כתבה מרתקת מתוך ירחון 'מרוה לצמא' פרשת בשלח – שירה ה'תשפ"א | באדיבות המערכת | כתיבה ועריכה: ישראל גרין | צילומים: יעקב כהן.
איש ב'שער אפרים', המושב השקט במזרח השרון, לא הבין מה קרה לעמיתם ש… שרף את מקור פרנסתו! * משפחת שעיבי החלה לסבול מחרם חברתי, אך האימא החדירה בילדיה גאווה יהודית, עד שידעו לדקלם בעל פה כי "מלעשות רצון ה' לא מפסידים" * מה שקרה בבית אותה משפחה במהלך אותה שמיטה ולאחריה, הכה בהלם את כל התושבים וחולל קידוש ה' אדיר * ט"ו בשבט תשפ"א, ערב שנת השמיטה: הסיפור שלא הסתיים – – –
"השתגעתם? באמת החלטתם לא לעבוד בחלקת האדמה שלכם שנה שלמה? אתם רוצים למות מרעב? אין לכם מה לעשות???"
אלו היו התגובות הנדהמות של תושבי המושב 'שער אפרים', לפני קרוב לחמישים שנה, כשפשטה השמועה כאש בשדה קוצים שר' יעקב שעיבי ז"ל, אב למשפחה ברוכת ילדים, החליט ביודעין שלא לעבוד בשדה בשנה הקרובה, שנת השמיטה תשל"ג, ולשמור מכל משמר על כל הלכות השמיטה כדת וכדין.
המשפחה החלה סובלת מהצקות ומהתנכלויות, אולם ההורים עמדו כצור חלמיש. וכדי שהניסיון יהיה קל יותר, קם ר' יעקב ועשה מעשה; הוא שרף את אדמת השדה הפורייה שלו, והשאיר אותה בורה וריקה, שנה שלמה…
מה שקרה בהמשך עלה על כל דמיון.
לקרוא ו(לא) להאמין…
הסבא מייסד את המושב
אל המושב 'שער אפרים' שבמזרח השרון, צמוד לכביש 6 שעל יד טול כרם, הגענו בבוקרו של יום, לשיחה מרתקת עם בנו של ר' יעקב (שנפטר לפני עשר שנים בי"ד בשבט תשע"א), הרה"ג רבי ירוחם שעיבי שליט"א, מרביץ תורה בעיר בני ברק. הוא חווה כילד את אותה שנת שמיטה, ועתה הגיע במיוחד הנה לשחזר לפנינו – כאן על שפת שדהו של אביו ז"ל – את ההתרחשויות המדהימות של אותם ימים.
את המושב 'שער אפרים' ייסד סבו, מורי שמעון שעיבי שעלה ארצה מתימן, ושמו של המושב ניתן לו בשל הרי שבט אפרים הסמוכים. בצעירותו שהה מורי שמעון הרבה בעדן, המדינה הסמוכה לתימן, ורכש בה השכלה כללית. הוא גם היה איש ציבור, תלמיד חכם ומורה דרך לרבים. כך עסק בהעלאתם של יהודי מחוז שַׁעֵיִיבְּ (על שמו נקראה המשפחה) לארץ ישראל, כנציג התושבים.
תחילה שוכנו מורי שמעון ומשפחתו ב'אל-ח'אלצה', הכפר הערבי הצפוני שעל אדמותיו הוקמה העיר קרית שמונה, ומשם הוא ניהל עם השלטונות משא ומתן לשיכון העולים, עד שהגיע לכאן. הוא הקים את המושב 'שער אפרים', והיה הרב של המושב, המזכיר, הגזבר, המוהל, האחראי על המקווה. הוא היה הכול.
"הם הגיעו לכאן בחודש אלול" – מספר לנו הנכד הרב ירוחם – "ביום כיפור נפטר התושב הראשון. אפילו בית קברות לא היה. במוצאי החג קברו את המנוח מחוץ למושב, וקידשו את המקום לחלקת בית קברות. כך התנהלו אז ענייני המושב".
