פרשת יתרו

בעניין תרי קלי לא משתמעי והנוגע לזה להלכה

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח').

א. מקור דין תרי קלי לא משתמעי

בשבועות (כ' ע"ב) למדו מפסוק זה כדלהלן. תניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע, ע"כ. הרי שאין האוזן יכולה לשמוע שני דברים שונים הנאמרים יחד. ומכאן למדו חז"ל את הדין של תרי קלי דלא משתמעי להלכות רבות המתקיימות על ידי אמירה ושמיעה, וכפי שיבואר להלן בעה"י. ויש לעיין הדק היטב אימתי אמרינן האי כללא ואימתי לא שייכא האי, ובדברים הבאים ננסה לבאר ולברר הדברים להלכה ולמעשה בס"ד. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

הנה, מדברי הגמ' בשבועות הללו, השתלשל אף הדין המבואר בגמ' בראש השנה (כ"ו ע"ב), שופר של ראש השנה של יעל וכו' ושתי חצוצרות מן הצדדין (כלומר, שתי חצוצרות משתי הצדדים ובאמצע עומד השופר, וכך תוקע בחצוצרות יחד עם שופר), שופר מאריך וחצוצרות מקצרות (כלומר, שקול השופר נשמע גם לאחר שקול החצוצרות כבר פסק. על פי רש"י שם), שמצות היום בשופר, ע"כ. ובגמרא שם (כ"ז ע"א) הקשו, והלא תרי קלי מי משתמעי באופן שתוקעים בחצוצרות יחד עם קול השופר, והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. ושם מובא שאף לגבי קריאת התורה אמרינן האי דינא דתרי קלי לא משתמעי, והלכך אחד קורא בתורה ואחד מתרגם, ואין שנים קורין ושנים מתרגמים. ובשלהי הסוגיא מיישבת הגמ', כי יש לדמות מצות שופר להלל ומגילה, דאמרינן בהו שאפילו עשרה קורין יחד, ואין חסרון בזה משום תרי קלי לא משתמעי, כיון דחביב יהיב דעתיה ושמע. אך במקום שאין חביבות הנס והמצוה, הדרינן לכלל הרגיל, ששתי קולות אינן נשמעים כאחד. עד כאן תורף הסוגיות שם הנוגעים לעניינינו.

ב. בקריאת המגילה והלל אם לכתחילה תרי קלי משתמעי או רק דיעבד

גם במגילה דף כ"א ע"ב נזכר האי דינא דתרי קלי לא משתמעי, לעניין קריאת התורה על ידי שני בני אדם יחד, אך לגבי מגילה ושופר תרי קלי משתמעי, הואיל וקריאת המגילה חביבה להם לזכרון הנס, ולכן אפילו שנים ואפילו עשרה יכולים לקרותה ביחד, ויוצאים הם והשומעים מהם ידי חובתם, ולא אמרינן בהא דתרי קלי לא משתמעי. וכן נפסק בשו"ע סימן תר"צ סעיף ב'. כיוצא בזה מצאנו בתוספתא במגילה (פרק ג' הלכה י"ג) אמרינן אחד קורא בנביא ולא שנים, ששני קולות אינם נשמעים. ונפסק כן להלכה ברמב"ם (פרק י"ב מהלכות תפילה הלכה י"ג), וברמ"א (או"ח סימן רפ"ד סעיף ה'), שיש לאחד בלבד לקרוא את ההפטרה, ולא כמה יחד. (וראה עוד בשו"ת בית העזרי חלק א' סימן מ"ג אות כ"א, לגבי אם שנים רשאים לקרוא ההפטרה ביחד, וכמובא ברמ"א שם, ואודות מנהג קהילות אשכנז לקרוא כולם יחד את ההפטרה. וראה בשו"ת חתם סופר ח"א או"ח סימן ס"ח. וראה עוד בשו"ת בית העזרי ח"ג סימן ט"ו, וסימן כ"ח אות ב', ואכמ"ל בזה).

והנה, כאמור לעיל הרי שלגבי שופר הלל ומגילה אמרו דאיידי דחביבא ליה לא אמרינן בהו תרי קלי לא משתמעי, ואפילו כמה קוראים את המגילה יחד יכולים להוציא ציבור ידי חובתם, וכן לגבי שופר יוצא ידי חובתו בכמה קולות הנשמעים יחד, וכן הוא הדין בהלל.

