך נהגו למול בישיבה בתימן?

מחקר מעמיק כיצד ואיך נהגו למול בישיבה בתימן? | אחיזה בציציות | כיסא של אליהו | סנדקאות ומילה בישיבה ע"פ מנהג תימן / נהוראי יהב ממשיך בסדרת המאמרים המרתקת

מנהג אחיזה בציציות בעת ק"ש:

מסורת ההגייה והניקוד שלבני תימן היא בבלית ביסודה ולכן אינה צריכה להיות מותאמת באופן מלא עם מפעל המסורה-הטברנית מדבי ר"מ בן אשר ובן נפתלי אע"פ שנוסח המסורה למקרא בודאי אומץ ע"י בני תימן לפי שלא היו בקיאים מחכמים אלו בכל ישראל. והנה לא נמנעו בני תימן לקלוט מנהגים ארץ-ישראליים קדומים שמופיעים במדרשים וחדרו לספרות ההלכה. כך למשל מנהג ההבטה בציציות בזמן ק"ש לקיים "וראיתם אותו" הביאו מהרי"ץ(1805-1713) בע"ח, הרי שמקורו במדרש תהילים(שוחר טוב) מזמור לה עה"פ כל עצמותי תאמרנה: "יד ימין אני כותב ומראה בה טעמי תורה, יד שמאל אני קושר בה תפילין של יד, ובה אני אוחז ציציותי בזמן קריאת שמע". וכן נהגו בני תימן(והשל"ה הוסיף מנהג לנשק הציציות והובא ברמ"א כחיבוב מצוה), חרף התנגדותם של שני גאונים בבליים רב נטרונאי(סורא אמצע המאה ה9) ובן זמנו רב משה גאון:  "דבר זה לא דרך חכמים ותלמידים הוא, זה דרך יתירות הוא. וכי מאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתן וברך עליהם, לאחר מכאן למה אוחזן בידו? אלא מעתה כשמגיע וקשרתם צריך נמי לאחוז בתפליו? ואם תאמר יאחוז, כשמגיע ל"וכתבתם על מזוזות" צריך לבא לביתו ולהניח ידו על מקום מזוזה?" ובמקום אחר כתב: "שכל האוחז ציציותיו בשעת ק"ש יהירותא היא וצריך ללמד ולהשביעו(וי"ג להסבירו) שלא יעשה כך". אע"פ כן הראשונים דחו דבריו כפי שהובא בב"י סי' כד שם הביא תשובת הריב"ש: "שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל ואינו לפניו" ואדרבה עיקר מצוות הציצית היא הזכירה שבאה בעקבות הראיה וכן משמוש בתפילין בכל עת מצוה וכ"כ ר' יונה ורשב"ש בתשובה סי' כו שאף הביא דברי אביו הרשב"ץ שמנה מצות ראיה בציצית בכלל מצוות עשה. וגם רב האי גאון כתב ליישב המנהג.

ואמנם הר"ד משרקי בשו"ת רביד הזהב סי' י כתב בעקבות דברי הגאון שלא נכון להחזיקם כל ק"ש כיון שעלול לשבש הכוונה והוו דלא להוסיף עליה וז"ל:

מכל מקום כבר ראיתי עדתינו הקדושה זריזים ונזהרים אפילו בדברים שאינם רק תשמישי מצוה כגון ציצית שלא עלה הספר רק לנשקן ולשום על עינים בשעה שאומר וראיתם אותו וזכרתם משום חיבוב מצוה, ועם כל זה יש מהם מנשקין אותם כל זמן קריאת פרשת ציצית, ויש מהם בשעת זכירת תיבת ציצית ועוזבים קריאת רוב הפרשה או תיבות ממנה, ויש קורין הפרשה ואין ראיית עיניהם זזה מהציצית עד השלמת הפרשה, ואעפ"י שכל זה מעשה בורות אחר שהורונו רז"ל המעשה אשר נעשה למה לנו להתחסד ביתרון על דבריהם ובכל דוכתא אמרינן היותר כנטול ודי לנו בזה".

