מרגש: דברי הספד נלהבים מאת הגה"צ הרב שמואל הלל דרבקין זצ"ל משגיח ישיבת באר יעקב שהלך לעולמו היום • קריאה נעימה!

דברי הספד נלהבים

שנאמרו ע"י מורינו המשגיח

הגה"צ רבי שמואל הלל דרבקין זצוק"ל

משגיח ישיבת "שארית יוסף" באר יעקב

על הגאון המשגיח מבאר יעקב זצוק"ל

★

ראינו לנכון להביא כאן לתועלת הרבים, מדברי תורתו ומוסרו של מורינו המשגיח זצוק"ל שלצערינו ובעוה"ר כבה נר המערבי היום יום שלישי לפרשת כי תבוא ה'תש"פ. דברים אלו נשא המשגיח זצ"ל בהיכל ישיבת "שארית יוסף" לפני כ-24 שנים, ככלות השבעה להסתלקותו של האי גאון וצדיק, רבינו הגה"צ רבי סעדיה בן יוסף זצוק"ל משגיח ישיבת "נוה ארץ" בבאר יעקב והיה נושא מדברותיו תמידין כסדרן בהיכל ישיבת "שארית יוסף" לצד המשגיח הרב דרבקין זצוק"ל. ורמז נפלא יש בזה, שפטירת שתי הצדיקים נזדמנה לפרק אחד, כאשר יום פטירתו של הגר"ס זצ"ל יחול ג"כ בשבוע הקרוב – יום י"ז אלול ה'תשנ"ז. בפרט שבשיחה העמוקה והנפלאה שלפנינו, יהיה ניתן ללמוד מעט ולהבין אפס קצהו מדרכו המיוחדת של מורינו המשגיח הגרש"ה זצ"ל. יהיו הדברים לעילוי נשמתם הטהורה, ונזכה ללמוד ממשנתם ואור תורתם עדי ביאת גוא"צ בב"א.

אחד מבני החבורה שמת

במסכת שבת (ק"ו ע"ב) איתא, אמר רחב"א אמר רבי יוחנן, אחד מהאחין שמת ידאגו כל האחין כולם, אחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה [ופירש רש"י, ידאגו יראו מן המיתה]. אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן, ע"כ.

והנה ברמב"ם (פי"ג מהלכות אבל הי"ב) הביא לדין זה שאחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה, וסתם ולא חילק בין מת גדול למת קטן. ובלחם משנה (שם) עורר בזה דבגמ' איפלגו אי איירי במת קטן או במת גדול, ורבינו לא פירש כיון דלא נפקא מינה כלל לעניין דינא. וביאור דבריו דכיון דנחלקו בגמ' אם איירי במת גדול או במת קטן תו מספיקא יש לחוש לב' הדעות ולדאוג בכל גוונא.

ואולם יש לפרש דברי הרמב"ם שסתם ולא חילק בין גדול לקטן, והוא על פי מה שיסד לנו המשגיח הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל, דבמילי דאגדתא אין מחלוקת ואף דאיכא תרי מאן דאמרי לא פליגי אהדדי וכל חד מוסיף אחבריה, דכך הוא עניינו, שישנם בחינות שונות זו לעומת זו, ועל כן יש לומר דאף בנידון דידן לא פליגי אינהו תרי מאן דאמרי, וכל אחד מוסיף שיש בחינה לדאוג במת גדול וישנה בחינה לדאוג יותר במת קטן, ואשר לכך סתם הרמב"ם דבכל גוונא ידאגו כולם. [ויעויין בכתובות דף מ"ח ע"ב וברש"י שם ד"ה אמר להו, דמבואר דבכל היכא דשנינו תרי אמרי לה לא פליגי אהדדי, ע"ש].

והנה, לא נתבאר לנו בגמ' עד כמה יש לבני החבורה לדאוג, אולם ברמב"ם שם כלל דין האבל עם דין בני החבורה, ומשמע מדבריו דמישך שייכא אהדדי, ובני חבורה דינם לכמה דברים כאבלים, וזה שכתב הרמב"ם וז"ל: ואחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, ומשלשה ועד שבעה כאילו היא מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק, כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו והרי הוא אומר הכית אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול, עכ"ל.