החיים ב'שער אפרים'
בנו של הרב, יעקב, הקים את ביתו עם זוגתו לבית ברזילי, גם היא תושבת המושב. בנם, ר' ירוחם, מתאר לנו את ההווי במושב: "כל החיים של התושבים התנהלו בתוך המושב. האנשים כאן התפרנסו מחקלאות. הם עבדו בשדות, בגידולים, ברפתות. אפילו את החתונות עשו כאן בחצרות. בימת התזמורת ושולחן הכבוד מוקמו על עגלה; ביום היא הייתה רתומה לטרקטור, ובלילה – כשהייתה חתונה – היא שימשה כבמה. כולם חיו ביחד, בתוך המושב. היו שניים או שלושה אנשים שעבדו בחוץ, והם היו חריגים בנוף; 'אלה שיוצאים בחוץ'"…
אופי החיים הזה גרם למושב, ואולי גם למושבים אחרים, להיות מנותקים לגמרי מהחיים סביב, והועיל מאוד לאנשי השמאל ששלטו בהם ובפרנסתם במשך עשרות שנים. הרב שעיבי מתאר את ההתנהלות: "אף אחד לא עבד עצמאית. הייתה אגודה שניהלה את החקלאות. התושבים קיבלו זרעים מהאגודה והעבירו את הגידולים לאגודה. התושבים קיבלו 'דמי כיס'…" – הוא אומר באירוניה.
הוא נוקט בדוגמה מקוממת. כשהחליטו השלטונות לחבר את שער אפרים לתשתיות של מים וביוב, נודע להם שחלק מתושבי היישוב הפסיקו את השימוש בפנקס האדום המפלגתי שלהם, והעדיפו אגודה אחרת; בתגובה הם הפסיקו את עבודת התשתיות למושב, כעונש…
צעקו לי מהבתים…
הרב ירוחם מבהיר: "אני מספר את זה כדי שתבינו את הרקע. אבא שלי, בהחלטה האיתנה שלו לשמור שמיטה, יצא נגד הממסד. נגד השלטון המתנשא והחזק ונגד כל המוסכמות החברתיות. בעצם, נגד מציאות החיים שהוא הכיר. הוא עשה זאת לבד, בהחלטה אישית, ללא כל עידוד מגורם כלשהו; לא בשביל שיהיה כתוב עליו בעיתון, ולא בשביל שיישאו אותו על כפיים בהערצה ברחובות בני ברק… להיפך, הוא הכניס עצמו לחרפת רעב ולנידוי חברתי. והוא עשה זאת רק כי כך כתוב בתורה, גם אם כל העולם נגדו".
ר' ירוחם נזכר שכאשר הלך ברחוב, צעקו לו מהבתים ומהחצרות: 'אתה הולכים למות מרעב בגלל אבא שלך!'…
ומה הרגשת?
"הייתי בסך הכול ילד. אבל מאחר שהייתי הבכור במשפחה, באמת לקחתי ללב. ואכן, פחדתי שבאחד הימים נמות חלילה מרעב. מי יביא לנו אוכל? אין קרנות צדקה, אין קרן השביעית, אין סביבה תומכת ואין קופה קהילתית. אתה מבין באיזו יראת שמיים מדובר מבחינת ההורים שלי? מחליטים להם הורים למשפחה ברוכת ילדים, במושב נידח, לקיים את השמיטה, רק בגלל שזה רצון ה'. נטו! בלי שום כוונה אחרת".
מה אבא גידל בשדה?
