המנהג לכסות את הפת קודם הקידוש / נהוראי יהב במאמר נוסף ומעניין על מנהגי עדת תימן
בגמ' פסחים (ק,ב) מסופר: רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא. אייתו תכא קמיה (הביאו לפניו השולחן והמאכל עליו), פרס מפה וקידש. תניא נמי הכי: אין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא – פורס מפה ומקדש". מכאן עולה שאין להביא את השולחן אלא אחר הקידוש ובביתו של ראש הגולה (שלא תמיד דקדקו שם לפי שורת הדין, ראה בגמרא שבת מח,א ושם נה,א) הביאו את השולחן לפני שהספיק רבה ב"ר הונא לקדש ולכן כיסה את השולחן במפה קודם הקידוש. אך מדוע לא לקדש כשהשולחן ערוך לפניו?
על כך השיב רב אחאי בעל השאילתות שיש להביא השולחן רק לאחר הקידוש: "וקרובי תכא מקמי דמקדיש לא מקריבינן ביומא דשבתא מאי טעמא? כי היכי דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא" (פ' יתרו סי' נד) – כלומר לאחר שקידש – קירוב השולחן יחשב כנעשה לכבוד השבת, אך מודה – "והיכא דקריבו – לא מסלקינן אלא פורש עליו מפה ומקדיש" (פ' יתרו שאילתא נד). וכן באר הרשב"ם לפסחים שם.
אמנם מהגמ' בשבת קיט, ב משמע שהשולחן היה ערוך קודם הקידוש שכן נאמר שם: "שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם.. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך" ותרצו התוס' בפסחים שם שערוך הוא במקום אחר ואין מביאים אותו לסעודה עד אחר קידוש". וכ"פ הרמב"ם ל,ה: מסדר אדם שולחנו בע"ש ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית… וצריך לתקן ביתו מבעוד יום לכבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן".
אך כאמור, אין מכאן ראיה למיקום השולחן לעומת הקדוש. עוד שם הביאו התוס' דברי רב אחאי אך מסתייגים לאור המציאות שבימיהם: "ודוקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד, אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם" ולכן לדבריהם די בכיסוי השולחן כנהוג כי "כשיסיר המפה נראה כאילו עתה מתחילה הסעודה" (הגמ"י פכ"ט אות ק).
אך התוס' בפסחים (ק,ב) מביאים טעם נוסף: "ויש מפרש זכר למן שלא היה יורד בשבתות וי"ט והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתיים". וכוונתו לדברי ר' יוסי: "טל מלמעלה, וטל מלמטה, ודומה כמו שמונח בחפיסה/י"ג בקופסא" (יומא עה,ב). ואמנם האבודרהם מתקשה בטעם זה: "ואינו נכון, כי לדבריו גם בחול היה צריך לכסות את השולחן" (שהרי אכלו מן כל יום) אך קושייתו ניתן ליישב שדווקא בשבת שייך לעשות זכר למן שהרי חייבים בלחם משנה שהוא זכר לכמות הכפולה של המן וכפי שכתב המאירי.
טעם שלישי הביאו הרא"ש (פסחים י,ג) ע"פ הירושלמי (אינו לפנינו וכנראה ליתא במקור כי כידוע וחכמי אשכנז מכנים כל מדרש א"י כמו הפסיקתא בשם ירושלמי) כדי שלא יראה הפת בושתו שהוא מוקדם בפסוק, ודין הוא שיקדים בברכה ומקדימין ברכת היין".
טעם רביעי הביא הגמ"י (פרק כ"ט אות ק) שמנהג כיסוי הפת נולד ממנהג האשכנזים לפי ר"ת ליטול ידיים קודם הקידוש (אך לרמב"ם אין לעשות כן ואם נטל ידיים קודם הקידוש בטעות- יקדש על הפת- הל' שבת כט,י) ואילו לא היתה הפת מכוסה היה צריך לברך עליה קודם, כי היא קודמת ליין בפסוק.
