דיין, מקובל ומשורר | ליומא דהילולא – ב' אדר: פרק מיוחד ומרתק על הגאון רבי רצון מנגמי זצ"ל

רצון יראיו

הגאון רבי רצון מנגמי זצ"ל

דרך כוכב מיעקב

הגאון הגדול רבי רצון מנגמי זצ"ל נולד בחודש אלול תרמ"ב בכפר חוציין שבאזור מכלף השוכן צפונית לתעיז, מרחק הליכה של כשלוש או ארבע שעות. אביו היה הגאון רבי עמרם מנגמי זצ"ל, מגדולי חכמי שרעב וממשפחה מיוחסת ביותר. מסורת הילכה בקרב בני המשפחה, לפיה מוצאם משבט זבולון.

בצעירותו ניכר כשקדן וחריף, ואביו חפץ שיעסוק אך ורק בלימוד התורה, לא לימדו מלאכה ולא הטיל עליו עול פרנסה. רבי רצון הצעיר הסתופף בצילם של גדולי הרבנים, ביניהם האחים הגאונים הגדולים רבי יוסף, רבי ישראל ורבי שלום סעדיה אלחדה זצ"ל, וספג מהם דרכי תורה ויראת שמים.

בשנת תרס"ה, בהיותו בן עשרים ושלוש שנים, נסמך להוראה ולדיינות והחל לשמש כחבר בית הדין במחוז שרעב. בכהונתו הרמה היה מסובב בין היישובים ומסמיך רבנים ודיינים, שוחטים ובודקים וכל כלי הקודש.

נודע רבי רצון כדמות דגולה ומורמת מעם. ענוותנותו הייתה לשם דבר, למרות גדולתו התורנית. אוהב שלום ורודף שלום, מקובל מופלג ומשורר מופלא. ידידות עזה הייתה לו עם הגאונים הקדושים רבי שלמה טביב ורבי חיים סנואני זצ"ל. רבי חיים אף שיגר אליו שיר הפותח "אהוב שורה וקח היום תשורה, ושי מאח בך נפשו קשורה", ובו הוא מפליג בשבחו ומציין:

אני שוקק, לקולמוסו וחושק, ולב דולק, באהבתו תדירא.

ונכבדות, מדובר בו בחידות, דבר סודות, בפיו מפז יקרה.

בארץ הקודש

כבר בשנת תרע"ב ביקש רבי רצון לעלות לארץ הקודש, אלא שמסירותו לצאן מרעיתו הכריעה את הכף והוא נותר עימם להנהיגם עוד שנים רבות.

עד שבשנת תרצ"ה, כאשר גברו גלי העלייה ארצה, עלה אף הוא והתיישב בשכונת מרמורק שברחובות. כאן כיהן כרב וכלי קודש – שוחט ומוהל, עד פטירתו בשבת קודש פרשת תרומה, ב' באדר תשכ"ד, בשעת המנחה.

סופר מהיר היה רבי רצון – או רבי רצ'א עמראן, כפי שחתם לפעמים – ומתחת ידו יצאו שטרות ופסקי דין רבים, מכתבי שאלות ותשובות – בהם גילה טפח משליטתו העצומה בכל ארבעת חלקי שולחן ערוך ונושאי כליו, נוטריקונים ושירים בנסתר ובנגלה. כמו כן כתב חיבור בשם "עת רצון", חיבור בענייני עיבור השנים, והגהות סביב ספר "מקור חיים". יש לציין עוד שבתשובותיו של רבי חיים סנואני זצ"ל המליץ טוב על המנהג שנהגו לחתום בגט על ידי מסירת הקולמוס, כיון שזו שעת הדחק ומקום עיגון, ובעניין זה הסכים עמו רבי רצון מנגמי.

הרימו מכשול מדרך עמי

כששמע רבי רצון שבני הקיבוצים הסמוכים למקום מגוריו בארץ ישראל אינם שוחטים כלל את העופות, נחרד אל ליבו.

הוא פנה אל התושבים, שמצידם העריכוהו, והציע להם כי הוא ישחט עבורם חינם אין כסף – העיקר שלא ייכשלו במאכלות אסורים. הם התפעמו מטהרת ליבו, ואכן מאז היו מביאים לו את עופותיהם לשחיטה, ולצד זאת מעניקים לו מטוב פרי אדמתם.

לעיתים אירע שהעוף הנשחט נמצא בלתי כשר לאכילה. או אז היה רבי רצון ממהר ומשליך את העוף לבור השופכים שבחצר, עוד בטרם יוכלו מביאי העוף להצילו מידיו ולהיכשל במאכלות אסורים. הללו היו מתרעמים על חיסרון הכיס שנגרם להם, אך רבי רצון מרוב יראתו, ועל אף שלא היה משופע בממון, היה מוציא מכיסו מעות ושולחם לקנות עוף אחר – ובלבד שלא ישובו רחמנא ליצלן לאכול טריפות.