"הוא גידל כאן ירקות לאכילה ומספוא לְבָקָר. המספוא הזה נקרא: עשב רודוס. בימים כתיקונם, הוא האכיל את הפרות שלנו מהמספוא שהוא עצמו גידל. המשמעות בהחלטה לשמור שמיטה הייתה נוגעת לא רק לגידולים בשדה, אלא גם למחייה של הבקר שלנו. אם אין מספוא, אין במה להאכיל את הבהמות. בלית ברירה, צריך לרכוש תערובות וחציר, מאכלים לא מזינים שגם עולים כסף וגם מפחיתים את תנובת החלב של הבהמות, זאת לעומת המספוא, כירק טרי, שגורם לתנובה מוגברת. אם אבא מחליט לשמור שמיטה – אין ירקות, אין מספוא, צריך לשלם על התערובת, תנובת החלב פוחתת, אין עבודה, אין כלום. השלך על ה' יהבך פשוטו כמשמעו ממש. רק לעשות רצון קונו.
למען האמת, אבא התכוון תחילה להשאיר את גידולי המספוא, כי זה רק בשביל הבהמות, ולא בשבילנו. אבל אימא ע"ה אמרה בהחלטיות: אם החלטנו לשמור שמיטה, אז עד הסוף! וכפי שאמרתי, לא היה עידוד מאף אחד. תבין את המציאות של אותם ימים. מציאות של עבודה, גידולים, אוכל; בלעדיהם – אין מה לאכול. לא הייתה מציאות אחרת במושב הסגור, כשאף אחד מהעולם החיצון אינו יודע עלינו"…
צינור השפע מתחיל לפעול
איך הוא הצליח לעמוד בניסיון, לראות את כ-ו-ל-ם יוצאים בחדווה אל השדות, והוא נשאר בבית?
"איך הוא הצליח לעמוד בניסיון? זה לא היה פשוט, כמובן. אבל בשביל להקל את הניסיון הוא הלך ו…שרף את הקרקע שלו. את השדה שלפנינו, במטרה לשרוף את השורשים שעוד נותרו באדמה… כי אם השורש נשאר, המספוא יכול לצמוח שוב, מה שעלול היה להעמידו בניסיון של קצירת התבואה. לכן הוא שרף לגמרי את הקרקע, כדי שהשורשים לא יישארו כלל… שוב הגדירו אותנו כמשוגעים. גידפו אותנו. אמרו שאנחנו מתאבדים. ואנחנו הילדים פחדנו באמת. אתה מבין איך נכנסנו לחודש אלול של ערב שנת השמיטה? נותרו רק שיירי מספוא מהשנה האחרונה. אין פרנסה בשנה הקרובה. יש ירידה בתפוקת החלב, ובתוספת אנחנו גם מושמצים מכל עבר".
אנשים רבים שמתמודדים עם ניסיונות בוודאי שואלים עכשיו: במה אפוא התחזקתם?
"אימא שלי ע"ה הייתה מקור החוזק שלנו. אני זוכר שבסעודות השבת של חודש אלול אימא חזרה ועודדה אותנו: 'אל תדאגו. לא מפסידים מעשיית רצון ה'. אל תפחדו'. אימא הטעינה אותנו בהרבה יידישקייט, וזאת על אף שהיא למדה בסך הכול עד כיתה ח', ולאחר מכן יצאה לעזור להורים. היא ודאי לא למדה בסמינר, אבל היא הייתה ספוגה באמונה תמימה, ואותה היא החדירה לנו בעצמות. מדי שבת היא דיברה על ליבנו שנהיה חזקים ושמחים, והבטיחה שלא נפסיד מכל הסיפור. היא העמיקה בנו את העמידה בעקרונות התורה, את הגאווה על כך שזכינו לשמור שמיטה, והיא אכן הצליחה. שוב לא הלכנו ברחוב בראש מורכן. היא הטעינה אותנו בעוצמות של כוח. הפסקנו לפחוד מה יהיה. היינו בטוחים שיהיה טוב".
ומה קרה כשהתחילה שנת השמיטה?
