"אין צורך לקום", מודיע המחנך לתלמידיו פעם אחר פעם בכניסתו לכיתה, ולעיתים תוך כדי תנועת יד של ביטול, כמי שלא נותן ערך וחשיבות לכבוד. גם כאשר מזלזלים בכבודו, על דרך הכלל אינו מגיב, וכל זה מפאת הנהגתו בדרכי הענווה. ובשיעוריו הוא גם מסביר לתלמידיו עד כמה ראוי לדבוק במידת הענווה, ומדגיש את טיבה ומעלתה.
האמנם?
האם כך היא הדרך?
"לא אכפת לי להיות כאסקופה הנדרסת", אמר הבחור בשיחה אישית לרבו, כאשר זה שוחח עמו מדוע הוא נעדר שמחת חיים, ואינו מוכן לשתף מי מציק לו ומה נאמר לו ע"י אי אלו חברים חסרי מידות, תוך כדי הסבר משכנע שזהו חלק מעבודת המידות שלו, באמצעותה הוא רוצה לשבר מידת הגאווה.
כיצד נתייחס לדברים?
מבט בהיר בנושא נמצא בדברי הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א בספרו 'נועם אלימלך' על הפסוק הראשון בו פותחת פרשתנו.
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים".
נראה, דהתורה מלמדת לאדם איך שיתנהג עצמו, כי להיות שהתורה ניתנה בסיני, למען ילמד אדם להיות תמיד מוכנע גדול ונבזה בעיניו, כדרך שעשה ה' יתברך שמאס בהרים הגבוהים ובחר בהר סיני הנמוך מכולם (מגילה כט.) וזהו: 'במדבר סיני'.
רק לזה צריך האדם שלא יתעצב, מחמת גודל הכנעה ייפול בעצבות, וזה הוא מניעה גדולה מעבודת הבורא יתברך, לכן הזהירה תורה עליו שיראה להיות תמיד בשמחה, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות (שבת ל:). וזהו: 'באוהל מועד', פירוש, שיכניס עצמו לאהלו של מועד, הוא לשון שמחה, כי 'מועד' הוא לשון יום טוב.
ואם יאמר האדם: ואיך אוכל לשמוח, כיון שהרביתי לפשוע? ולזה אמרה תורה, אף על פי כן יראה לעשות תשובה בשמחה ויחזק עצמו לאמר: הרי אני כאילו נולדתי היום זה ולא אשוב עוד לכסלה, וזה נקרא חידוש שנתחדש כבריה חדשה, וזהו: 'באחד לחודש השני', כי האדם הזה הוא נתחדש שתי פעמים, האחד ביום שנולד, והשני ביום שעושה התשובה ונתכפר לו. ע"כ.
נמצינו למדים מדבריו, שעל אף שצריך לנהוג במידת הענווה מ"מ לא בשביל זה ייפול לעצבות ודיכאון, אלא מוכרח האדם להרגיש בליבו, ברוחו ובנפשו, שהוא נמצא באוהל מועד, בבית ה', במקום הכי גבוה ומרומם שיש בבריאה, ויש לו תפקיד חשוב, עצום וייחודי, לממש כאן בעולם הזה תפקיד שהוא – ורק הוא – יכול לממש, הוא ואין בלתו.
וצריך כל אחד לידע ולהכיר את כוחותיו ומעלותיו, כדי שיוכל לממש את אותו תפקיד שניתן לו, וברור שאין בזה יוהרה וגאווה כלל, ואין סתירה בין הצורך לנהוג במידת הענווה לבין המקום בו צריך לחנך את ילדי ישראל ליתן כבוד לתורה, וכלול בזה לדעת לייקר ולכבד את מי שמן השמים קיבל תפקיד של הנחלת דרך התורה והיראה לדור העתיד מעצמו.
למרות בקשת הענווה, אך צריך לדרוש גם שירגישו ב"אהל מועד" ויכבדו את התורה. זהו יסוד ובסיס גידולם התקין של התלמידים. (אלא אם כן מדובר באדם שמדרגתו גבוהה מאוד כאחד הגדולים אשר בארץ המה ומקבלים ממנו מפאת מעלתו וגדולתו, עד שהעדר הכבוד הנדרש ממנו כלפיהם אינו משפיע כלל למהלך גידולם התקין, אך זהו כמובן אופן מיוחד ולא שגרתי).
אותו תלמיד שהסכים להיות "אסקופה הנדרסת", אם הוא אינו אוחז במדרגה הגבוהה הזו, הרי שאפשר שהדבר מהווה עבורו הרס מוחלט, ולא כאן המקום להאריך אך עקרונית אבן הבוחן של הדברים היא – להיכן הנהגתו זו ביחס לפוגעים לוקחת אותו, דהיינו, אם הוא מתקדם באמת בעבודת ה' ומרגיש שמח עם כוחות פנימיים של תחושת סיפוק, אזי מה טוב. אך אם המצב מדכא אותו או מעניק לו תחושת אסקופה בעיני עצמו שמובילה לדכדוך וחוסר חשק בעבודת ה', אזי משהו כאן חסר, כיון שהוא מתנהל בצורה לא תקינה הלוקה בחוסר מידתיות כלפי המקום בו הוא נמצא באמת, ומקומו הפנימי כנראה לא נמצא בדיוק ב"אהל מועד"…
הדברים ארוכים ועמוקים אך לעורר ודאי צריך כדי שיהיה כל אחד עושה לו רב המכיר את כוחותיו, כוחות נפשו, ויודע מה ראוי לו לנהוג, וכיצד ינהג. כמובן שגם עבודת המידות היא חלק בלתי נפרד ממהלך חייו של יהודי כאן בעולם, אך כדי שיהיו הדברים נפעלים ממקום נכון, ויקדמו אותו בעבודת ה' עליו להרגיש תמיד שהוא נמצא "באהל מועד" בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'" ואז וודאי יחווה את תחושת קרבת האלוקים וענווה מחד, ותחושת מילוי תפקיד גדול ועצום מאידך.