האחרונים דנו בהבדלים ההלכתיים שבין הטעמים ונביא עשרה מהם:
א. האם צריך מפה גם מתחת ללחם? לפי הטעם של זכר למן – כן (כ"כ במחזור ויטרי וכך פסק השו"ע רעא, ט), אך לא לפי יתר הטעמים.
ב. לפי הטעם של הבושה, די לכסות את הפת עד לאחר הקידוש, אך לפי טעם של זכר למן יש לכסות הפת עד סמוך לבציעה(מ"ב שם, וערוה"ש).
ג. אם מקדש על הפת ולא על היין, לפי טעם הבושה אין צורך לכסות את הפת כלל, אך לפי טעם המן יש לכסותו(מ"ב וערוה"ש).
ד. כשיש כמה שולחנות לפי קהל סועדים, לטעם של בושת הפת יש לכסות רק הפת שלפני המקדש שכן "מסתמא מי שלא מברך אינו עושה בושת לפת" (לשון הלקט יושר תלמיד ר"י איסרלין וכ"פ במשנה הלכות לר"מ קליין), אמנם להלכה פוסק הר"מ פינשטיין שיש לכסות כל הלחמים (אג"מ או"ח ח"ה סי' כ).
ה. האם ניתן לכסות החלות במפת ניילון שקופה? לפי טעם הבושת לא, אך משום זכר למן – די בכיסוי שקוף (וכן העיר בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרשז"א: "כיוון שהעיקר הוא שהלחם יהיה מכוסה"). ובשו"ת בית העזרי לרב עזריה בסיס ע"ה ח"ב סי' נט כתב שלטעם של השאילתות שכאילו הפת לא הובאה – די בכיסוי שקוף ושגם לטעם של בושת הפת ניתן להסתפק במפה שקופה כיון "כיון שעשה פעולה של כיסוי הלחם להורות שאינו צריך לו עתה סגי בגילוי דעת זה באין חילוק במה יכסה", וכן הכריע להלכה בפרט "דהוי מילתא דרבנן אזלינן בתר המיקל".
ו. האם ניתן להביא החלות רק לאחר הקידוש? לטעם הבושת כן, אך לא לטעם של זכר למן. ואולם באחרונים כתבו לחוש לכל הטעמים ראה במ"ב, ומנהג הגר"א נהג להביא את הלחם רק לאחר קידוש כפשט לשון התלמוד כמובא במעשה רב סי' קי"ח.
ז. אם עושה קידוש ואוכל מזונות- מטעם הירושלמי יש לכסות המזונות שהרי מעשה קדרה קודם ליין (שו"ע ריא, סעי' ד ברמ"א) וכן פסק הרב רצאבי בשו"ע המקוצר, וגם מטעם המן יש לכסות (מים חיים לרב ח"ד הלוי ח"ב סי' מד).
ח. אם צריך לכסות הפת בסעודה שלישית – לפי הטעם של זכר למן – בודאי (וכ"כ הבן איש חי). אך לפי הטעם של הבושה- א"צ שהרי אין קידוש (וכ"כ ערוה"ש ודלא כהבנת הטור ברמב"ם להצריך קדוש גם בסעודה שלישית אלא כפי שכתב הכס"מ.
ט. אם מביא לחם לשולחן במוצ"ש קודם שיעשה הבדלה: לטעם של המן לא שייך כאן כי כבר אינו שבת, וטעם בושתו של פת- שייך גם כאן.
י. האם מכסין הפת גם ביו"ט? אם מטעם בושתו של פת יש לכסות שהרי יש קידוש מן התורה. ואם משום זיכרון למן- לא שייך זה ביו"ט לכאורה אע"פ שלחם משנה שייך לפי רוה"פ גם ביו"ט וכ"כ השו"ע תקכט,א שיש להביא לחם משנה גם ביו"ט. מכ"מ בפוסקים כתבו שאין לחלק וכתבו שהמן ירד כפול בערב יו"ט כמו בשישי.
