כולנו נבראנו עם מידות ותכונות נפש, כאשר מדברים על "קנאה" כולם ישר ודאי מבינים על מה מדברים.
ישנה קנאה שלילית וישנה קנאה חיובית (והרחבנו על כך בספר "לגיונו של מלך". ח"א…).
בתורה מצאנו את קנאתו של קין בהבל שהביאה בסופה לרצח של אח, קנאת האחים ביוסף שהובילה למכירתו, ובפרשתנו – "ותקנא רחל באחותה".
והעירו רבותינו, כיצד ייתכן? איך מייחסים לרחל הוותרנית והמסורה, תכונה חמורה כמו קנאה? והרי רחל גילמה באישיותה את מידת הוויתור והנתינה, וזה היפך מידת החמדה והקנאה! ובמעשה הנאצל שמסרה את הסימנים לאחותה וויתרה על כל עתידה לטובת אחותה, אם כן אפוא איך שייך אצלה קנאה?
אולם רש"י על אתר מבאר, שרחל קינאה במעשיה הטובים של לאה, ואמרה, שלולי היתה צדקת גדולה יותר ממנה, לא היתה דווקא לאה זוכה לבנים. ומ"מ לפי גודל רום מדרגתה, נתבעה על כך בדקי דקויות.
נושא הקנאה רחב ועצום מאוד, ובודאי שקצרה היריעה מלהתייחס אליו במספר שורות בפרט כאשר מדובר בגדולי האומה.
בעולמם של בנים ותלמידים נושא הקנאה רחב ועצום, ועלינו כהורים ומחנכים ליתן את הדעת שלא להעצים זאת בקרבם.
נושא חלוקת פרסים, תעודות ותמריצים, הוא מורכב, מצד אחד המטרה היא לעודד, לחזק ולדרבן. אך מאידך, הדבר גם מפיל חללים ומייצר רגשות שליליים חזקים. הקנאה גורמת שהמקנא מתעלם מהמציאות הסובבת אותו, מהשיקולים ההגיוניים, ומתמסר כולו לקנאה.
פעמים רבות נכנסתי לגדולי ישראל בשאלות כיצד לנהוג לגבי הענקת פרסים לתלמידים מצטיינים, שבהכרח מטבע הדברים התלמידים הנחשלים והפחות מוצלחים יוצאים בפחי נפש ואף נשברים מכך.
אמר לי פעם מו"ר מרן הגאון הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, שכאשר מחלקים פרסים למצטיינים, צריך לחלק לכולם לפחות משהו קטן באמצעותו נביע את הערכתנו לכל תלמיד אפילו בנקודה הטובה הקטנה ביותר שיש בו, שלא ליצור קנאה שעלולה להביא לתסכול, ושברון לב, דבר שיש לו השלכות.
כמובן שכל מקרה לגופו וכל אחד ישאל לדעת רבותיו.
יש קנאה שלילית ויש קנאה חיובית, וצריך להבדיל ביניהן. מצד אחד "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד, כא). מצד שני "קנאת סופרים – תרבה חכמה". כאן הקנאה הופכת לחיובית.
קנאה רגילה היא כזו שגורמת לרצות להקטין את השני. יש לו משהו שאין לנו, ואנחנו רוצים להשוות את מאזן הכוחות על ידי שנקטין אותו, מוצאים בו פגמים ועוד. המבט הממוקד נמצא עליו.
קנאת סופרים, לעומת זאת, היא כזו שגורמת לנו לראות את מושא הקנאה כמקור השראה ומודל לחיקוי, מבלי לרצות להקטין בערכו. במקרה זה המבט הוא עלינו, כשעיקר הדגש הוא לשפר את עצמנו ולקחת מהשני דוגמא ש"הנה, זה אפשרי".
לפעמים, דווקא הרצון ממקום נקי להיות כמו השני מביאה להתעלות כפי שיעיד המעשה הבא.
סיפר לי אחד מידידיי:
לפני 20 שנה הייתי מחנך באחד הת"תים, היה יהודי יקר שאהב לרכוש פרסים עבור מבצעים שנערכו לילדים. חודש אחד החלטתי לערוך מבצע על שינון משניות מסכת שבת בע"פ, ומי שיעמוד בכללים יקבל שעון, כשאת השעונים תרם אותו יהודי. היה תלמיד אחד שביקש להבחן על כל משנה בנפרד, ואח"כ על כל פרק בפני עצמו, כיון שלא היה ביכולתו להיבחן על הכל יחד. לאחר ומשא ומתן הסכמתי. הוא אכן נבחן וקיבל שעון.
עברו שנים, ובזמני הפנוי החלטתי להתנדב ככונן מד"א. כנהג אמבולנס, קיבלתי יום אחד קריאה למקום הסמוך למקום מגוריי עם דיווח על פצוע, הגעתי לשם והבנתי שהיה זה אירוע אלימות של פרחחים, וכנראה מישהו נפצע.
כשהנוכחים בזירה ראו אותי, הם עדכנו שהאירוע הסתיים, הפצוע פּוּנָה ואני יכול ללכת, אך הודעתי להם שע"פ הנהלים עליי להיכנס ולבדוק שהכל כשורה. כשנכנסתי, ראיתי כמה נערים מעשנים, חלקם תשושים ומזיעים. השהות במקום לא הייתה נחמדה, בלשון המעטה, ולכן פניתי לכיוון היציאה כשלפתע אני שומע מישהו קורא לי בקול: "הרב"…
עצרתי, הסתובבתי לאחור והנה מולי עומד בחור גבוה וחסון שמסביר לכולם שאני הייתי הרב שלו בת"ת והוא לא שוכח לי את טוב ליבי שהסכמתי לבחון אותו משנה אחר משנה, פרק אחר פרק, כדי שיוכל לזכות בשעון. לארח שהרעיף עליי עוד כמה שבחים בפני חבריו, ביקש לצאת איתי החוצה.
כשיצאנו, שח בפניי ברגע של גילוי לב: דע לך, אנחנו לא שמחים כאן, בלילה אני רואה את החברים שלי לפעמים בוכים מכאב ותסכול, גם עליי עוברים רגעים לא פשוטים, ואז מה אני עושה? אומר משניות בעל-פה. ואל תשאל איזה מסכת…
