לא קל להיות הורה בימים כאלה.
המצב בחוץ מדרדר מרגע לרגע, הילדים שומעים דברים, קולטים פחדים
גם כשמנסים להסתיר, הם מרגישים הכול.
באמת, הורים רבים מספרים בימים האחרונים:
"הילדים מתפרצים",
"אי אפשר לדבר איתם",
"אני מרגיש שאין לי שליטה בבית".
אבל האמת – הילדים לא צריכים "שליטה". הם צריכים סמכות .
לפני ימים אחדים שוחחתי עם אבא לארבעה, אדם מסור ואכפתי, שפרנסתו נפגעה, הבית מלא מתחים
והילד הבכור, בן תשע, הפך את הבית לסערה.
צועק, קובע, עונה, עושה דווקא.
וכשאבא שלו מדבר איתו – הוא אומר לו:
"אתה לא תגיד לי מה לעשות!"
האבא כמעט נשבר.
אבל אז עצרתי אותו ושאלתי:
"האם יכול להיות שהבן שלך זועק מתוך פחד,
ומנסה לבדוק – האם יש מישהו שמחזיק את ההגה?"
? בודקים גבולות – רק כשהם מאמינים שיש מי שמחזיק אותם.
? ילד שלא בודק – הוא לפעמים ילד שאולי ויתר.
בדיוק כשיש בלבול בחוץ – הילד צריך לראות שישנה בפנים יציבות, רוגע בתוך ים של סערה,
הוא אולי לא יגיד "תנהיג אותי", אבל הוא יסתכל עליך, ויבדוק – האם אתה בטוח מוביל?
ואם אנחנו מובלים, או מנסים לשכנע אותו במקום להציב גבול ברור
הוא מרגיש שאין על מי להישען.
סמכות הורית איננה כוחנות.
זו אחריות. זו נוכחות.
זו אמירה ברורה:
"אני רואה אותך. אני מבין אותך.
אבל אני – ההורה.
ואני אחראי להוביל את הספינה, בעיקר כשיש גלים."
ילד רגוע – הוא ילד שיודע שיש על מי לסמוך.
זה לא קורה ממילים, אלא מנוכחות.
גם אם יש בכי, כעס, או אי־הסכמה
כשיש מבוגר שמחזיק בקו ברור,
לא מתוך כעס אלא מתוך שיקול דעת
הילד נרגע.
אל תיבהלו מההתנגדות של הילד.
זה לא סימן שנכשלתם.
זה רק לבדוק איפה הגבולות
והתשובה שלכם צריכה להיות
"כן. אני פה. אני ההורה. ואני לא הולך לשום מקום."
אסף זכריה
מטפל רגשי בכיר | מדריך הורים
מומחה לסמכות הורית ולשלווה בבית