אך הנה מצאנו לכמה מן הראשונים שכתבו שמכל מקום אין זה אלא בדיעבד ולא לכתחילה, שכן מבואר בדברי רבינו הרמב"ם בהלכות מגילה פרק ב' הלכה ז', וז"ל: הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת, יצא. לפי שאין מדקדקין בקריאתה. קראה עומד או יושב, יצא ואפילו בציבור. אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה מפני כבוד הציבור. קראוה שנים אפילו עשרה כאחד, יצאו הקוראין והשומעים מן הקוראין. וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בציבור. עכ"ל. ומלשונו נראה שדוקא בדיעבד אם שנים או יותר קראו יחד להוציא רבים ידי חובתם, יצאו ידי חובתם, אך לכתחילה אין לעשות כן. וכפי שמורה לשונו בהלכה זאת. וכן למד בדעתו גם המשנה ברורה בשעה"צ סימן תר"צ ס"ק ג'.

וכן כתב במאירי במגילה (שם) בהאי לישנא, קראה אחד קראוה שנים יצאו. מתוך שהוצרך להזכיר לשון דיעבד, רצונו לומר יצאו בקראוה שנים. הסב את הלשון אף לקראה אחד, אף על פי שאין להזכיר לשון דיעבד בקריאת אחד, שהרי הדין כך הוא, וכשקראוה שנים הוא אומר שיצאו בדיעבד, ובא להשמיענו דתרי קלי משתמעי בדבר החביב ושנפשו של אדם תאבה לשומעו. עכ"ל. הרי שלמד בפשיטות שהגם שאמרנו שבדבר החביב ונפשו של אדם תאבה לשומעו, לא אמרינן דתרי קלי לא משתמעי, מכל מקום אין לקרוא כן לכתחילה כמה ביחד, ולכתחילה קורא אחד לכולם ואין לערבב כמה קולות יחד. אלא שלעניין דיעבד אמרו שיצא ידי חובתו ואין חיסרון של תרי קלי לא משתמעי במקום שנפשו של אדם תאבה לשמוע קולות אלו.

וכדמות דברים אלו ממש, כן עמד לדקדק רבינו בעל האור החיים בספרו ראשון לציון במגילה שם, והביא שם לדקדק כן שכן היא דעת הרמב"ם. (ואגב, ראה בשעה"צ שם שמדבריו מבואר שכן היא דעת רבינו חננאל, שאין זה אלא בדיעבד, עיין שם ודו"ק). אלא שהעלה שלדעת הטור ושולחן ערוך ויתר הפוסקים שכתבו דין זה בלשון, אפילו שנים ואפילו עשרה יכולים לקרותה ביחד, ויוצאים הם והשומעים מהם, ע"כ. משמע שאף לכתחילה רשאים לקרות לציבור שנים או עשרה, ובכהאי גוונא דאית ביה משום חביבות ושמחה בקריאה זו, תרי קלי משתמעי אף לכתחילה. גם בשער הציון (שם) כתב שמשמעות לשונם הוא שאפילו לכתחילה רשאים לקרותה כמה ביחד. והביא שכן מבואר מלשון הברייתא והתוספתא שם, וכן בסוגיא בראש השנה שם לגבי תקיעת שופר וחצוצרה, וכן כתבו הר"ן והרשב"א בסוגיא דמגילה שם. [ועיין שם שלדעת הרמב"ם ודעימיה, יש ליישב מ"ט בשופר מבואר שאף לכתחילה תוקעים בחצוצרות ובשופר יחדיו, דהתם הכי הוא צורת המצוה].

ג. בדין שמע תשע תקיעות בט' בני אדם שתקעו כאחד – אם תרי קלי משתמעי

והנה, בראש השנה דף ל"ד ע"ב אמרו, שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא ידי חובתו. ושם ברש"י תמה על כך, שהרי למדנו לעיל שם, דבשופר ומגילה וכדומה איידי דחביבא ליה, תרי קלי משתמעי, ומדוע כאן לא יצא ידי חובתו. ועל כן גרס כגירסא הני ספרים דסברי שאם שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם שתקעו כאחד, יצא ידי חובתו דתרי קלי משתמעי. אך בתוס' שם כתב לקיים הגירסא שלפנינו, ופירש דהיינו טעמא דלא יצא ידי חובתו הגם שלגבי שופר ומגילה אמרינן דתרי קלי משתמעי, דשאני הכא שלא יצא ידי חובתו מאחר שאין כאן תקיעה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. כלומר, דאיירי באופן שאחד עשה תקיעה והשני תרועה והשלישי התקיעה השניה, וכן כולם. ואינו יוצא ידי חובתו בזה, שהרי בעינן שתהיה התרועה באמצע ולפניה ולאחריה תקיעה, ולא שיהיו כל הקולות בבת אחת. (משנה ברורה סימן תקפ"ח ס"ק ט').