נראה שמהרי"ץ בע"ח לא חש לדברי רבו בזה ולא לאי הכוונה שאחיזת הציציות ונישוקם עלולה לגרום, (וכמו שלא חששו למנהג משמוש ונישוק בתי התפילין בעת אמירת וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך ואדרבה מסייעת היא לכוונה כידוע וכפי שכתב בבן איש חי פ' וארא סעי' כא) וכתב שמנהג טוב לאחוז בציציות משהגיע לפר' ציצית ולנשקם והוסיף: "לא יחוש אם ילעיגו עליו כי המלעיג ילעיג ממנו ואוי לו ולרוע מזלו כי כל המוסיף ביראת שמים ובקיום המצות- מוסיפין לו חיים וטובה".

וכבר הציע הר"י רצאבי(בארות יצחק ח"א עמ' קפו) שהמנהג לומר פרשת ציצית בציבור בזריזות ולא בקול אחיד משום שכולם עסוקים בציציותיהם כפי שהוכיחם הר"ד משרקי (ולעצם המנהג לומר פרשת ציצית במרוצה גם ביום ולא רק בלילה כבר הציעו הצעות שונות ויעוין מאמרו של הרב יוסף צברי "מנהג תימן בק"ש" מובא באתר נוסח תימן שמסכם הדעות בזה) .

וכבר שיערו מלומדים שהתנגדות שניים מגאוני בבל לאחוז הציציות היתה משום מעשה הקראים כפי שהציע ר"י שור מהדיר ס' העתים בפירושו עתים לבינה עמ' 25 אות קלד:

"וידוע שנתפרצו אז כת הקראים בזמן הגאונים ע"י ענן ושאול(=בנו של ענן) ובקשו להטעות מרבית המון אחריהם והעלו רבים אחרי מנהגיהם בקצת חומרות מטופשות שאין להם שורש ולנגד זה להקל בגופי תורה וראו הגאונים ז"ל בחכמת קדשם לתקן בכל מה שראו לעצור בעדם שלא ימשכו המון אחריהם".

הציץ אליעזר חי"ג סי' ג דחה טעמו והציע טעם פשוט יותר המפורש בדבריהם כי בזמנם נהגו כן רק קומץ מתחסדים לכן ראו בכך הגאונים יוהרה אך עתה שהוא מנהג נפוץ- אין כאן יוהרה.

כסא של אליהו הנביא זכור לטוב

מנהג קדום לצרף למעמד המילה את כסא של אליהו ע"פ פרקי דר"א פ"כט (רמב"ם מיחסו לר"א הגדול, אך במחקר מקובל שנתחבר במאה ה-8 אע"פ שיש ומקורותיו קדומים בהרבה. גם ניכר בו פולמוס אנטי-מוסלמי) ע"פ המסופר אליהו התלונן על שהעם מפר ברית ובתגובה ענהו ה':

חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ!. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא"(מלאכי ב). אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יָחִישׁ וְיָבִיא בְחַיֵּינוּ מָשִׁיחַ לְנַחֲמֵנוּ, וִיחַדֵּשׁ לְבָבֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים ולב בנים על אבותם".

לשון "התקינו חכמים" משמעו בהקשר זה מנהג בלבד שכן מצאנו לשון זו בעיקר בפרקי דר"א גם ביחס למנהגים מובהקים:

והנה שלשה מנהגים קיימים כיום בעדות ישראל ביחס לכסא של אליהו ונביאם, ואע"פ שאין בדברים הללו לא איסור ולא היתר אלא מנהג בעלמא וכפי שהשיב הרמב"ם בתשובותיו בענייני מנהגים: "כי אין צריך לשנות מנהג שנהגו בו, גם אם קטנה חשיבותו, אם אין זה מביא להפסד בדת ולא לעברה"(סי' קנב); "וצריך תמיד לילך במנהג הרוב, כל זמן שאין בזה עבירה על איסור"(סי' רסב); "הענין בכל זה תלוי במנהג ואין בו לא דבר רצוי ולא מגונה וכל שכן חטא או חובה"(סי' רסז):

ע"פ מנהג ספרד קודם המילה מניחים את התינוק לאיזה רגע על כסא אליהו, ואומר המוהל: זה כסא של אליהו הנביא מלאך הברית"(ילקוט יוסף) כדי להזמין את אליהו שיבוא כמובא בזוהר.