"עבר עלינו חג מרומם! ראש השנה של 'ושבתה הארץ שבת לה". יצא החג, והגיע 'צום גדליה'. אם חשבנו שאף אחד בחוץ אינו יודע עלינו (למי היה מכשיר טלפון אפילו…), התברר שהיה אחד כזה. לאבי היה גיס תושב 'אליכין', יישוב כאן באזור. הוא הגיע במיוחד לביתנו, נקש על הדלת ואמר לאבא: טוב, שמענו שהשתגעת… אבל אני פוחד על הילדים שלך. בוא נסדר לך 'עבודה בחוץ'… (מושג שנשמע לנו כמו טיסה לחו"ל…). בוא תהיה טבח. אבא צחק ואמר: אפילו חביתה אינני יודע איך מכינים. אמר לו הדוד: אל תדאג, בוא איתי לבית ספר פלוני ב'חֶרֶב לְאֵת' (יישוב דרומית לחדרה), תהיה שם שבוע, ואלמד אותך את רזי המקצוע. אבא שמע לעצתו, ובתוך שבוע ידע יפה את תורת המטבח. על אתר הוא הפך להיות הטבח של בית הספר. אז פרנסה כבר הייתה. אוכל היה לנו…"
אבל הסיפור לא הסתיים…
הלם במחלבה
"עובר חודש, הפרות שלנו כאמור אוכלות רק חציר ותערובת. אנחנו חולבים אותן ומעבירים את החלב למחלבה שבמרכז המושב. בכל יום נהג האחראי לרשום את כמות החלב מכל רפת ולעביר את התצרוכת למועצת החלב ששיווקה אותו. בסוף החודש היינו מקבלים סיכום, כמה חלב הניבה הרפת שלנו, ולפי זה מקבלים את התשלום. כעת, כעבור חודש שבו הפרות אינן מקבלות המספוא הטרי, לא ציפינו לכלום. למרבה התדהמה, האחראי מסתכל בנו במבט מוזר, ומראה לנו את כמות החלב. היינו בהלם. כמות החלב הייתה גדולה מבכל חודש! לא זו בלבד שהכמות לא פחתה, אלא היא עלתה, ללא שום הסבר טבעי!
חודש לאחר מכן ההפתעה גוברת. הכמות גדלה אף יותר מהחודש הקודם. בחודש השלישי התנובה גדולה עוד יותר, וכך מחודש לחודש – במשך כל שנת השמיטה – כמות החלב שברה שיאים חדשים!"
ומה אמרו על כך במושב?
"כיצד אתאר לך קידוש ה' ענק כזה שנהיה במושב?! אנשים לא האמינו, אך הנתונים היו רשומים שחור על גבי לבן! שנת השמיטה חלפה בשלום. הייתה פרנסה. אבא גם הרשה לעצמו לרכוש רכב, שהרי הוא 'עובד בחוץ'… למי היה רכב באותם ימים במושב?… וכפי שאמרתי, קידוש ה' היה גדול. כל המנאצים והמגדפים הרכינו ראש והבינו שיד ה' הייתה כאן. השגחה עליונה. הקב"ה קיים את הבטחתו של 'וציוויתי את ברכתי'. אבינו אב הרחמן אומר לנו: אל תחששו. תשמרו שמיטה, ואני אשלח לכם את ברכתי. ראינו זאת במוחש"…
אבל הסיפור לא הסתיים…
הפתעה בקצה הערוגה
שנת השמיטה הסתיימה, אבל במועצת הירקות, שנשלטת על ידי השלטון המנוכר, לא עיכלו את המרד של יעקב שעיבי, המושבניק העקשן משער אפרים, שהראה לכולם מהי יד ה', וכיצד היושב במרומים אינו מזניח את בניו אהוביו. ההסדר היה שבכל עונת זריעה הם מחלקים את השתילים ומקבלים את התנובה. האיכר צריך לעבוד בשדה, לגייס פועלים, להזיע, ובסוף להעביר את היבול אליהם. והם, ברוב חסדם, מעבירים תשלום מינימאלי. כך הם שלטו שלטון ללא מצרים בשכבות החלשות, ביגיעי הכפיים שעלו ארצה מארצות המזרח.