ומבואר מדבריו, שבמיתת אחד מבני החבורה קיימת "דאגת מוות" על שאר בני החבורה, וסכנה זו פוחתת והולכת עם משך הזמן, שלשה, שבעה, משבעה ואילך.

וצריך תלמוד עניינו ושייכותו של בני החבורה זה לזה, עד שבמיתת אחד מהם מהווה סכנת מוות על הנותרים, דלכאורה מאי שייכא זה לזה, ואיך מיתת האחד יהווה ויחיל מצב שמרחפת סכנת מוות על השאר.

ובטור יו"ד (סימן שצ"ד) מביא מהירושלמי אהך דינא דאחד מבני החבורה שמת וכו', משל לכופה של אבנים כיון שנתרועעה אבן אחת מהן נתרועעה כולן, ע"כ.

למדנו בזה, שאין זה רק "דין הנהגה" שבמיתת אחד מבני החבורה, על כל בני החבורה לדאוג, אלא שבעצם וגוף החבורה ומהותה כגל של אבנים, כלומר צירוף יחידים המונחים זה על גבי זה, ובנויים זה על גבי זה, ובמיתת אחד מהם יש בזה זעזוע במהות וגוף החבורה.

וצריך ביאור, מהו מהותו של "חבורה", שכך הוא עניינו?

והנראה, שהנה בשיר השירים רבה (ו', ו') על הפסוק "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לראות בגנים וללקוט שושנים", אומר ר"י הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו (כלומר פתח בלשון יחיד "לגנו" וסיים בלשון רבים "בגנים"), אלא דודי זה הקב"ה, לגנו זה העולם, לערוגת הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל, ע"כ.

ובהמשך שם במדרש מובא, אמר רבי שמואל בר נחמן, משל למלך שהיה לו פרדס ונטע בו שורות של אגוזים של תפוחים ושל רימונים, ומסרו ביד בנו, בזמן שבנו עושה רצונו היה המלך מחזר ורואה איזה נטיעה בעולם, והיה עוקר ומביאה ושותלה בתלם באותה פרדס, ובזמן שלא היה בנו עושה רצונו, היה המלך רואה איזה נטיעה בתלם הפרדס ועוקרה, כך ישראל, שעושין רצונו של מקום וכו'. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, רואה איזה צדיק ישר וכשר וירא שמים יש בהם, ומסלקו מתוכן, ע"כ.

נמצאנו למדים, כי צורת ושורש בריאת העולם הוא כשדרה גדולה שבה חטיבות של גנים, כל חבורה בפני עצמה, וכל בית כנסת, כל בית מדרש, מהווה גינה בפני עצמה, ולא הרי גינה זו כהרי גינה זו, וכל גינה וגינה מעלותיה ומגרעותיה, כל גינה עם פרחיה ושושניה, וכל גן נידון בפני עצמו, וזוכה לביקור והבחנה בפני עצמו.

ובשעה ש"דודי ירד" אין דנין בו כל יחיד ויחיד לבדו, אלא נידונית בו כל "גינה" בפני עצמה, ובאותה שעה עומדת הגינה בשאלה הנוקבת "עושים רצונו של מקום" או ח"ו אין עושין רצונו של מקום.

הגה"צ רבי זונדל מסלנט זצ"ל כותב באחת מאגרותיו, שפעם אחד נסעו הרב ר' צבי יאניווער ז"ל ועוד אחד עם רבינו הגר"ח מוולוזין זצ"ל, ונכנסו לפוש מעט בבית מלון בוילנא, ופתח הגר"ח פיו הקדוש ואמר, דעו, כי אדם הראשון גזר עלינו שנהיה שלשתינו בזו השעה בזה המלון, בצוותא חדא, והשומעים תמהו מה שייכות העניין לאדם הראשון, וכשהרגיש הגר"ח תמיהתם פסק לדבר בזה, עכ"ד.