אף התירו לעשות מפרוכת ארון הקודש חופה לחתנים או לתלותה בסוכה או ליתנה על כסא אליהו הנביא בברית המילה והסנדק יושב עליה משום שלב ב"ד מתנה עליהם ושכן נהגו בירושלים(יביע אומר ז,כו). והביא שם הרב עובדיה דברי הרב בני בנימין הוא הרב נבון(1851-1788) אב"ד ירושלים (אביו החורג של הרב יעקב שאול אלישר) שלימד זכות על מנהג ירושלים שפורסים פרוכת ארון הקודש על כסא של אליהו ועליו יושב הסנדק- משמע שעצם המנהג שהסנדק יושב על כסא של אליהו לא היה זר לו.

אמנם הרב עוזיאל(משפטי עוזיאל ב, יו"ד נ) שמנהג ירושלים המקורי היה לעשות שני כסאות נפרדים אחד לאליהו ואחד לסנדק ולא ישב הסנדק על כסא של אליהו:

"וכן זכורני מימי נעורי שבבית הכנסת איסטאמבולים שבתוככי ירושלים היו שני כסאות מיוחדים למילה וגם כשהיו עושים המילה בבית בימות החורף היו מובילים שני הכסאות לבית הילד. וכן ראיתי בבתי כנסת קדמונים שהיה בהם כסא מיוחד מונח תמיד בבית הכנסת נועד לכסא אליהו…ולכן רצוי ומחויב לקיים מנהג זה שקבלנו מאבותינו…אלא במקום שלא נהגו כן(=ונהגו שהסנדק ישב על כסא של אליהו), אין לשנות ממנהגם ובלבד שיעשו בתוך הספסל מקום מיוחד גבוה ג' טפחים ולא פחות מטפח לכסא אליהו".

אך לא רק ע"פ מנהג חכמי ירושלים הספרדים נהגו לעשות שני מושבים אחד לסנד ק ואחד לאליהו הנביא אלא כבר ר' יעקב הגוזר(המוהל) בן המאה הי"ג (חיבורו נכתב לאחר שנת 1215) בורמייזה גרמניה כותב כך בס' כללי המילה שלו עמ' 113:

"ומתקנים שם שני קתדראות ועליהם שני כרי פסים ופורסין עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להדור מצוה- האחד לבעל הברית שיושב עליו בשעת המילה, והשני לכבוד אליהו הנביא ז"ל שהוא מלאך הברית… והכסאות מונחים ועומדים שם בבית הכנסת ערוכים בהדר כל ג' ימים הראשונים- כדי שיראו אותם הציבור ויבקשו רחמים על הנער ועל אמו".

והאמת שכן משמע מדברי הזוהר פרשת תרומה: "כגוונא דא בכל גזירו דברית לתתא אצטריך לאתקנא כסא אחרא בשפירו למארי קנאה דברית קיימא דאתי תמן". כלומר לתת כסא אחר כלומר נוסף על הכסא שעליו יושב הסנדק.  

אך באחרונים כבר מצאנו המנהג להביא כסא אחד ולשבת עליו כפי שכותב ערוה"ש רסה,לד:

"וכיון שכסא זו הוא של אליהו לכן מהדרין להיות סנדק לישב על כסא קדוש הזה ולהחזיק הילד על ברכיו בעת המילה ולהעשות דוגמת המזבח ומצוה גדולה ויקרה היא".

ומנהג תימן תארו הר"ע קרח בסערת תימן עמ' קלד: "ומקרב הכסא לפני המוהל ואומר זה כסא לאליהו זכור לטוב" ומההמשך משמע שלא ישב איש על הכסא. ומהרי"ץ בעץ חיים כתב: מנהג קדום להניח הכסא בצד שמאל הפתח לשמאל המוהל והסנדק, והמוהל באמצע, כדי שיהא התינוק נתון בין שתי מצות: מזוזה בימין וכסא בשמאל, דומה למה שאמרו בגמרא גבי נר חנוכה. ומצאתי בספר ברכות שמים ליתן הכסא לימין הסנדק, לפי כבודו, כי הוא העיקר- מסכים והולך למנהגינו.

ושם העיר ר"ש צאלח מוציא לאור של המהדורה: להיות שכל דבר היה חסר בעץ חיים הדפוס כמעט נשכח המנהג הזה.

לעומתו כתב הר"י קאפח בהליכות תימן עמ' 225 שמניחים הכסא באמצע האולם ולא ציין כפי שכתב מהרי"ץ ובהערה שם העיר: "ויש שהיו מביאים בקבוק מים פתוח ומניחים אותו תחת כסא אליהו עד גמר הברכות שלאחר המילה ואז מוציאים אותו ונותנים ממנו לנשים עקרות לשתייה כסגולה להיריון". בכל אופן ברור שלא ישבו על הכסא הזה.