ר' ירוחם: "הם ציפו לבואו של אבא, ואז תכננו לומר לו: לך הביתה, לא צריך אותך יותר. להשאיר אותו בידיים ריקות. אימא, ברוב פקחותה, אמרה מייד לאבא, אל תלך אליהם. הם יענישו אותך על שנת השמיטה. אבא הכניס אפוא לשותפות בשדה את אחד התושבים המבוגרים יותר, שחיפש במה להשקיע, ורכש בכוחות עצמו את השתילים לעגבניות. אבא שתל עגבניות בשדה השרוף שהיה ריק שנה שלמה".
ר' ירוחם מוסיף ואומר שהטיפול בעגבניות הוא מורכב למדי. צריך לשתול אותן בערוגות ישרות מאוד. כשהשתילים מתחילים לצמוח, חייבים לתחום את הערוגות באמצעות מקלות תחובים באדמה, ובין מקל למקל קושרים שורות אחדות של חוטי ברזל, כדי להחזיק את הצמח שלא יתפזר. כששיח העגבניות צומח לגובה, היבול טוב יותר וגם נקי יותר.
"כל הטיפול הזה" – מסביר הרב שעיבי – "דורש המון כוחות ועלויות עד לקטיף. גם הקטיף עצמו דורש התארגנות של גיוס עובדות מהכפרים הערביים שמסביב, כמה פעמים בכל עונת קטיף, והכול מוטל על כתפיו של הממונה על הקרקע, שהוא אבא שלי.
ובינתיים, אבא אינו ישן בלילות מרוב דאגה. כיצד ישווק את העגבניות? הוא לא מכיר אף אחד. מועצת הירקות ותנועת המושבים שבכל השנים משווקות את היבול של מאות המושבים בארץ – מחרימות אותו" – משחזר ר' ירוחם את אשר אירע אז.
"הגיע יום הקטיף הראשון. שש בבוקר. העובדות הערביות גויסו במאמצים רבים על ידי אבא, והן מתחילות במלאכה. עליהן להיות מיומנות בעבודתן, כדי לקטוף את העגבנייה בצורה נכונה כדי שתישמר. בסוף השורה ניצבות עובדות אחרות, שמתפקידן למיין את העגבניות בארגזים לפי סוגים, סוג א', סוג ב' וכן הלאה. ואז עובר שם 'מדריך החקלאות', וכל העלילה מקבלת תפנית חדה"…
מיהו מדריך החקלאות?
ר' ירוחם מחייך: "הו, זה היה מושג. בדרך כלל היה מדובר בקיבוצניק המשתייך למייסדי המדינה… פרופסור מתנשא, שבשביל המושבניקים הפשוטים הוא היה כמו יצור נדיר מהעולם החיצון… הוא נקרא 'מדריך חקלאות', אבל תפקידו לא הסתכם בייעוץ; הוא היה המו"ץ של החקלאות… מילה שלו זו מילה, ואין מי שיהרהר אחר הוראתו. הוא היה חלק מהשליטה המלאה שלהם במושבים".
ומה קורה אז?
"המדריך חולף על פני השדה שלנו בדרכו לשדה אחר. הרי אבא שלנו מרדן קטן… לפתע הוא נעצר. הוא מתבונן בארגזים שהחלו להתמלא בעגבניות, ומצווה לקרוא לאבא. אבא מגיע וניצב לפניו בחיל וברעדה, והלה אומר לו: את העגבניות הללו אתה לא משווק! תיקח עגבנייה, תטעם.
אבא טועם, ומתפלא. אכן, מדובר בעגבניות אנינות טעם… גם הוא לוקח וטועם את אחת העגבניות, ומוציא מפיו קריאות התפעלות.