למדנו מדברי הגר"ח זצ"ל, כי כינוס של בני אדם אפילו באופן ארעי, אין זה מקרה ח"ו, אלא הוא חלק ממערכת תוכנית מדוקדקת, ששורטטה ונקבעה בראשית יצירת העולם בתחילת הבריאה, ועל אחת כה וכמה חבורה של בני תורה שעמלים וגדלים יחדיו, ודאי שאין חבורתם מיקרית, אלא היא בנויה מתוכנית מדויקת ממסבב הסיבות עילת העילות, ואשר לכן אין מן הפלא שבני החבורה נדמים לקופה של אבנים, דבשורש הוייתן כל אחד יונק ומניק לשאר ומשאר בני החבורה, וכך נבנתה החבורה על ידי המגיד מראשית אחרית, שכל אחד מבני החבורה יהווה נדבך באותו בניין גדול שנקרא חבורה.

ומעתה הגע עצמך באותו המשל בדברי המדרש, שכשאין הבן עושה רצון אביו, המלך עוקר נטיעה יפה מפרדסו, כלום טענת המלך על הנטיעה, הלא כל מבין ישכיל שאין למלך תרעומת על הנטיעה, כי אם על "בנו" שאינו עושה רצונו, ואם כן הוא המידה בנמשל, כשהקב"ה נוטל נטיעה יפה מגני בתי מדרשות ודאי שאין טענתו על הנטיעה, אלא על אותן בני החבורה שאין עושין רצונו של מקום כדבעי.

וכמו כן, אותו המלך שנוטל נטיעה יפה מפרדסו, כלום רוצה הוא בהפסד הפרדס, או שמא רוצה ליטול את הפרדס מבנו, הלא ודאי שאינו כן, אלא שכל עניינו בעקירת הנטיעה היא רק לעורר הבן על עשיית רצון אביו, ומינה נדון על הנמשל שכל עצמו של עקירת ונטילת אחד מבני החבורה אינה אלא להעיר ולעורר בני החבורה על היותן יותר עושין רצונו של מקום, וזהו שכתב הרמב"ם שם אחר האי דינא שצריך לדאוג כל בני החבורה, וז"ל: וכל זה להכין עצמו, ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר הכית אותם ולא חלו, מכלל שצריך להקיץ ולחול, עכ"ל. "להקיץ ולפחד", והא בלא הא לא סגי.

★

מהו אדם גדול

אם כל דברים הללו אמורים בכל אחד מן חבורה שמת, על אחת כמה וכמה כשעוסקין אנו באחד מיוחד שבמיוחדים, הגדול שבחבורה, על אחת כמה וכמה שיש לדאוג ולחול ולהתעורר, וגם ללמוד ולא במעט ממעשיו הכבירים, וממידותיו המיוחדות, ולשאוב מאותה דמות נערצת, הדרכה והכוונה בדרך ובמסילה העולה בית ה'.

הנה, שמענו במשך ימי השבעה שבחים עצומים בגדלותו בתורה, אשר מראשית דרכו העפיל ועלה לפסגות נעלות ביותר וכבר בהיותו בן עשרים ואחד שנה הוכתר בכתר הוראה יורה יורה ידין ידין מגדולי החכמים שבירושלים, וכתבו עליו בעודו צעיר לימים, אשר מילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, בחריפות ובקיאות טובא, וכך המשיך בכל ימי חייו לעלות מעלה מעלה בעמל התורה ויגיעתה ללא הפוגה וללא מנוחה, בהעמדת תלמידים והרבצת תורה ויראה.

כמו כן, שמענו על גדלותו במידת החסד, תורה שלימה של חסד ראינו בבית מדרשו, חסד במהותו, בהיותו מטיב בעשיית החסד בסאה גדושה יותר מאשר יד טבעו משגת, עשיית חסד עד כלות הכוחות מתוך מסירות נפש נפלאה.