[ואגב יש להעיר, שהנה הלא בשופר אין זה משום חביבות הנס, שאין שייכות נס למצות השופר, ואעפ"כ אמרו בתלמוד שבשופר תרי קלי משתמעי. וביאור הדבר כמבואר באחרונים, ששופר חביב על האדם ומשים אזנו ולבו לשמוע את קול השופר הגם שמעורבים בו קולות נוספים כאחד, מאחר והיא מצוה הבאה מזמן לזמן. ודו"ק לפי זה בנדונים אחרים].

ובשולחן ערוך (סימן תקפ"ח סעיף ג') כתב, שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וברמ"א הוסיף על כך, ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפילו אחד תקע בחצוצרות, יצא, דיהיב דעתיה על השופר. עכ"ל. מבואר מדבריהם, שבאופן שתקעו כמה בני אדם את סדר התקיעות יחד, באופן שאין חסרון דפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, שפיר דמי ויכולים להוציא אחרים ידי חובתם, ותרי קלי משתמעי. כלומר, באופן ששמע תשע תקיעות פשוטות מתשע בני אדם כאחד, ושוב שמע תשע תרועות מתשע בני אדם כאחד ושוב שמע תשע תקיעות, וכן ע"ז הסדר, יצא ידי חובתו, שהרי תרי קלי משתמעי בשופר לרוב חביבותו, ובזה תקע על הסדר כדת וכהלכה. וממילא אף בדין הנזכר בגמ' ובשו"ע ששמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם, על כל פנים יצא ידי חובת תקיעה אחת. וכן הביא במשנה ברורה (שם ס"ק ט') בשם הריטב"א ופרי חדש.

אך רבינו הרמב"ם (פרק ג' מהלכות שופר הלכה ו') כתב וז"ל, שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת וכו', עד כאן. הרי שרוח אחרת עמו, ולדעתו אינו יוצא אפילו ידי תקיעה אחת. ובשער הציון שם ס"ק י"ט תמה בטעמו. אמנם לענ"ד היה נראה לומר, שאין כוונת הרמב"ם אלא לומר שהתקיעות והתרועות תלויות וכרוכות זה בזה, ולא שייך לצאת ידי חובת תקיעה ללא ששמע אף התרועה, וכמ"ש הפוסקים. וממילא כוונתו שבאופן זה ששמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת, מאחר שלא שמע על הסדר כיאות.

עוד נראה לומר בדעת רבינו הרמב"ם, ולענ"ד יתכן מאד שכן היא אף דעת מרן בשולחן ערוך ויתר הפוסקים (מלבד דעת הריטב"א ופרי חדש הנז"ל שכתבו בהדיא לא כן), דבכהאי גוונא ששמע תשע תקיעות ותרועות בצורה כה מבולבלת, וכמה קולות מעורבים הם, בזה ודאי שאין יוצאים ידי חובתם לא התוקעים ולא השומעים, שכל שכן הוא דתרי קלי לא משתמעי, דדוקא באופן שהקולות שווים ונאמרים יחד במיתון ובאחידות וכמובן שכולם אומרים טקסט שווה, בזה אמרינן שבאופן שחביב לו הדבר ונפשו תאבה לשמוע, אז אף כמה קולות נשמעים לאוזניו, מה שאינו כן במקום שהקולות הם מעורבים ממש, והוא מבולבל רק משמיעת עירוב הקולות והפרשיות, בודאי שלא שייך לצאת ידי חובה אפילו ידי תקיעה אחת.

ובאופן אחר יש לומר, שכל מה שאמרנו דתרי קלי משתמעי באופנים מסוימים וידועים, אין זה אלא לומר שיכול לצאת ידי חובה מהקול האחד ויתר הקולות אינם מפריעים לשמיעתו ולרצונו וחפצו לצאת ידי חובה מקולות אלו, אך באופן שכוונתו לשמוע את כל הקולות הנשמעים כאחד, ומעוניין לצאת ידי חובתו מכל הקולות כאחד, בזה לא שייך לומר דתרי קלי משתמעי. ודבר זה יש לדחות.