הוא תופס את אבא בידיים ואומר לו: אדון שעיבי, אתה מבין איזה יבול יש לך? זה לא מיועד לשווקים. זה יבול שצריך לשווק רק לבתי מלון!"
אבל הסיפור לא הסתיים…
פי חמישה עשר, בלי לעבוד
"הוא מצווה על אבא שלי שלא להמשיך בקטיף, ולוקח אותו לכפר הסמוך, טייבה, אל אחד הסוחרים הערביים הגדולים בארץ. אבא שלי היה אדם פשוט, נשאר בחוץ. את כל המשא ומתן עשה אותו מדריך יחד עם הסוחר הערבי בחדרו. הם יוצאים החוצה, והערבי אומר לו: אתה פטור מכל העבודה בשדה בכל העונה. אני מגייס עובדות, אני משלם להן, אני אחראי על המיון, אני משווק. אתה – יש לך רק תפקיד אחד, לקבל את התשלום.
כשאבא שלי שומע על המחיר שמציע לו הסוחר, בתיווך המדריך ש'נפל בשבי' של רצון ה' לעשות ליראיו, עיניו נפערות מתדהמה. פי חמישה עשר(!!!) ממה שמרוויח מגדל עגבניות דומה בכל העונה— והכול בלי לעבוד! הוא יושב בבית, ומרוויח. הוא לא צריך לצאת לשדה לפנות בוקר, לגייס עובדות, לפקח על העבודה, לשווק. כלום! אני זוכר שאבא הגיע הביתה ופרץ בבכי של אושר ושמחה, מכך שראה עין בעין כיצד הקב"ה גומל לו בשפע, באופן שקשה להאמין; מילה במילה כפי שכתוב בתורה. ספרנו את הכסף והתקשינו להאמין…
התברר שהשדה הניב תפוקה נדירה ומשובחת שאין בנמצא, ואותו סוחר ערבי ששילם לו ממיטב כספו, בוודאי גם השאיר לעצמו אחוזים ניכרים…
למחרת הגיע אותו מדריך עם צוות מומחים. הם מילאו ארגז עגבניות בשביל המחקר שלהם, והוא ביקש מאבא לספר להם מה עשה בשדה לפני הזריעה. ואבא סיפר: היה לי שדה שגידלתי בו מספוא בלבד, שנקרא 'רודוס'. החלטתי לשמור שמיטה, ובשביל לעמוד בניסיון שרפתי את שורשי הרודוס. לאחר מכן, עוד לפני השמיטה, חרשתי את השדה, וכך נחה הקרקע שנה שלמה.
הם שמעו, והממצאים שהעלו היו מדהימים. ברודוס הזה יש חומרים מסוימים שהתפרקו בשריפה וחלחלו לאדמה הריקה יחד עם מי הגשמים שירדו בחורף, וכך זכה השדה בדשן ייחודי ששיבח את היבול שזרעו בו. ברכת ה' הייתה כה גדולה בשדה הזה, שבלי כוונה מיוחדת, קיבלה הקרקע דישון נדיר שהניב גידולים יוקרתיים"…
אבל הסיפור לא הסתיים…
ר' ירוחם מספר שהממצא הזה עורר התלהבות כה גדולה בקהיליית החוקרים החקלאיים, עד שהם לקחו דגימות מהקרקע ויצרו דשנים לזיבול שדות מהנוסחה הזאת, ואביו ר' יעקב ז"ל קיבל אחוזים מהמכירות האלו… כה גדולה הייתה ההשפעה הזו של ברכת ה'.
אבל הסיפור לא הסתיים…
הזכייה הפלאית במכרז
"חלף עשור" – ממשיך ר' ירוחם בזיכרונותיו המרגשים – "כבר הייתי בחור בישיבה גדולה בני ברקית. בבני ברק כבר שהיתי מגיל עשר, אז שלח אותי אבא בגלל החינוך ללמוד בתנאי פנימייה בבתי אבות פוניבז', והגעתי הביתה בימי 'בין הזמנים'. זה היה בתקופה שבה איבד השמאל לראשונה את השלטון, והם מכרו את כל הנכסים שלהם. ב'שער אפרים' הם העמידו את הצרכנייה המקומית למכרז (תבין איזו שליטה הייתה להם כל השנים באמצעות תנועת המושבים. הכול היה שייך להם).