יעיד על כך המעשה דלהלן, בימי בין הזמנים אחרון טרם עלייתו למרום בשובו מבית החולים לביתו, כאשר היה שבור ורצוץ בהיותו מתייסר ודומם, ומקבל עליו דין שמים באהבה, נכנס לפתע אחד מבני הישיבה לביתו, ורואה את הרב סעדיה זצ"ל שוכב במיטתו, ולפניו יושבים שנים מהנהו אינשי דלא מעלי, אשר התדרדרו במעשיהם והתמכרו לנטילת סמים רח"ל, והרב יושב ומסביר להם פנים, ובנועם אמרותיו שופע להם בחום ליבו המיוסר דברי התעוררות מוסר ויראת ה', וכך עומד ושוהה הבחור הנ"ל עד שסיים הרב שיחתו עמהם, וכשנכנס כבר היה הרב באפיסת כוחות ונרדם.

נורא למתבונן! על פי נוהג שבעולם, אדם חולה ומיוסר במצב שכזה, מסתגר בתוך עצמו כולו חיל וחרדה מן הבאות. וכאן הפוך אדרבה, כל זמן שהנר דולק וכו' והריהו מוסיף לילך מחיל אל חיל, אין זה אלא שמידת ההטבה היתה מושרשת בעצם מהותו, וקניינו הנצחי הוא, וזו הסיבה שאותם מים רבים המאררים, מאותו ים של יסורי הגוף והנפש לא יוכלו לכבות את האש היוקדת בלבו הטהור שכולו שופע טוב וחסד.

עוד זאת ספדוהו בזיכוי הרבים, בקיימו מאמר חז"ל אבות (א', א') "והעמידו תלמידים הרבה", ודייקו המפרשים שלא נאמר והעמידו הרבה תלמידים, אלא תלמידים "הרבה", כלומר שאותן התלמידים יהיו "הרבה", להעמיק את האיכות ולא לשאוף רק לכמות. כזה היה הרב זצ"ל, ועל כך יעידון כל תלמידיו הרבים שלא פוסקים מלהלל את מסירותו ואהבו לתלמידיו בכל עת ובכל מצב.

זאת ועוד, עשרות ומאות רבות של בעלי תשובה, לגיונות לגיונות של צעירים ומבוגרים שראו בו אביהם ורבם הרוחני בהתוותו להם את הדרך לקניין הנצחי, הוא דרך התורה והמצוות, והכל מתוך אהבה וחמלה לכל אדם.

★

מהי הכרת הטוב לנפטר

אך נראה, שבכל האמור לא יצאנו עדיין ידי חובת ההספד, והעיקר חסר מן הספר, ויש להוסיף עוד את השבח הגדול שהוא הוא השבח המורה על גדלותו האמיתית, וכל השבחים שנאמרו עליו בתורה, עבודה גמ"ח, כולן כאין וכאפס לעומת אתו השבח העיקרי שהוא הלב של בניינו הגדול.

ותחילה יש להקדים, שהנה בויקרא רבה פרשת אמור, איתא במדרש, על כך שכששאול נלחם עם פלשתים וצר לו מאד, הלך והעלה את שמואל הנביא ע"י בעלת אוב, ואמר לו שמואל הנביא אם תרצה תוכל לברוח עם בניך ותינצלו, אבל אם תלך למלחמה ותיהרג מחר אתה ובניך עמי. ודרשו חז"ל, עמי במחיצתי. נטל שאול את בניו, וירד למלחמה ונהרגו. באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני חשש עין הרע, וזה יוצא למלחמה ויודע שיהרג הוא ובניו, ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו, ע"כ.

עמוד והתבונן, שאול המלך עם כל גדלותו בתורה, ביראה, ובמידות, מה שאין שכלנו שכל האנושי יכול לידע ולהבין, עדיין לא נאמר עליו "ראו בריה שבראתי בעולמי" ורק "באותה שעה" שנטל בניו ויצא למלחמה כשיודע שיהרגו, אז נחתי עליו קריאתו של הקב"ה "ראו בריה שבראתי בעולמי", ללמדנו כי גדלות בתורה, גדלות בחסד, גדלות בזיכוי הרבים, עדיין אין זה הוכחה לגדלות האמיתית.