יפייסנו בדברים

כמה וכמה פעמים היו משחרים לפתחו אנשי הקהילות, לפתור את חילוקי הדעות ביניהם, היה נעתר בחפץ לב ומיישב את העקוב למישור. אך לא די בכך, אלא מעצמו ומיזמתו היה הולך מבית לבית כדי להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ולהחזיר תועים לדרך הטובה.

פעם אחת באו לפניו לדין שני יהודים, ראובן ושמעון, בענייני אונאת דברים שביניהם. לאחר שמיעת העדויות וליבון הדברים, התברר שראובן אשם. ראובן קיבל עליו את הדין של פשרה קודמת לדין, להתנצל ולבקש סליחה ומחילה משמעון, אולם רצון שמעון היה כי הדין יקוב את ההר, והוא דרש מראובן לשלם לו פיצויים גבוהים ולהתנצל בפניו בפומבי – דבר שישפיל אותו עד עפר ואף ירושש אותו.

רבי רצון ביקש לדחות את פסק הדין, ובינתיים קרא לשמעון לחדרו ודיבר עמו ביחידות. אמר לו הרב, "בני, שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה, האם עברת עברה מימיך"?

שמעון השיב בחיוב, ולשאלת הרב, "מה היא", נענה ואמר: "לרגל עסקי בין הגויים אני יוצא מביתי כל יום ראשון בשבוע, וחוזר לביתי כל יום שישי בחצות היום. פעם אחת הזדמנה לי מכירת סחורה לגוי אחד, והוא מחשובי הגויים, והתאחרתי עד לאחר חצות יום שישי. היה עליי לעבור עוד דרך ארוכה עד הגיעי לביתי, והדרך הזאת משובשת ומלאה בשודדים וחיות השדה. בכל זאת יצאתי לדרכי, מתוך תקוה שבכל זאת אגיע לביתי לפני כניסת השבת, ומתוך חשש פן ידאגו לי אנשי ביתי. אבל לא כאשר חשבתי כן היה. באמצע הישימון התנפלו עלי שודדים, את הוני לקחו ואותי דימו להרוג, ואמלט בשן ועין ורק בהמתי לרגלי. רצתי בכל הכוח, אני ובהמתי, מפחד השודדים ביום והחיות בלילה. הגעתי לכפר הקרוב בחצות ליל השבת, והגויים קדמוני בלחם ובמים".

המשיך האיש וגולל את ספקו: "לא ידעתי מה לעשות. להתענות בשבת אסור, ולאכול מה שהכינו בשבת גם כן אסור. גברו עלי הרעב והצמא, ואכלתי. וכן למחרת, אמנם לא אמרתי לגויים להכין לי אוכל, ורק הם מעצמם הכינו עבורי אוכל – כי כך היא דרכם עם אורחיהם. בשובי לביתי עיניתי בצום את נפשי, פיזרתי כסף לצדקה כופר נפשי, וביקשתי סליחה ומחילה מבעל הרחמים והסליחות על עווני".

למשמע המעשה שאל רבי רצון, "האם התפרסם הדבר ברבים"?

ושמעון השיב: "לא, רק כבוד הרב הוא השומע את המקרה לאחר ריבונו של עולם. ואפילו אנשי ביתי אינם יודעים, כי לא רציתי שיהיה חילול שבת בפרהסיא"!

שאל הרב, "האם אתה חושב שה' סלח לך על עוון זה"?

ענה שמעון: "בודאי, הלא כתוב 'מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע' וגו', ומדוע שלא ימחל לי על עוון זה"?!

הוסיף הרב ושאל בחכמה, "וכי בזבזת את כל הונך לצדקה, או שמא סיגפת את כל גופך בתענית"?

שמעון השיב בשלילה, והסביר כי רק חלק קטן מממונו תרם לצדקה.

או אז פנה אליו רבי רצון ושאל: "האם אתה מוכן לעשות עסקה עם ריבונו של עולם, שיסלח לך על עוון 'מחלליה מות יומת', כאשר גם אתה תסלח לחברך תמורת 'חטא לו בדברים, יפייסנו בדברים', ותסתפק בבקשת המחילה מצדו"?

המסר פגע בליבו של שמעון, והוא הבין היטב את כוונת הרב. הוא געה בבכייה, ואמר מיד: "רבי, סלחתי, והוא רחום יכפר עוון".

ואכן, כך התפייסו ראובן ושמעון, ומאז שררו שלום ושלווה בין שניהם – בזכות פקחותו של רבי רצון.

