והציבור, חלילה לו לחלל השיר בשיחה כל שהיא. אזנם כאפרכסת עושים, רגע צוהלים, רגע מזילים דמעה. לא אחת מופסקת הנגינה לביאור או דברי כיבושין תוך ציטוט הנאמר. מחזה של עולמות עליונים נראים, ולא ניתן להמחיש זה | על מעלת השירה בכלל ועל שירת הקודש של גדולי וענקי הרוח בתימן
לאורם נלך // פרשת בשלח – שירה // על מעלת השירה בכלל ועל שירת הקודש של גדולי וענקי הרוח בתימן
הרב משה יפת
אנו עומדים לקראת שבת קודש פרשת בשלח, שבת שירה. שבת שכולה שבח והלל לבורא עולמים על גאולתנו ופדות נפשנו מדי עם נכר, משעבוד הגוף והנפש. והתודה וההודאה על כך לבורא העולם באה ופורצת מאליה על ידי בני ישראל בעומדם לפני הים – על ידי השירה והזמרה. אשר על כן, מה נאה ומה יאה לבוא ולהגיש בפני הקורא תיאור מפליא ומרטיט על מעלת השירה בכלל, ועל שירת הקודש של גדולי וענקי הרוח בתימן, והפסגות הגבוהות שהיו עדים לה אבותינו ואבות אבותינו.
והא לך תיאורו המרטיט של מרן הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל, שכמי שזכה לראות את דור העבר, דור הנפילים בני ענק, יחד עם דור העתיד, מתאר זאת בערגה וכיסופין לימים אלו, ואלו הם דבריו ככתבם וכלשונם:
חדוה והרחבת הדעת, שמחת לבב וצהלת הפנים, הפגת ליאות ושכחת יגון ודאגה, זו גולת השיר המשכר רוממות נפשית, צלילות המחשבה ועליצות הלב.
גדולי הדורות בהכירם תכונת נפש האדם, היטו רגעי כושר אלה לאפיקים המחדירים את הרוממות לא-ל עליון. העליזות, לשבחו וגדולתו. בעצמם עמדו וחיברו שירה, העשויה מרקחת של תחינה ושבח, מוסר ואמונה, הלכה ואגדה. להמון העם הנגוש בצרות הגלות וטרוד בהבלי הזמן, הקנו על ידי זה ידיעה בקלות, הלכה למעשה, אמונה ובטחון. וללמדנים שבהם לשנן לזכרון ברגעי שגב אלה.
רבינו סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רשב"ג והראב"ע ועוד. נושאי שירתם שבח ותחנון ליוצר כל אמונה ומוסר והלכות ערוכות. המפורסמות שבהם, האזהרות ומנייני המצוות, סדרי עבודת הקרבנות וכהן גדול, דיני תפילין ומועדים, עד שהקיפו כל אשר חייב להזין רוחו איש יהודי.
במסילה זו, הלכו למעלה ממאתיים ממשוררי ישראל בגלות תימן הדוויה, בראשם משפחת משתא, ובחיר בניה מורינו ורבינו רבי שלם שבזי זצ"ל. שיריו, גדלותו בתורה, צדקותו וקדושתו במעשים, הגיע שמעם לכל פזורי ישראל. רבי שלם, הקיף בשירתו חידה ומשל לסחוט חיוך מפיות השטופות זעקות השעבוד, שבח ותחינה לגאולה ובניין המקדש, מקרא ומדרש, הלכה ודעת עד הגדיל בקבלה. אלמלא העניות שניוולה גולת תימן, הייתה יצירתו משמשת מקור ונדבך לכרכים החושפים חידושים ומסורת בכל מקצועות היהדות וחכמת עם ישראל.
מטעם זה, היחס לשירתם הוא כעסק בתורה. הרב שבמסיבה פותח בית ראשון וסוגר בבית אחרון. המשוררים אנשי שֵׁם יראי שמים ובעלי קול ערב. משורר אחד שר פסקא, והשני יש שצריך פעמים לחזור עליה ופעמים עונה לו ההמשך. מקור לדרך זו מוכח בברכות דף ל"א ע"א, עיין שם. והציבור, חלילה לו לחלל השיר בשיחה כל שהיא. אזנם כאפרכסת עושים, רגע צוהלים, רגע מזילים דמעה. לא אחת מופסקת הנגינה לביאור או דברי כיבושין תוך ציטוט הנאמר. מחזה של עולמות עליונים נראים, ולא ניתן להמחיש זה.
