נס חנוכה של יהודי צנעא | מתוך הספר "נחלת אבות" – קובץ תורני במנהגי תימן
באותם שנים בהם ישב מה"ר יחיא בדיחי על התורה ועל העבודה בצנעא, אירע עמו מעשה נס מופלא, הקשור לידיעתו בחכמת הקבלה המעשית. סיפור המעשה מובא בספר קורא הדורות, וערכתיו בקצרה לתועלת הרבים, וזה סיפור המעשה:
בתחילת המאה השישית מלך בתימן אלמהדי עבדאללה, שהיה מלך טוב ומתחסד עם היהודים. לאחר מותו, המליכו תחתיו את בנו שנקרא עלי מקלא. בן זה, היה טבעו הפכפך ולא היה בו תואר מלכות. התנהגותו היתה לזרא בעיני שרי המלוכה, והם החליטו להעבירו ממלכותו ולהעמיד אחר תחתיו.
תחת עלי מקלא העמידו השרים את סייד נאצר, הגזבר של המסגד [מסגף] המרכזי בצנעא. בעבורו היה נאצר אדם עני ומסובב על הפתחים, אבל בהיותו איש ספר, התגלגל מזלו ועלה למשרה מכובדת זו במסגד עד הגיעו לארמון המלוכה.
כאשר עלה נאצר לשלטון המלוכה היה קנאי לדת האיסלאם, והיה גוזר על היהודים מיסים וגזירות, בתואנות שונות ומשונות, עד אשר קצו יהודי צנעא בחייהם. בחייו האישיים התנהג כבזבזן ובעל תאווה, ובכל לילה היתה סעודתו כבש שלם. מידי פעם היתה דרכו לרכב על סוסו בשכונות היהודים, להיכנס לבתי הכנסיות, וביקש מהם לפתוח את ההיכל ולהראות לו את ספרי התורה ששם.
יום אחד, קרא לנשיא הממונה על שכונת היהודים, וביקש ממנו את מניינם המפורט של ספרי התורה שיש בכל בתי הכנסת בצנעא. לצורך הסיור והספירה המדוקדקת שלח הוא עמו שני משרתים. לאחר שסיימו את ספירת ספרי התורה, הגיע מספרם לארבע מאות עשרים וששה ספרים, ונתנו בהם היהודים רמז, מנין "והם תכו לרגליך" .
לאחר שהגיע מספר ספרי התורה למלך העביר כרוז בכל מלכותו לאמר: כל האוהב את המלך, נא להביא עצים וקרשים וחומרי בעירה, ולהניחם במגרש הריק הסמוך לארמון המלך, שנקרא "מיידאן".
מיד למחרת קרא המלך לנשיא היהודי הממונה, וציוה עליו בתקיפות: קח עמך גמלים מארמוני, ואסוף את כל ספרי התורה המנויים כאן, והבא אותם אלי תיכף ומיד למען אעלם באש, ולא ישאר זכר מכל תורת ישראל. לאחר שריפת ספרי התורה, אצווה שלא ישאר יהודי אחד בכל מחוזות צנעא, מאיש ועד אשה, נער וזקן. אוי לו למי שלא ימיר את דתו לדת האיסלאם, והיינו כולנו לעם אחד, ומי שימרה את פי, יומת!
נשיא היהודים, שראה כי כלה נחרצת מאת המלך, התחנן על נפשו וביקש: יתן לנו אדונינו המלך יום אחד לבשר את הגזירה לכל היהודים, ולמחר ירדו גמלי המלך אל שכונת היהודים לאסוף את ספרי התורה. המלך הסכים לבקשתו, והמתין עד למחרת. בינתים , כינסו כל זקני רבני העדה את העם לבית הכנסת, ויבואו כולם, אנשים נשים וטף, ויעלו עפר על ראשם, ויקרעו בגדיהם, ויתכסו שקים, ויאמרו : "ברוך דיין האמת". עמדו וגזרו תענית, ויום תפילה כללי בבתי הכנסת לכל הציבור. בתרועה ובקול שופר.
שנים מזקני רבני העדה היו ידועים כבקיאים בקבלה מעשית, והם הגאון מה"ר יחיא בדיחי זצ"ל ועמו הגאון מה"ר סאלם ב"ר סעיד אלנדאף זצ"ל. שני רבנים אלה , לקחו תרנגול לבן, רחצוהו, ויקראו שמו: "אימאם אלנאצר". לקחו את התרנגול, והסתגרו להם בחדר אחד לבדם, זה יושב בפינה אחת ולומד, וזה יושב בפינה אחרת ולומד. מידי פעם קורא אחד מהם לתרנגול: "בא הנה אימאם אלנאצר וקח לאכול", ומביא לו חיטים לאכול, וכן חבירו. כך ישבו ולמדו לבדם כל הלילה עד עלות השחר כאשר עלה השחר, לקחו את התרנגול לבית הכנסת, קשרוהו והניחוהו תחת התיבה.