מתלמידיו של אהרן

מתלמידיו של אהרן הכהן היה רבי רצון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

פעם הבחין שאחד המתפללים אינו בא לתפילה. ביום הראשון חשב: אולי מקרה הוא. ביום השני תמה, וביום השלישי אמר לנפשו: "המקרה לא יתמיד. אולי חולה הוא, אלך לבקרו". מצות ביקור חולים מן היום השלישי היא, משהוחזק החולי.

הלך לביתו, ומצאו מסב בסעודה ואוכל בתיאבון רב, שהעיד על בריאות שופעת..

ראה האיש את הרב הנערץ ונחרד, קם ברתת מלא קומתו.

גער בו הרב: "למה הפסקת לאכול? הייתכן לעזוב את השכינה הקדושה ולפנות לבשר ודם"?

נבוך הלה: "מה עניינה של שכינה לכאן? בסך הכל יש כאן סיר הבשר"!

נענה הרב בנועם שיחו, והסביר: מה לך תמה, הלא מקרא מפורש הוא "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא). וביאורו: מתי וכיצד יוכל האדם להתבונן בגדלות הבורא – שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, היאך ועל ידי מה יוכל להכיר בגדלו וטובו שמלאים עולם? – בשעה שהוא אוכל ושותה!

בשעה זו נוכח הוא בגדלותו של הבורא מחד גיסא, בהתבוננו כיצד זן הוא את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים, מקרני רמים ועד ביצי כינים, פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון – ומאידך גיסא נוכח הוא בשפלות עצמו ובאפסותו לנוכח גדלות הבורא וחסדיו. שהרי עין בעין רואה הוא שכל חייו תלויים בקדירת מזון וקנקן משקה, והיאך יתגאה?

ואז, בעודו חש באפסותו, מכיר הוא בחסדי הבורא עליו שהמציא לו את מזונותיו והתקין לו את מאכלו, ונתן בו בריאות איתנה וכוח עיכול מורכב כל כך, להפיק מן המזון את הכוח והחיות. מובן שהכרה זו מחייבת את האדם להשתמש בכוח זה שנתן לו, לעבוד בו את הבורא יתברך ככל יכולתו, בקיום מצוותיו בתורה ובתפילה.

"ואם כבר הזכרנו תפילה", המשיך הרב, "אספר לך כי אתמול שמעתי בבית הכנסת בת קול ממרום הקוראת ותמהה: 'מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה'? שמא הכוונה אליך, שנפקד מקומך בבית הכנסת? חשוב אתה כל כך בעיני הבורא יתברך, עד שהוא שואל עליך ומתעניין בשלומך"!…

הרב הנערץ לא בדה חלילה עניינה של בת קול מליבו, אלא ידע שאמנם ניסרה השאלה בחללו של עולם, שהרי גמרא ערוכה היא (ברכות דף ו ע"ב): "אמר רבי יצחק, כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו, לומר מדוע לא בא".

נבוך האיש והצטדק שטליתו בלתה, ובוש להופיע בה לתפילה.

והרב תמה: "וכי משום כך ציערת לשכינה? אשלח לך עוד היום טלית חדשה ותבוא לתפילה".

הנה כי כן, ירד הרב, הרועה הנאמן, אל בני עדתו לשאול בשלומם ולהדריכם בדרכי נועם ובנתיבות שלום. ובדרך אגב שמענו ביאור נפלא על הפסוק "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו".

אך פירוש זה, לא די ביפיו ומקוריותו, מחייב הוא ליישמו ולהפיק לקחו. מחייב הוא להודות על האוכל בברכת המזון מתוך כוונת הלב והמיית הרגש. להודות על החסד שבמזון, להכיר עליו טובה, ולהבין שבכוח שנתן בנו ובבריאות שהשפיע עלינו לעבוד את הבורא יתברך, לקיים מצוותיו ולהתקרב אליו, ואז נהיה ראויים לתוספת שפע עד אין קץ.

נעים זמירות

משורר בחסד עליון היה רבי רצון, ושיריו טומנים בתוכם רמזים וסודות עליונים. את אחד משיריו הקדושים, הפותח "אשכילה בדרך תמים", תיאר הגאון רבי סעדיה בן אור זצ"ל במילים אלו:

וכן אמר המקובל האלהי מהר"ר רצון עמרם מנגמי שרעבי זלה"ה בשירו הנפלא אשכילה בדרך תמים, המיוסד על אלפא ביתא, והוא כולל סודות נפלאים ונשגבים מאוד בענייני העולמות העליונים והספירות העליונות.

בשיר מופלא נוסף, הפותח במילים "אור צח שהוא חופף", תיאר את השתלשלות העולמות על פי תורת הקבלה, וחתם ברמיזת שמו: "ועל דא יבעי בר נש בצפר וברמש, לארץ הקודש, נעלה גאולים". הוא כינה את עצמו "בר נש" בהיותו בן "נש", שהוא בגימטריא עמרם. שיר זה היה שגור בפי תלמידו־חברו, הגאון הקדוש רבי חיים סנואני זצ"ל, שהיה אומרו בדבקות.