וכן השבח הגדול ביותר שאפשר לומר וצריך לומר, על הרב סעדיה זצ"ל שלא חיפש עולם הזה, היה כולו במהותו ועניינו בן עולם הבא. בנוהג שבעולם, גם שומרי תורה ומצוות המדקדקים בקלה כבחמורה, אין כסף וכבוד פסול בעיניהם, אבל הרב סעדיה זצ"ל כל כולו היפך נוהג שבעולם, הוא לא חיפש כסף, ולא חיפש כבוד.

שמעתי מאחד מבני המשפחה שסיפר, שלאחר נישואיו היתה לו דירה קטנה בבני ברק, וכשעבר לבאר יעקב מכר אותה, ואמר לו ידידו תשקיע את הכסף ותרוויח, אמר לו הרב סעדיה זצ"ל: לא! אני אלווה את הכסף לישיבה! וכך הוא עשה, ונשאר שנים רבות בלי דירה כלל, ורק לבסוף קנה דירה זולה בבאר יעקב.

ב"ה זכה דורינו שישנם רבים מזכי הרבים מוסרים שיעורי תורה, אבל יחד עם זה גם מקבלים תמורה ע"י ארגונים תורניים שונים כמו תודעה וכו', אבל אצל הרב סעדיה זצ"ל על אף עבודתו עבודת פרך יומם ולילה בזיכוי הרבים, לא היה חפץ כלל בתמורה, הוא מאס בזה. כמו כן, מאס בכבוד, דומני שאין זה שהוא בורח מן הכבוד, אלא פשוט הכבוד לא נגע לליבו, הוא בז לזה, וזאת היא הגדלות האמיתית, כי באמת אמת המידה לגדלותו של האדם אינה לפי רוב מעשיו, רוחב ידיעתו או לפי עומק הבנתו, אלא אך ורק לפי גודל מאיסתו בחומר עוה"ז ודביקותו בחיי עולם הבא.

כל זמן שהאדם לא מנותק מחומריות עולם הזה, רחוק הוא מהיותו "גדול", וכך הם כל גדולי ישראל, החזון איש זצ"ל שהיה גדול הדור, לא היה זה משום גדלותו בתורה שכל רז לא אניס ליה, אלא עיקר גדלותו הוא בזה שמאס בחומריות העוה"ז וכל כולו היה דבוק בחיי עולם הבא, ושאר כל מעלותיו אלו הם תוצאות מזו המעלה העיקרית.

שמענו שמרן החזו"א זיע"א אמר שהסטייפלר הריהו תלמיד חכם, כי אין לו בעולמו אלא תורה, דו"ק בדבריו שלא אמר משום שיש לו תורה, אלא משום "שאין לו אלא תורה".

וכבר כתב בחובת הלבבות, כשם שאי אפשר לשכון בכלי אחד אש ומים כך אי אפשר אהבת עולם הזה ואהבת עולם הבא בלב המאמין, כי זהו תרתי דסתרי!

מהדהדת עדיין באוזני אותה זעקה של מרן המשגיח זצ"ל לפני כשלושים שנה, באחת משיחותיו, כשאמרו לו על ת"ח אחד שהוא גדול בתורה וביראה, ורק קצת גאוה יש בו. הרעים המשגיח בקולו וזעק: אם יש גאוה אין כלום! תועבת השם כל גבה לב.

מרגליה בפומיה דהרא"א דסלר זצ"ל, שדרך העולם שאדם נלחם במחלל שבת זועק לעברו איך אינך בוש לחלל שבת מול עיני, דו"ק ותבין כי עיקר זעקתו מול עיני.

אבל אצל הרב סעדיה זצ"ל ראינו את ההיפוך הגמור. ולכן גם לא חת מפני איש, ולא החניף לאדם, לא חשש לומר דברי מוסר קשים ונוקבים, ולא חיפש לומר את מה שאוהבים לשמוע, אלא את מה ש"צריך" לשמוע, וזה גם היה סוד הצלחתו, וכדאיתא בברכות (ו' ע"ב) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, כאשר דבריו באים מתוך יראת שמים טהורה בלא נגיעה עצמית, ללא חת ומורא יש בו את הסגולה שדבריו נשמעין.