ישמחו המשוררים ויגילו המשבחים, בשירי שיר השירים הר"ש שבזי ובשירי חבריו ז"ל, לשבח בהם לה', להודות ולהתפלל לפניו. אשר הם כתובים ברוח הקודש, מלאים יראת ה' טהורה, תורה ומוסר, מושפעים ומלווים כיסופים וגעגועים, לשיבת ישראל לארצם, לגאולה השלימה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
אם אמנם חכמת השיר מצאה לה קן בתימן אצל הרבה משוררים, אבל הקן שכן במיוחד בבית משפחת שבזי. הסבא רבי ישראל זצ"ל ובנו רבי יוסף ורבי שלום בנו של רבי יוסף.
***
גם בדור האחרון, עוד היה ניתן לחוש ולהרגיש בעוצמת שירת הקודש של יהודי תימן, בחוויה הרוחנית האדירה והתחושות הגבוהות אליהם היו עדים כל משתתפי המעמד. אין מי שאינו זוכר את שירת הקודש של מרן הגאון רבי יוסף צובירי זצוק"ל, אשר בשירתו החוצבת והיוקדת בלהבות אש קודש, היה מעלה את הנוכחים גבוה מעל גבוה. וכפי ששח הדיין הגאון רבי אברהם אבידר שליט"א, כי שהיו הם שבים ממעמד או סעודת שמחה בה היה נמצא רבי יוסף זצ"ל, וכמובן שהשירה התנהלה על ידו, הרי שהתחושות היו כה גבוהות, עד שהרגשנו חיזוק כל כך גדול באמונה וביראת ה', שזה היה נוסך בנו כוחות נפש עילאיים ועצומים להמשך עבודת ה', כמו כמה וכמה שיחות מוסר.
אף מי שזכה לשמוע את גדולי ושרידי ענקי הרוח בתימן שעלו ארצה, כמרן הגאון רבי חיים כסאר זצוק"ל, וידידו ורעו הטוב מרן הגאון רבי שלום קלזאן זצוק"ל, אשר פעמים רבות היו נועדים יחדיו בסעודות של מצוה, יחד עם מרן הגאון רבי יחיא אלשיך זצוק"ל, ופעמים רבות גם יחד עם מרן הגאון רבי יוסף צובירי זצוק"ל, היה נוכח לראות כיצד תוך כדי שירתם בהדרת קודש, הם מזילים מעיניהם דמעות של דביקות בה' ובתורתו, דמעות של ציפייה עמוקה לגאולה.
בספר רבינו יחיא אלשיך (עמ' רכ"ג) מסופר, כי היה מעשה בו הוזמן מרן הגאון רבי יחיא אלשיך זצוק"ל לסעודת מצוה, וכמובן כשהיה מגיע תמיד לסעודות מצוה היו הסעודות מלווים בשירת הקודש של בני תימן, יחד עם דברי חיזוק והתעוררות לכבוד השמחה. אך בני המקום לא הורגלו לנהוג כבוד בסעודה, וישבו וניהלו שיחות רֵעים וכילו את הזמן בהבלים. רבינו שלא היה רגיל בזה, לבו התפלץ בכאב, ועיניו החלו מזילות דמעות.
לפתע, היכה בידו על השולחן, היסה את הציבור והחל בקול בוכים להסביר על חשיבות סעודת מצוה ומעלת כבוד המקום, ועד כמה יש לכבד את הסעודה והמקום במורא של קדושה, וכך המשיך לתאר את האווירה הנעלית ששרתה בסעודות מצוה שהתקיימו בתימן. ואכן, דבריו עשו רושם רב על הנוכחים, ומיד שררה במקום אוירה של רצינות, וסעודת המצוה התנהלה למישרין.