נסכם:

א. נוהגים היו להביא שני כסאות והסנדק יושב על אחד והשני לאליהו(ר' יעקב הגוזר; משפטי עוזיאל) וכן משמע בזוהר פ' תרומה.
ב. הסנדק יושב על הכסא ועליו הנימול (ערוה"ש; ילקו"י) וכן נהגו בירושלים ע"פ עדות הרב נבון.
ג. מדברי שו"ע הרב נראה שהמוהל היה מניח הנימול ישירות על הכסא ומל אותו. וכן הביא בעלי תמר(לקמן) שכן מנהג ברומא.
ד. מביאים הכסא אך לא מניחים עליו דבר (מנהג תימן) אע"פ שבענף החיים על עץ חיים העתיק הר"א נדאף דברי האבודרהם: "וישים התינוק על הכסא ויכון לשם שמירה על הילד…שלא יטמא כל ימיו". אך לא נראה שהיה מנהג כזה בתימן.
ונהרא נהרא ופישטיה(חולין יח,ב)

מנהג הסנדקאות וביצוע המילה בישיבה בתימן:

כתב ר' אליהו בחור(המאה הט"ו) בס' התשבי: "נוהגין לקרוא למי שמחזיק בן חבירו למולו סנדק, ולא מצאתי הלשון הזה בשום מקום, גם בעל הערוך לא הביאו. והלועזים קורין לו בעל ברית". וברור שמה שנמצא לפנינו בערוך ערך סינדקוס: "הביא מילה זו בעל הילקוט ופי' בלשון יווני ורומי פטרון ופרקליט" אינה מדברי הערוך שלא הכיר ילקוט שמעוני שנערך במאה הי"ג אלא הוספה של המלומדים שבאו אחריו והגו בס' הערוך רבות. אך כבר נמצא במדרש תהילים שהובא לעיל מזמור לה בו הולך הדרשן ומונה איזו מצווה נעשית בכל אבר ואבר מגופו של האדם: כרעים-כריעת ברכים בתפילה…בברכיי- אני נעשה סנדיקוס לילדים הנימולים".

וכתב מהרי"ל בשם רבו: "מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית, והוא קרוי סנדיק בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר- גדול מצות בעל הברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטרת לשמים. ומאותו טעם כתב רבנו פרץ ע"ה מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר משום דאיתמר…כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שנה עוד לעולם, מפני שהקטורת היה מעשיר. ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל…מקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל" עכ"ל. ובמדרש בראשית רבה הקדום הושוותה המילה לקטורת שכן בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו העמיד גבעה של ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים". וגם בזוהר פ' לך לך הובאה תפיסה זו של המילה כקרבן ושל אבי הילוד כמקריבו: "כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקודשא בריך הוא וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה, ובגין כן בעי לסדרא מדבחא למגזר עליה האי קיימא קדישא".(כלומר משום כך יש לסדר את מעמד הברית כמזבח). והשל"ה סיכם: "נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק- הוא מזבח". עד שהתקשו כמה פוסקים מדוע מצוה מן המובחר למול בברזל(הל' מילה ב,א) הרי אין להניף ברזל על המזבח? ותרצו מה שתרצו. ע"פ מקורות אלו התפתחה באחרונים ספרות מנהגית רחבה ואף נוסח תפילה לסנדק שחיבר החיד"א:"הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לִהְיוֹת סַנְדָּק וְאֶהֱיֶה כִּסֵּא וּמִזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת הַמִּלָּה..יְ"ר שֶׁאהיה מִזְבַּח כַּפָּרָה…וּבִפְרָט מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי בִּירֵכִי וּבְאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ"(מתוך ספרו עבודת הקודש). והיו שנהגו לקנות זכות מצוה זו בדמים. אף הסנדק נמנה בכלל "בעלי הברית" יחד עם אבי הבן והמוהל, להתיר לו להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים(ילקוט יוסף).