אמרתי לאבא: תיגש למכרז. אבא הגיב בביטול: מי יסתכל עלינו?! הפצרתי בו, והוא נענה: טוב, ננסה. הוא נסע לתל אביב, לבניין של הסוכנות היהודית, ושם מצא את עצמו מול פרופסורים מזדקנים, אושיות שלטון, מהמפלגה ששלטה כאן שנים רבות. בחדר ההמתנה המתינו כמה אנשים נוספים שניגשו למכרז. אבל כשאבא היה בפנים ונשאל את השאלות המקובלות, נכנס לפתע לחדר אחד מהחברים הישישים למפלגת השלטון והתיישב ביניהם, ופתאום הוא דופק על השולחן ועוצר את הדיון.
'אתה שעיבי? משער אפרים?' הוא שואל את אבא.
אבא משיב בחיוב.
'חברים! האסיפה ננעלה ברגע זה. האדם שלפנינו זכה במכרז!' הוא קבע בנחרצות.
התברר שהיה זה אותו 'מדריך חקלאי' שהכיר את אבא מסיפור העגבניות…
כמה שילם הקב"ה להורים שלי על אותה שנת שמיטה"…
הערוגה ממשיכה להצמיח!
הרב שעיבי מסכם את הסיפור המופלא ואומר: "עד כאן – מה שכתוב שחור על גבי לבן בתורה. כל ההבטחות שמבטיח הקב"ה לכל מי שישבות בשביעית, התגשמו אחת לאחת. אבא הרוויח פי כמה וכמה על ידי שמירת השמיטה. הוא עמד בניסיון גדול ועצום, לבד, כמו אברהם אבינו שהיה מהעבר האחד וכל העולם היה בעבר השני, וקיבל חזרה שפע של שכר. אבל לא זה העיקר…
אנחנו גדלנו כאן כמשפחה חרדית יחידה! לא הייתה כאן סביבה חרדית ותורנית. אני זוכר שכשנעשיתי בר מצווה ולבשתי כובע וחליפה, הייתי ה'אטרקציה' של המושב… ההורים שלי עצמם, על אף שהגיעו מבית חזק של עולי תימן, כאן בארץ, במושב, לא קיבלו את החינוך התורני, ובצעירותם כבר עבדו בשדות. מי שלא היה בדור ההוא, במושבים, לא יבין במה מדובר. ובכל זאת, כל ילדיהם, כולם! יצאו בני תורה מובהקים בליעה"ר, המפארים את הכוללים ונמנים על חשובי מרביצי התורה. ילדים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים. כל הנכדים והנינים מתחנכים במוסדות הטובים ביותר, בכל הריכוזים החרדיים. מי שיודע, מדובר בדבר נדיר במשפחות שגדלו בסביבה כמו שלנו באותה תקופה.
זה לא בחינם! הם נתנו לקב"ה את הלב שלהם, לב זהב, לב טהור מכל פנייה. הם שמרו על השמיטה, בלי שום פניה צדדית, בלי שום נגיעה, בלי שום פגם של אינטרס כזה או אחר, אלא מתוך כוונה טהורה, והקב"ה שילם להם בכפל כפליים! לא זו בלבד שלא הפסידו, לא זו בלבד שהרוויחו שבעתיים, אלא גם כל יוצאי חלציהם הם זרע קודש בירך ה'…
כך שהסיפור של אותה שמיטה לא הסתיים, והגידולים שגידלו הוריי בערוגות ביתם ממשיכים להצמיח פירות מתוקים בדמותם של דורות יראים ושלמים"—