והנה הרמב"ם כתב באחת מאיגרותיו לבנו רבינו אברהם, שתלמד רק בספרי אבן עזרא, כיון שהאיש הזה אינו מפחד משום אדם ואינו נושא פניו לאיש וכו' וכו'. נורא ואיום! את מי כוונת הרמב"ם לאפוקי? לולי מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, ראשונים כמלאכים [ואפי' הכי לפי דקותן, דק מן הדק עד אין נבדק]. בזה יסד לנו הרמב"ם שתורה אינה חכמה, שלא איכפת לן ממי נאמרה, אלא תורה ואומר התורה חד הוא, בבחינת ישראל ואורייתא חד הוא, ואם אין התאמה בין האומר, לתורה, שוב אין זה תורה, וכדי שיחול דבריו שם "תורה" צריך שהאומרה יחוש ויחיה את מה שאומר ואז יחול שם תורה לדברי תורתו.

הגר"ח פרידלנדר זצ"ל מספר, שראש הישיבה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל שוחח עם מרן החזו"א בדברי תורה, ולאחר שיצא אמר מרן זצ"ל להרב שלמה כהן ז"ל, זהו ראש הישיבה הגדול שבדור, ותמה הר"ש על האמור, שכידוע דרך לימודו של הגרש"ר שונה הייתה מדרך לימודו של החזו"א, וכשהבחין בתמיהתו, אמר ראית איך הוא מדבר בהתלהבות, ולכן הוא ראש הישיבה הגדול, ביאור הדברים שתורה צריכה להגיע מגברא שהוא עצמו חי את התורה שאומר, וההתלהבות מורה על חיותו את הדברים, וכל שהאדם חי ע"פ התורה בזכות בנקיות ובטהרה, הוא הוא הראוי להנחיל התורה לאחרים.

כזה היה הרב סעדיה זצ"ל תורת אמת בפיהו, כל כולו תורה, לא חת מאדם ולא נשא פנים לאיש. שמענו שבצעירותו הגיש מועמדות לרבנות בעיר ראשון לציון, ולשם כך הוזמן לוועדה לראיון, וכשנשאל ע"י אחד מחברי הוועדה, מה תעשה במצבים שלא מסתדר כל כך עם ההלכה, כמו למשל יום העצמאות וכיוצ"ב, ענה הרב סעדיה זצ"ל בפסקנות ובקול, אני לא מאבד את העשתונות, אם זה נוגד את ההלכה אני לא שם. ענו לו מיד, אתה לא מתאים! וכל ימיו היה שמח על כך שלא נכנס לעולם הרבנות. כמה היפוך "נוהג שבעולם" יש במעשה זה, הרי בקל אפשר לטהר את השרץ בק"נ טעמים. אבל לא כן הרב סעדיה זצ"ל, איש אמת ללא חת וללא מורא.

ועתה עם פטירתו הלא חסרנו כל זאת, שהרי בחיותו עצם הימצאותו השפיע שפע על כל הסובבים אותו, וכמו דאיתא בברכות (י"ז ע"ב), כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת עד ערב שבת, ע"כ. וביארו המפרשים, שכל העולם ניזון "בשביל" חנינא בני, ה"בשביל" מלשון צינור, הרי שכל ההשפעה באה מכח אותו צדיק שדי לו בקב חרובין, ומשום כך אין אבידתו רק למשפחתו, ולבני הישיבה, אלא לכל הסביבה כולה, בזה שפסק ונסתם אותו שביל וצינור.