והנה אע"פ שמהרי"ץ בע"ח העתיק לשון הרמ"א: "ונוהגים לחזר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק ויפה כח הסנדק מכח המוהל.." ע"פ התרשמותי נראה לי שיהודי תימן לא ראו בסנדק פטרון או שליח של הילד ממש ולא ייחסו משמעות מיסטית מופלגת למנהג הסנדקאות אלא העדיפו להיצמד למקורות הקדומים וכדרכם התרכזו בעיקר וקיימו את המצווה בהידור רב כשהתינוק עטוף בבגדים מקושטים ובשפע סגולות להצילו מן המזיקין (הליכות תימן שם) התפללו לשלומו: "ותהי קצא לעקתיה לרחמא עלוהי" ולשלום היולדת: "יסי יתה מרי שמיא וירחם עלה".  

ונהגו בתימן שהסנדק יושב מול המוהל והמילה מתבצעת בישיבה. וכפי שכתב הרב יששכר תמר(1982-1896) בעל הפירוש המופלא והמעמיק עלי תמר על הירושלמי, שעל אף היותו חכם פולני- היה מתחקה אחר מנהגים שונים בעדות ישראל ובפרט אחר מנהגי תימן בסיועם של ידידיו הנאמנים שבתל אביב: מארי עזרא קרח, הר"ש הלוי, ומארי יוסף צובירי:

ומנהג תימן הוא כמ"ש בסערת תימן עמוד קל"ד שהסנדק יושב ולנגדו יושב המוהל ומוהל ופורע ומוצץ ומברך הכל מיושב. וכן אמר לי ידידי רבי עזרא קרח(בנו של מארי חיים קרח) נ"י הבקי מאד במנהגי תימן וביאר לי יותר ששמים על ברכי הסנדק כארבעה וחמשה כרים קטנים ועל העליון מוטל התינוק כדי שיהיה נוח לעשות המילה והפריעה והמציצה ע"י המוהל מיושב שכן היה המנהג בתימן לשבת על הארץ ע"ג שטיח או כר קטן. ועיין בשבלי לקט הלכות מילה סימן ד שמוהלים מעומד לפי שאינו יכול לימול יפה מיושב כמו מעומד וכו'. אולם מנהג תימן הוא מפני זה ע"י הנחת כמה כרים קטנים על ברכי הסנדק כנ"ל. ואכן בברייתא נאמר רק העומדים שם וכו' אבל לא נזכר שהמילה צריכה להיות דווקא מעומד. ועיין בחידושי הרד"ל במדרש רבה במדבר פכ"א אות ח בביאור התרגום יונתן בן עוזיאל(המיוחס לו כי יונתן בן עוזיאל לא כתב תרגום על התורה כידוע) להפסוק גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף ותרגם כד אתילדו גזרינן יוסף. ופירש שיוסף היה גם מוהל וגם סנדק כי בימיהם היה המוהל עצמו הסנדק ע"כ.

עוד כדאי לציין דברי העלי תמר ליומא ב,א שאלו המניחים התינוק על שולחן ומלים אותו אינו מנהג מכוון ויש למול על הברכיים כמו שמצינו ביוסף:

שמנהג ישראל שלא יניחו למשל את הילד על השולחן למולו אלא דוקא על ברכי סנדק. ומצאתי עוד מקור לזה במדרש שכל טוב בפרשת ויחי וז"ל, גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף, שהיה להם אב לברית שנימולו על ברכיו עכ"ל. ודבריו נובעים מדברי תיב"ע שכתב, אך בני מכיר בן מנשה כד איתילדו גזרינון יוסף. אלא שנראה שחסר בתיב"ע שתי מילים, וצ"ל גזרינין על ברכוי יוסף. ובפירוש התרגום יונתן בן עוזיאל מסופק אם פירושו שמל אותן יוסף או שפירושו שיוסף היה הסנדק, אולם הרי מפורש בשכל טוב שיוסף היה הסנדק וכן מוכרח, שהרי כתיב יולדו על ברכי יוסף, ופירוש יולדו כמו המגדל בן חברו או המלמד בן חברו כאילו ילדו, ונקרא הרבי אב, ואף כאן הרי הוא נעשה אב לברית שהכניסם בכנפי השכינה והרי הוא כאילו ילדם, ולפיכך נאמר ויולדו על ברכי יוסף. וגם נראה שמכיר מל את בניו, שהרי מצוות האב למול את בנו. ואף השם סנדק הוא מלשון אב עיין בערוך…אולם בספר זכרון ברית לראשונים…כתב: והמנהג בק"ק רומי שאין הסנדק יושב אלא מניחים את התינוק על התיבה וב' סנדקים עומדים ואוחזים את רגלי התינוק מימינו ומשמאלו והמוהל באמצע ע"כ. וראיתי בפה תל אביב שמוהל אחד מהל התינוק כשהיה מונח על השלחן, ופשוט שאין לשנות מנהג אבותינו שהיא תורה. והנה אחרי שהתורה אמרה לשון זה גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף, משמע שכן היא המצוה שהסב יהא סנדק בנכדיו, וגם מבואר שאף בשני נכדיו מבנו יוכל הסב להיות סנדק ואין בזה קפידא שלא לתת שני ילדיו לסנדק אחד, שהרי כתיב וגם בני מכיר שהוא לשון רבים.

