המזוודה כבר מוכנה. החולצות מגוהצות, הספרים מסודרים, ועוד מעט מתחיל זמן חורף.
אבא שמח. אמא מתרגשת. אחרי תקופת החגים הארוכה, הבן חוזר לישיבה, לסדרים, לחברותות וללימוד התורה.
אבל הבחור עצמו קצת פחות שמח.
הוא מסתובב בבית, מושך את הזמן, מתעכב עם האריזה. כשאמא שואלת אם הכול בסדר, הוא עונה בקצרה: "כן, בסדר".
ואז, כמעט בדרך אגב, הוא זורק משפט: "אין לי כוח לחזור לישיבה".
והלב של ההורים מתכווץ.
מה זאת אומרת אין לך כוח? הרי כל כך הרבה בחורים מחכים לחזור לישיבה. יש לך מקום טוב, רבנים טובים, חברותא. מה חסר לך?
אני מבין את ההורים האלה. הם דואגים לבן שלהם. הם רוצים לראות אותו שמח בלימוד, מתקדם ומתעלה. וכשהוא אומר שקשה לו לחזור, מיד עולה החשש שאולי משהו לא בסדר.
אבל לפעמים, דווקא מתוך הדאגה הזאת, אנחנו ממהרים לעודד לפני שבכלל הבנו מה עובר עליו.
"יהיה בסדר, אתה תתרגל."
"כולם חוזרים עכשיו לישיבה."
"אתה צריך לשמוח שיש לך ישיבה טובה."
אלה משפטים שנאמרים מתוך אהבה, אבל לא תמיד זה מה שהבחור צריך לשמוע באותו רגע.
כי יכול להיות שהוא באמת אוהב את הישיבה. יכול להיות שהוא רוצה ללמוד ולהצליח. ובכל זאת, קשה לו לחזור.
אולי הוא עדיין לא מצא חבר קרוב. אולי החברותא לא כל כך מתאימה לו. אולי קשה לו עם סדר היום הארוך, ואולי אחרי כמה שבועות בבית, כשהוא הרגיש חופשי ונינוח, לא פשוט לו להיכנס שוב למסגרת.
ויש גם בחורים שלא יודעים להסביר מה בדיוק קשה להם.
הם רק מרגישים שקשה.
לפעמים אנחנו כהורים חושבים שאם ניתן מקום לקושי, אנחנו מחזקים אותו. שאם נקשיב יותר מדי, הבחור יחשוב שאולי באמת לא כדאי לו לחזור.
אבל לא פעם קורה דווקא ההפך.
כשבחור מרגיש שלא מבינים אותו, הוא צריך להמשיך להסביר ולהוכיח כמה קשה לו. וכשהוא מרגיש שמישהו באמת מקשיב, הוא כבר לא צריך להילחם כדי שיבינו אותו.
אני חושב על אבא שאומר לבן שלו:
"אני שומע שלא פשוט לך לחזור. אחרי תקופה ארוכה בבית, אני יכול להבין את זה. יש משהו מסוים שמקשה עליך?"
בלי לחץ. בלי ביקורת. בלי הרצאה.
ואם הבחור מתחיל לספר, לא חייבים מיד למצוא פתרון.
אפשר להקשיב. לשאול בעדינות. לנסות להבין.
ואחר כך לומר לו:
"אני יודע שלא תמיד קל. אני מאמין בך, ואני כאן אם תצטרך אותי."
שימו לב, לא אמרנו לו להישאר בבית. לא ויתרנו על חשיבות הלימוד ולא הורדנו את הציפייה שיחזור לישיבה.
פשוט נתנו לו להרגיש שהוא לא צריך להסתיר מאיתנו את הקושי שלו.
וזה חשוב במיוחד בגיל הזה.
בחור ישיבה כבר רוצה להרגיש גדול ועצמאי. לא תמיד נוח לו לדבר על מה שקשה לו, ובוודאי שלא תמיד קל לו להודות שהוא מתגעגע לבית או מתקשה מבחינה חברתית.
כשהוא בכל זאת משתף אותנו, אפילו במשפט קטן, כדאי שנשמור על הדלת הזאת פתוחה.
כמובן, אם אנחנו רואים שהקושי משמעותי, נמשך לאורך זמן או מלווה במצוקה של ממש, חשוב לברר מה קורה ולחשוב יחד כיצד לעזור לו.
אבל לא כל קושי בתחילת הזמן מחייב אותנו להיבהל.
לפעמים הוא פשוט צריך קצת זמן, ובעיקר את הידיעה שיש לו הורים שמבינים אותו.
עוד מעט יתחיל זמן חורף. זמן ארוך של לימוד, עמל והתמדה.
אנחנו מתפללים שהבנים שלנו יצליחו בו, שיגדלו בתורה וביראת שמים ושימצאו את מקומם בישיבה.
אבל לצד כל התפילות האלה, כדאי שנזכור עוד דבר.
בחור שמרגיש שיש לו מקום בטוח בבית, יכול למצוא בתוכו יותר כוח להתמודד גם עם מה שקשה לו מחוץ לבית.
ולפעמים, דווקא המשפט הפשוט "אני מבין שקשה לך" הוא מה שנותן לו את הכוח לארוז את המזוודה ולצאת לדרך.
•
קו ההורים 'עוצרים בזמן'
מוקד הכוונה ותמיכה להורים
054-8420996
שעות המענה: ימים א'–ד' | 23:00-00:00
ניהול מקצועי – הרב אסף זכריה
מטפל רגשי בכיר | מדריך הורים | מומחה לסמכות הורית ולשלווה בבית