אנו תלמידיו שקיבלנו ממנו כל כך הרבה תורה, חייבין אנו לו הכרת הטוב מיוחדת. מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שפעם אחת כיתת רגליו בשבת קודש מרחק רב להשתתף בשמחת בר מצוה של בן תלמידו, וכששאלוהו מה ראה על ככה לטרוח כ"כ, ענה שכאשר קיבל את ההזמנה לבר מצוה, נתעורר שהנה כבר עברו י"ד שנה מאז החתונה של התלמיד כחלום יעוף, וזה גרם לו להרהור תשובה, ולכן מצד חיוב הכרת הטוב על כך שגרם לו להרהר בתשובה, טרח להגיע, הרי לנו דקוּת מיוחדת בחיוב הכרת הטוב, ועל אחת כמה וכמה חייבין אנו הכרת הטוב למורנו הרב סעדיה זצ"ל על כל מה שקיבלנו ממנו, ועל מאמציו ותרומותיו לבניינו של כל אחד ואחד.

והנה, כשנפטר הגרא"א דסלר זצ"ל אמר המשגיח זצ"ל שבזמן הראשון לאחר הפטירה המצב של הנפטר קשה והוא מבקש עזרה, וזה עצמו כבר מחייב מצד "בן אדם" חיוב הכרת הטוב, הן אמת שבחיותו נתן הרגשה לכל אחד כאילו שלא מגיע לו שום תמורה, הכל קיבלו ממנו בפשטות, כאילו הוא חייב לנו, אבל עתה עת היותו בבית דין של מעלה, ודאי בקשתו מאיתנו לבוא לעזרתו.

הגמ' בשבת (קנ"ג) אומרת, אמר ליה רב שמואל בר שילת אחים לי בהספדא דהתם קאימנא. כלומר, דנשמת הנפטר קיימא במקום ההספד, אף שאיננו יודע אם לכל נפטר נותנים רשות לבא לכל מקום שמספידים אותו, אבל ברור שהרב סעדיה זצ"ל שהיה כל ימיו ידיד ה', מורם מעם, מיחידי סגולה, ודאי שהוא בא.

ועתה, עלינו להתבונן מה רצונו לומר לנו, ובודאי היה אומר, עזבו את כל הבלי העוה"ז, נותרו ימים ספורים לפני ראש השנה, תתקרבו ליסוד של ראש השנה – מלכויות! תעמלו יותר בתורה, תתחזקו בתפילה, לימדו מוסר, והיה גם זה לי לזכות, ואיך נשיב פניו ריקם מצד חיוב הכרת הטוב.

והנה בזמן האחרון, לקינו בכמה מקומות התורה בארץ ובחו"ל, ויש לנו לשאול על מה עשה ה' ככה לנו, ובודאי אינו אלא דבר ה' לעורר אותנו, אמנם הרב סעדיה זצ"ל הלך למנוחות ויש לו טובא על מה ללכת, אבל אל נשכח שכשהמלך עוקר את הנטיעה, הרי הוא זועק בזה כי אין עושין רצונו של מקום.

ובפרט מצב עם ישראל שמוקפים בשונאים שמצחצחים חרבותיהם עם כל מיני כלי השחתה, ומי יודע מה הם ההתראות אלו לפני ראש השנה, יום הדין הבא עלינו לטובה.

מובא בפסיקתא דרב כהנא, על הפסוק "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", שכתב שובה ישראל עד ה', כלומר, כל זמן ששולטת מידת הרחמים, מכאן ואילך זה אלוקיך, וכשיגיע למידת הדין איני יודע מה יהיה , עכ"ל.

מכאן הקריאה לזעזע את כולנו לפני ראש השנה, להתקרב לה' יתברך ולעבודתו, ובזה נזכה שנכתב ונחתם לחיים טובים ברוחניות ובגשמיות, אכי"ר.

(ספר זכרון ישיבת באר יעקב לזכר הגר"ס בן יוסף זצ"ל)

~ נערך ונסדר ע"י מכון המאורות להוצאת כתבי רבותינו זיע"א שע"י מוסדות מאורות הרש"ש נ"צ ~

להצטרפות לוועד תלמידי מורינו המשגיח הגר"ס בן יוסף זצ"ל ולפרטים אודות ספריו – חייגו: 0527169898 או שלחו מייל ל: torat9898@gmail.com