וכ"כ בהליכות תימן להר"י קאפח עמ' 226: האב מוסר את הילד למוהל היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה. המוהל מרים את הילד בידו, מסדר את הכרים זה על יד זה לאורך, מניח עליהם את הילד בתוך המגש. את המגש עצמו הוא מניח על ברכי הסנדק כשראשו של הילד כלפי חזה הסנדק ורגליו כלפי המוהל.

ואבותינו נוחי נפש בתימן לא חשו לדברי הרמ"א(רסה,א) ע"פ הטור שהמוהל יברך בעמידה וז"ל: האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמוד (טור וב"י בשם בעל העיטור). אבל התופס הנער, כשמברך, נוהגים שיושב ומברך. י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו, שנאמר "ויעמוד כל העם בברית" (מלכים ב כג, ג)(= פס' זה הובא שם בהקשר התיקון הרוחני שביצע יאשיהו הצדיק בהכניסו את העם בברית עם ה' לאחר תקופה ארוכה בה עבודת אלילים היתה פולחן רשמי של הממלכה בימי אמון אביו ומנשה סבו). וכן נוהגין מלבד התופס הנער, שהוא יושב.

וכן הדגיש בערוך השולחן רסה,יד: האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד דכתיב "ימול לכם" וגמרינן מעומר דכתיב "וספרתם לכם". ואסמכתא בעלמא הוא והעיקר- מפני כבוד המצוה הגדולה הזאת שזהו כהקבלת פני שכינה להכניס נפש מישראל תחת כנפי השכינה פשיטא שצריכים לעמוד ואפילו כל העם שאצל המילה יעמדו ורמז לזה דכתיב ויעמוד כל העם בברית [מלכים ב' כג, ג] וכן נוהגין. אמנם הסנדק יושב על הכסא שהרי צריך להחזיק הילד על ברכיו והוא במקום המזבח ומוכרח לישב דבעמידה לא תעלה המילה יפה כמובן.

הנה כי כן, אין כל מקור מבורר לנוהג הנפוץ למול בעמידה. וכן הסיק ר"ד שפרבר שחקר עניין זה בספרו מנהגי ישראל ח"ז בפרק "מילה בעמידה דוקא?" עמ' שכה-שמב  וז"ל:

נראה לומר כי כאשר הכסא עליו ישב הסנדק המחזיק את התינוק היה כסא רגיל בגובהו- נח יותר היה לו למוהל לכרוע על ברכיו בשעת המילה, כפי שרואים אנו בתמונות מן המאה הי"ג באשכנז(בתמונה מצ"ב) והט"ו. מאוחר יותר, התהווה נוהג בהשפעת פוסקים אחרונים כגון ר' עקיבא איגר- לפיו היו המוהלים עומדים בשעת מילה ומאחר והברכה נאמרת בעמידה גם המילה צריכה להתקיים בעמידה. ובכדי שמעשה המילה יהא נח יותר למוהל- עשו כסאות גבוהים המיוחדים לסנדק ואף שמו לו כרית על ברכיו המגביהה עוד יותר את התינוק, ובכך יכול היה המוהל למול אף בעמידה בצורה נוחה ובטוחה. אכן נוהג זה של עמידה בשעת מילה נתפשט ברוב הקהילות עד שכך נהגו אף בבבל במזרח ובמרוקו במערב. ואמנם אצל יהדות תימן המשמרת נוהגים קדמונים בקפידה נהגו שהמוהל היה יושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו, בעוד שהסנדק יושב לפניו על גבי כר עבה".