וכך חרז בשירו הפותח "רוממו שם האל", ותיאר את חשיבות עשיית התשובה בעולם הזה:

נפשך תתקדש, בעשיית מצוות. רוחך יתחדש, בעבור המילות. הנשמה תתלבש, על ידי כוונות. אם בכך תשתדל, נרך יאירה.

עודך בחיים, קום וקשט עצמך. לך בדרך תמים, הבחירה עמך. ועשה מטעמים, המבקש ממך. אל תהי מתעצל, מתנומה עורה. אל תהא מתהולל, די לך אזהרה.

מהרה בתשובה, פן למחר תמות. גם ולפני שיבה, קום לך בזריזות. המלאכה רבה, מה לך בעצלות. אין לך להיבטל, גם ולא לגומרה.

רק עשה כיכלתך, באמת ובתמים. כי בזה תועלתך, לא בהון ונכסים. אל תבלבל דעתך, תאוות קניינים. רק למצוות סגל, עם עסק התורה.

ממך צורינו, נשאלה העזרה. ופתחה ליבנו, להגות בתורה. עמך כולנו, צאנך נפזרה. תשלחה הגואל, יגאלה במהרה.

גם על מצבתו נחקק: "משורר הגאולה והגעגועים לציון, ששיריו הושרו בפי רבים מיהודי תימן בעלותם לציון".

זרעו אחריו

זכה רבנו להעמיד דורות ישרים, ובמיוחד את בנו, הגאון רבי יששכר מנגמי זצ"ל, שעמד לצידו במלאכת הקודש – בשרעב וברחובות. כבר בצעירותו החל לכהן כדיין, ואף הגויים השתאו למראה פסקי הדין שהוציא מתחת ידו בפקחות רבה, מבוררים בלשון צחה ומנומקים כהלכה.

במחוז שרעב זמן הקציר הוא בתחילת השנה – מחודש תשרי עד אמצע חודש כסלו. כל התושבים דאגו לאגור תבואה בחדשים הללו עבור כל השנה, אך לא כן רבי יששכר מנגמי. בכל חודש אלול לא יצא מביתו, אלא עסק בתשובה ובהכנה לימים הנוראים, וגם בחודש תשרי היה טרוד בצרכי המועדים וסייע לקהל עדתו בכל הנדרש. ועל הפרנסה – שם בטחונו בה' יתברך, כי לא יעזוב ולא יטוש.

עבר חודש תשרי והגיע חשון, אך גם אז היה עוסק בצרכי הציבור. שמירת היולדת, מילת הבן, שמחת חתן וכלה בכל שבעת ימי המשתה, וחלילה גם ניחום אבלים. בינתיים משמש ובא חודש כסלו, האסמים של כל התושבים כבר מלאים בתבואה וקטניות, ורק עתה יוצא רבי יששכר לאסוף את התבואה.

והנה, הפלא ופלא. "אם לא ראיתי בעיניי ושמעתי באזניי – לא הייתי מאמין", סיפר לימים בנו. לדבריו, היה זה כמו נס המן: במשך פחות משבועיים אסף רבי יששכר יותר מכל העמלים והחרוצים שסחבו על גבם את התבואה במשך כל החדשים שחלפו!

אחד הגויים שהכירו התפלא ותמה באזניו: "שטחי שדותיי מגיעים עד קצה האופק, אני עובד עם בהמותיי ובני משפחתי כל השנה, והיבול שאספתי עולה למידת שמונים קדח. ואילו אתה – אספת במשך שבועיים תשעים קדח! איך ייתכן הדבר"?

השיב לו הרב: "לי יש 'פה גדול' – כינוי למשפחה גדולה או לצרכים מרובים – וה' זן ומפרנס לכל הברואים, לכל גוייה וגוייה דֵי מחסורה".

בנו של רבי יששכר הבין כי הייתה זו תשובה רק כדי לפטור את הגוי, ולכך פנה הוא לאביו ושאלו מהי התשובה האמיתית.

נענה רבי יששכר מנגמי והסביר כי זו סייעתא דשמיא מיוחדת שמובנת היטב על פי הסוד, באמרו: אנו ישראל בגלות ניזונים ממה שאנו מצילים מהקליפה, בבחינת "חיל בלע ויקיאנו", "והוצאתי את בלעו מפיו", ובבחינת "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, וינצלו את מצרים".

כך המשיך רבי יששכר בפקחותו הרבה לעמוד לימין הציבור ולהרביץ תורה ברבים, גם בארץ ישראל לאחר הסתלקות אביו הגדול, עד פטירתו בי"א בשבט תשל"ז.

---