הרה"ג רבי אברהם בן אברהם זצ"ל
לרגל יום פטירת רבי אברהם בן אברהם זצ"ל, רב היישוב יזדי שבתימן ומרביץ תורה באליכין שבארץ ישראל, אשר הסתלק לבית עולמו בכ"ד בטבת תשל"ז, נעלה כאן מאמר זיכרון מאת נכדתו שהתפרסם בביטאון "אפיקים" (גיליון צא, אב תשמ"ח, עמ' 58).
מארי אברהם בן אברהם נע"ג
אסתר עמית־צברי, כפר אורהלצערי, לא עלה בידי להשיג מידע על שנת הולדתו של סבי ומקום הולדתו בתימן. סבי אברהם בן אברהם נע"ג התגורר בכפר יזדי במזרח תימן. עם בואו לכפר זה התחבב על הציבור הודות לטוהר נפשו, למסירותו ולאהבתו את בני עמו, ועיקר העיקרים: למדנותו בתורה. עד מהרה נעשה מרא דאתרא של הקהילה. הוא היה המוהל והשוחט, מורה הוראה ומרביץ תורה לבני קהילתו.
בעקבות התערותו בציבור נתמנה כעאקל על בני קהילתו מטעם נציגי השלטון האימאמי. כאן ניתנה לו הזדמנות לפעול לשם שמים ולקדש שם שמים. הוא ייצג את בני קהילתו בפני השלטונות המוסלמיים והגן עליהם בכבוד ובקומה זקופה. הוא היה אחראי למיסי החסות (הג'זיה) כלפי השלטונות. גבה מבעלי היכולת, ואלו מן העניים והדלים פטר אותם ולא פעם שילם מכיסו בעבורם.
בני קהילתו התפרנסו ממלאכות שונות: נפחות, צורפות, חייטות, קדרות, אריגה ועוד. משום כך הוא העריץ את בני עמו, בשל אהבתם לתורה ולמלאכה. כתשע שנים לפני עלותו ארצה מתה עליו אשת נעוריו, אם בניו ובנותיו. עם מות רעיתו לא מצא מנוחה ומרגוע לנפש האהובה. רק עם עלותו ארצה "על כנפי נשרים" מצא מרפא לנפשו העגומה.
פרק חייו בארץ לא היה שונה מחייהם של אחיו יוצאי תימן, שעלו ארצה בשנת תש"ט עם קום מדינת ישראל. הוא עבר עמהם את כל תלאות הסבל והייסורים של מדיניות הקליטה בארץ. בתחילה התגורר במחנה העולים ראש העין, אחרי כן במעברת אליכין. במעברה זו שהה שנים אחדות, הרביץ תורה לילדי ישראל לפי מסורת יהודי תימן ושירת את אחיו באהבה ובמסירות כשוחט, כמוהל וכמורה הוראה. אחרי כן הצטרף למשפחת בתו שרה תמ"א, ועבר לגור בכפר אורה בהרי ירושלים. גם בישוב זה לא טמן ידו בצלחת, ועשה כל אשר לאל ידו להפיץ תורה ברבים, להרביץ תורה לילדי ישראל ולנטוע בנפשם התמה והטהורה את אהבת תורת ישראל ומורשת אבות.
בשנת תשכ"ח עבר לגור בביתו ביישוב אליכין (כיום עיירה משגשגת). ליבו נצבט בקרבו והכאיב לו עד עומק נפשו בראותו את התופעות החמורות: גסות הרוח, עזות הפנים והזלזול החמור כלפי הערכים הדתיים של האומה וכלפי מי שדבק בהם והולך לאורם. הוא לא העלה על דעתו שבארץ האבות, לה ציפה אלפי שנים, ייעשה כדבר הזה על ידי חלק מבני עמו, המתיימרים להיות אנשי תרבות ומוסר אנושי. הוא קם ועשה, ויצא בריש גלי להגן על קדשי האומה, בהקדישו את עצמו להשרשת לימוד התורה ומורשת אבות בשני יישובים של יוצאי תימן: אליכין ואלישיב. הוא עשה זאת בלהט, במסירות נפש ובסערת נפש. חרד היה, לאור האווירה האנטי דתית ברחוב שמא, חלילה, תורת ישראל תתעוות ותשתכח מפי ילדי ישראל, ומורשת יהדות תימן תימחק מן העולם, חלילה, לאור התופעות השליליות שהתרגשו ובאו על בני עמו התמימים והישרים בארץ אבותם. הוא לימד את ילדי ישראל תורה ודרך ארץ, כנהוג בתימן, והכינם לקראת עתידם שתודעת היהדות, קיום מצוותיה וערכיה הקיומיים יהיו חלק מהווייתם הדתית והיהודית. הוא גילה מעורבות פעילה עם הדור הצעיר, ידע איך לגשת אליהם ואיך להפנותם אל שרשי אבותם, עמם ומולדתם.
מארי אברהם היה בעל סגולות מיוחדות: הליכותיו בקודש היו כדרך חכמי תימן, מלאי נועם ואצילות. הוא הוכיח ברבים, אך בדרכי נועם המחלחלים אל שרשי הנפש. עצמיותו נתגלתה בכל מעשיו. עשה כל אשר ביכלתו שלא להיזקק לעזרת הזולת. מדי פעם בפעם היו פוקדות אותו בנותיו וכלתו והציעו לו את עזרתן, אך הוא בשלו.
בשנותיו האחרונות חלה ירידה תלולה במצב בריאותו. הוא התקשה לשרת את עצמו. בשל זה סבל סבל נפשי קשה. שנה לפני מותו נסתמאה עינו האחת, הראשונה נפגעה עוד בהיותו בתימן. מכאוביו וייסוריו קיבל באהבה כגזרה מריבון המעשים. עוורונו לא הפריע לו בלימוד תורה שהייתה שגורה בפיו. הוא השיב את נשמתו לבורא עולם ביום כ"ד בטבת תשל"ז. בהלווייתו השתתף קהל רב ועמו רבים רבים ממכריו וקרוביו, בהם זקנים בני שבעים שמל אותם הם ובניהם ובני בניהם. תנצב"ה.