עמדו והוציאו את ספר התורה מן ההיכל, והחלו כל הקהל לסובב את התיבה בתפילות ותחינות אב בית הדין, הגאון רבי יוסף אלקארה זצ"ל, הביא עמו את הלולב והאתרוג שבירך עליו בחג הסוכות האחרון, שם אפר על ראשו, ומיד כל העם חזרו והניחו אפר על ראשם. עמד הרב ודרש:
רבותי, דעו לכם כי נגזירה הגזירה שתשרף התורה לעינינו, ודבר זה מחריד כל לב. הלא התורה הקדושה היא חיותינו וקיומינו, אוי לדור שכך עלתה בימיו! ספר אמרי שפר, התפלש באפר! קראו צום קדשו עצרה, כי לא היה כך מיום שנברא העולם, אוי על שריפת התורה! מיד געו כל העם בבכייה, הוסיפו לומר הושענות ושבע הקפות של הושענא רבה, למרות שעמדו אז ביום כ"ד לחודש כסלו. כך הקיפו את התיבה שבע פעמים, ואמרו מזמור כ', "למנצח וגו ' יענך ה' ביום צרה" י"ב פעמים, כנגד י"ב צירופי שם הוי"ה ברוך הוא. אח"כ הוציאו את התרנגול ממקומו שתחת התיבה, וקראו עליו מזמור ק"ט (מזמור שמדבר על מפלת האויב) שבתהילים, כ"א פעמים. אח"כ הוסיפו לומר את שירת הים בקול גדול, כאשר כל הקהל חוזר ג' פעמים על הפסוקים "תפול עליהם אימתה ופחד" , "ה' איש מלחמה" וגו', ו"מי כמכה באלים ה'", ובכל אחד מפסוקים אלו, היו תוקעים בשופרות.
האימאם נאצר, לא ישן כל הלילה משמחה, בחושבו כי הוא יהיה המלך הראשון שיעלים אחת ולתמיד את דת היהודים מתימן. הגיעה השעה שמונה בבוקר, ציוה המלך להזמין את משרתיו וסגניו, וכלי זמר עמהם, וגם את בעלי הגמלים ציוה להיות מוכנים לרדת לשכונת היהודים לאסוף את ספרי התורה. בינתים , ילך הוא לטיול בוקר בשדות שסביב צנעא, ומיד בחזרתו ישרוף את ספרי התורה.
המשרתים הגיעו לבתי הכנסת עם גמליהם, וירביצום בחצר בית הכנסת. היהודים סירבו לפתוח את בתי הכנסת, ואמרו למשרתים מנהיגי הגמלים: אין לנו סמכות לעשות דבר, לכו לנשיא הממונה. קראו לממונה, והוא קרא בזעם לעבר משרתי המלך: "מסרבים אנו לפתוח את בתי הכנסת, ולא תקבלו מאיתנו גם לא מטפחת אחת של ספר תורה, אדרבה, מוכנים אנו כולנו למסור את נפשנו בעבור תורתינו! ויוסיף ויקלל את המלך: מי הוא זה נאצר, שהיה בעבר עני ודך, אינו מזרע המלוכה בכלל, לכו ואמרו לו שאנו מורדים בו! בדבריו, כיוון הוא למסור את עצמו על קידוש ה'. משרתי המלך רצו לארמון, אבל אז נודע להם כי האימאם יצא לטיול בוקר.
שני הרבנים , הגר"י בדיחי והגר"ס אלנדאף, כאשר כיוונו את השעה היעודה, עלו אל הגג, ובידם התרנגול שקראו לו "נאצר". שוב קראו עליו שוב את ק"ט שבתהילים, והוסיפו לומר את המזמור "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (מזמור צ"ד), וכן
"חלצני ה' מאדם רע" ( מזמור ק"מ), שסגולתם להפיל הרשע. כשסיימו, עמדו ושחטו את התרנגול.
הטיול של המלך היה במקום הנקרא "ואדי צ'הר". מקום זה היה מקום גידול עצי פירות טובים. ובעליהם היו מביאים אותם לשוק בצנעא ומתפרנסים מהם. והנה באותו יום, באו חלק מבעלי האילנות למכור את מרכולתם, ומלאך ה' משמים ירד לעזרת עמו, וגרמה להם כאחד ממשרתי המלך הבא לקראתם בבהלה. מיד שאלוהו: על מה ולמה תבהל? אמר להם: על חייכם וחיי בני משפחותיכם אני חס. אמרו לו: למה כוונתך? אמר להם: הנה המלך עובר כאן בואדי צ'הר, וכוונתו לעקור את כל העצים ממקום זה, ולהכשירו למקום ארמונות המלוכה שלו!
מיד נחרדו בעלי האילנות, והחליטו להקדים תרופה למכה. התחבאו בין האילנות במקום גבוה. והביאו עמהם חץ וקשת מיד כאשר ראו את שיירת המלך עוברת ובאה, משך אחד מהם בקשתו, וירה לעבר המלך היושב על סוסו. פגע החץ במלך, והרגו במקום! שעת מיתתו של נאצר הרשע, היתה בדיוק בזמן ששחטו רבני צנעא את התרנגול! ויהי לפלא…
כאשר הגיע הקול בצנעא כי מת האימאם נאצר, עמדו והוציאו את בן המלך אלמהדי עלי מקלא מכלאו, וימליכוהו תחתיו. אותו יום, היה ערב חג החנוכה, ובכל שכונות היהודים אורה ושמחה ששון ויקר. באותו לילה, ליל כ"ה בכסלו, בירכו כולם ברכת "שעשה ניסים לאבותינו ולנו וכו' בימים ההם ובזמן הזה" בכוונה גדולה, וכן ברכת "שהחיינו" על הנרות וגמרו את החלל בשמחה ובטוב לבב, על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות.
עפ"י סיפור המעשה מספר הדורות להגר"א ערוסי כת"י, המובא בסוף החן טוב הנ"ל עמודים תמ"ח – תנ"ו, ומסיים שם הרב: "כך שמעתי מפי מוהר"ר סאלם דאוד קאפח ומפי מהור"ר יחיא אלבדיחי עצמו"