כיצד נהגו בני תימן?
חשוב להדגיש שאין במנהג זה לא אסור ולא מותר וכפי שהתבטא הרמב"ם בענייני מנהגים באחת מתשובותיו: "הענין בכל זה תלוי במנהג, ואין בו לא דבר רצוי ולא מגונה וכל שכן חטא או חובה" (לאוין רס"ז).
הנה הרמב"ם (הל' שבת כט,יב) הזכיר כיסוי המאכלים ע"י פריסת מפה ע"ג השולחן ביחס למי שהיה אוכל בע"ש וקידש עליו היום שצריך להפסיק ולקדש וימשיך באכילתו, ופריסת המפה באה כנראה לבטא התחלתו בסעודה חדשה לכבוד השבת ולכן פותח אותה בקידוש ויש בכך משום כבוד השבת.
אך האם יש לקדש כשהפת על השולחן לפניך מכוסה, כפי שכתב הערוה"ש שכך יש לנהוג: "והחלות מוכרחים להיות על השולחן בעת הקידוש שזהו יקרא דשבתא". לשאלה זו לא התייחס רבנו, כי דרכו להתייחס לדיני התלמוד בלבד, ולא למנהגים.
הר"ד משרקי בשת"ז הביא שני הטעמים הנ"ל על דברי השו"ע שיש לכסות הפת מלמעלה ומטה (רעא,ט) ולכאורה משמע שכן נהגו בתימן אחרת למה להביא הטעמים הנ"ל?! מהרי"ץ לא הזכיר מכ"ז דבר. בפועל יש לזכור כי גם בתימן כבר לא סעד כל אחד לפני שולחנו הקטן כבימי התלמוד, אלא אכלו כולם משולחן מרכזי אחד. הר"י קאפח מזכיר את כיסוי השולחן ע"י נשות הבית בזמן ההכנות לשבת: "מעמידות השולחן בצד החדר מניחות עליו את הג'עלה בצד עריבת הלחם אשר יאכלו בליל שבת ומכסות השולחן במטפחת נאה" (הליכות תימן עמ' 5). אך נראה שלא כיסו את הלחם באופן מיוחד.
ולשאלתי, כתב לי הרב ערוסי הי"ו וז"ל: מנהג זה אמנם כתוב בשו"ע או"ח רעא, ט, אך מהרי"ץ לא זכרו. ואף הר"י קאפח ב"הליכות תימן" לא זכרו. הוא אמנם זכר כיסוי השולחן במפה, לא שערכוהו, אבל כוונתו כנראה על כל השולחן, הלחם והג'עלה, עד שהאב והבנים שבים מבית הכנסת ומקדשים, ולא שכיסו את הלחם באופן מיוחד. אמנם הר"ד משרקי בשת"ז שם מטעים הנהג, אך לא ציין שזהו מנהגנו, ולכן כדרכו, על דרכו, שמפרש את השו"ע, בשם האחרונים, ולא בהכרח, כמבטא שזהו מנהג מחייב. צא וראה, שגם הר"י צובירי בסידורו כנסת הגדולה, לא כתב הוראה לכסות את הפת בעת הקידוש. אפשר שהיו מבני עדתנו, במיוחד מחוץ לצנעא, שהושפעו מהשו"ע ומהסידורים ונהגו לכסות את הפת בעת הקידוש, אך לא נראה שהיה מנהג מקורי וקדום בעדתנו אך לא נראה שהיה מנהג מקורי וקדום בעדתנו לכסות את הפת בעת הקידוש. ובימינו, רבים מכסים את הפת, בשל השפעות העדות השונות, וגם בגלל המפות הרקומות לכבוד שבת, שהן נאות, ואין מקום טוב יותר מלהניחם בשולחן לכבוד שבת קודש מאשר על הפת. ושאלתי זקנים משרעב וזקנים מצנעא בעניין זה, ותשובותיהם כדלקמן: זקני שרעב נהגו לכסות את הפת. דא עקא לא היה להם יין לקידוש, וגם לא לחם דגנים אלא מדורה(=) (כך שנפל פיתא בבירא). ואילו זקני צנעא נהגו להניח לחם ופירות ג'עלה, והאישה מכסה כל השולחן במפה, עד שבאו הגברים, והסירו המפה, וקידשו כשהפת גלויה והניחו את הפת בצד השולחן, כי הקדימו לאכול פירות…וכיו"ב עכ"ל
מדבריו עולה שלפחות חלק מבני תימן לא חששו לכל הטעמים הנ"ל וגם לא למובא בשם הירושלמי, וקידשו בעוד הפת לפניהם גלויה. והשווה לדברי המאירי: "ופריסת מפה שנהגו עכשיו אין לה שורש לענין הלכה אלא שיש רומזים בה למה שאמרו במדרש (על המן).
