אל שלחנו של הגאון רבי עמית מגד שליט"א – רב ק"ק תימן חללי צה"ל בראש העין ומרבני רשת בתי ההוראה 'המאורות', הגיעה השאלה הבאה: היאך הדרך הנכונה לכתוב – 'מארי' או 'מורי'? וזו תשובתו המחכימה:
הנכון הוא: מארי או מרי (בכתיב חסר) – מ"ם קמוצה, רי"ש חרוקה. והיא מילה ארמית – מרי = אדוני.
אצל יהודי תימן זהו הכינוי לחכם או רב, והשתמשו בביטוי הארמי מקדמת דנא שכן מסורתם מסורת בבלית היא, והשימוש בארמית הוא טבעי.
מרי או מארי – מבחינת הכתיב שניהם תקינים, אלא שבכתיב מלא נוספת האות א' – כך הוא בארמית וכך הוא בערבית.
בביטוי התנועה עם הא' הנחה – היא המוטעמת, כלומר: מארי – במלעיל.
דוגמאות נוספות:
רבא בכתיב מלא = ראבא (וכ"ה בכת"י וגאונים), ולכן אצלנו קורין רא-בא במלעיל (ר פתוחה ב קמוצה), ויש כעין משיכה בתנועה עם הא'.
רבינא = רא-בינא, רב ביבי = רב ביב-אי (ב' צרויה וב' קמוצה ומוטעמת).
לכן: גם אם נכתוב 'מרי' או 'רבא' בכתיב חסר – תהיה הגייתה כאילו נכתבה בכתיב מלא, ודוק.
וכן בערבית, במקום שיש תנועה מלאה עם אל"ף (أ) – תמשוך התנועה, לדוגמא:
צנעא-ני (صنعاني), רדא-עי (رداعي), וכן על זה הדרך.
זה הכלל: לכתיב המלא יש משמעות למשוך מעט התנועה, גם אם תיכתב בכתיב חסר, ומ"מ מבחינת הכתיבה אפשר לכתוב בכתיב חסר או מלא (מורי עם ו' – זו טעות נפוצה כתוצאה מההגייה והכתיב העברי בימינו, שאינו מכיר את הכתיב הערבי והארמי שהיה נחלת אבותינו).
ויש לאלוה מילין, ואין כאן המקום, זולתי להעמיד העיקרון על תילו, ודי בכך.