ובספר עריכת שולחן (רעא,יד) כתב הר"ש קרח: "המנהג להניח בקערה את הלחם משנה ולכסותה במפה". מדבריו מתבאר שאמנם נהגו לכסות את הלחם משנה במפה, אך לא כיסו אלא מלמעלה ולא מלמטה, וזאת כפי שביאר בהערה שם, דסגי בהא לחד טעמא שלא יראה הפת בושתו ומשום כבוד השבת, ובאמת ע"פ הטעם של זכר למן יש לכסותו גם מלמטה ולא רק מלמעלה וכאמור כן העלה הרב רצאבי בשו"ע המקוצר (נט,י) וכן המנהג נפוץ כדברי השו"ע. וכיון שהדבר תלוי במנהג נהרא נהרא ופשטיה (חולין יח,ב)
הזכיר הרב ערוסי את פת דורא של יהודי שרעב, ויש לציין שהמחסור בפת דגן כמציאות נושנה בכפרי תימן תעיד תשובתו של ר"א בן הרמב"ם לאנשי תימן ואנשי עדן (מתוך י"ג שאלותיהם אליו) לגבי מנהגם לברך המוציא וברכת המזון על פת העשויה מזרעוני דורה או דוחן (סי' פד): "ושהם מאכל רוב בני ארצכם ואין אוכלים חיטה אלא מיעוטם, ושנתפשט המנהג אצלם" ושם שאלו השואל: הרי משה תיקן ברכת הזן על המן ולא על פת מדגן, שכן זה היה לחמם המצוי במדבר- ואם כן הוא הדין לפת דורה. פלפול נאה זה מצא חן בעיני ראב"ם ששבחו: "הרי יפה טען ומורה זה על זכות מח ובינה מעולה". ובכל זאת אסר עליהם להחשיבה כלחם ממש כיון שאינו מן דגן, אך הציעם שיאמרו את נוסח ברכת המזון ללא הזכרת השם כדי "שלא תשכח מרוב בני ארצכם", והוא הדין לומר את נוסח הקידוש ללא שם ומלכות, באין יין או משרת צימוקים (שם). גם בתשובה אחרת לחכמי עדן בסי' קט משיב רבנו כיוצ"ב: "אלא אם ירצה שיתחנכו הילדים ולא ישכחו תורת הקדוש בשבת וביום טוב הרי יקרא הוא את הקדוש על היין שלהם או על מאכל דראה או מה שיהיה בלי הזכרת שם ומלכות כלל אלא יאמר אש' קדש' במצו' ורצה בנו וגו' ויחתם ברוך מקדש השבת, וכמוה ביום טוב". והעיר הר"פ קרח (מהדורתו לספר המספיק הל' ברכות עמ' קלג) שאמנם בדורות האחרונים בתימן היו אוכלים לחם דוראה רק בימות החול ובשבת אכלו לחם מקמח חטה, ובזמן רבנו כנראה שהיו מקומות שתמיד אכלו לחם דוראה והיה מקום לחשש שתשכח מהם ברכת המזון.