אלא שבמשנה ברורה (שם ס"ק י"א) כתב בפירוש לא כן, ולדעתו במקום שתקעו שלושה בני אדם בבת אחת כל אחד שלושה קולות שונים (כלומר, זה תקע שלוש תקיעות, וזה תרועות וזה שוב תקיעות), יצא ידי חובתו כיון דהלא תרי קלי משתמעי גבי שופר. ואין קפידא במה ששמע כל הג' תר"ת בפעם אחת. ובשער הציון שם ס"ק כ"ב כתב שכן הביא הריטב"א בשם רב האי גאון, וכ"כ הריב"ש בתשובה והובא בשו"ת התשב"ץ חלק ג' סימן ש"ה, וכן נראה דעת כל הפוסקים שנקטו בטעמא דשמע ט' קולות בבת אחת דלא יצא משום דבעינן תרועה באמצע, ולא אמרו בפשיטות משום תרי קלי, וכפי שתירץ באמת הרשב"א בחידושיו בתירוץ אחד, על כרחין דסבירא להו לכולהו כדעה זו. אלא שהביא שיש מן הראשונים (הנזכרים בריטב"א שם) שכתבו כדברינו, ובשופר אין תרי קלי משתמעי כדי לצאת בשתיהם, ולא יצא אלא באחת מהם. וסיים שראוי להחמיר כדעה זו. ולפי האמור נראה לענ"ד ברור שכן היא דעת רבינו הרמב"ם בהאי סוגיא. ויתכן מאד שכן הוא דעת מרן בשו"ע בזה.

העולה מן הדברים האמורים לעיל, שאף לגבי דברים האמורים בש"ס ופוסקים ששתי קולות נשמעים כאחד, מכל מקום לדעת רבינו הרמב"ם אין זה אלא במקום שכולם נשמעים כקול אחד ולא שהם כמה קולות מחולקים, ובפרט שכל קול הוא מחובה אחרת לגמרי.

שוב לאחר כתיבת דברים אלו, ראיתי שכן דעת מהרד"ם בשתילי זיתים (שם ס"ק ז') שהביא את דעת רבינו הרמב"ם שאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא. ושכן כתב בלבוש שם. והרכיב דעת הרמב"ם עם דעת מרן השולחן ערוך, כלומר ששניהם לדבר אחד נתכוונו. וזה יתכן ככל האמור לעיל, שהגם דתרי קלי משתמעי בחביב, מכל מקום לא שייך הא בכמה חיובים שונים בקולות נפרדים, כדבר האמור לעיל באורך. (ועיין עוד בפירוש זית רענן על השתילי זיתים שם שהאריך בביאור הדברים, והוא

ד. בדין תרי קלי לא משתמעי בקריאת ההלל

גם לגבי קריאת ההלל, מצאנו בשולחן ערוך סימן תפ"ח סעיף ג' שכתב ששתי קולות נשמעים כאחד, ורשאים לצאת ידי חובה מקריאת ההלל הנאמרת על ידי כמה אנשים יחדיו בזמן אחד, וזה כמבואר בסוגיות התלמוד הנזכרות לעיל.

אגב, ראה להגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו שונה הלכות סימן תכ"ב סעיף כ"ג שכתב לדון אם גם בהלל של ראשי חדשים הוי כהלל דפסח, דאמרינן ביה דאיידי דחביבא ליה אין חסרון דתרי קלי לא משתמעי, ואפילו עשרה קוראים אותו כאחד להוציא ציבור ידי חובתם. וצדדי הספק הם, שהרי בהלל דראשי חדשים ליכא להאי טעמא דמשום חביבות הנס נותנים אל לבם לדקדק בשמיעתם ותרי קלי משתמעי, וכן לא הוי מצוה הבאה מזמן לזמן, וממילא לכאורה בזה תרי קלי לא משתמעי, כדין האמור בשאר הלכות.

ה. בדין תרי קלי לא משתמעי באמירת הקידוש

גם לגבי אמירת הקידוש בלילי שבתות וימים טובים, יש לדון אם יכולים כמה בני אדם לקדש ולהוציא אחרים ידי חובתם, או שאף בזה אמרינן תרי קלי לא משתמעי. וראה במשנה ברורה סימן תפ"ח ס"ק ח' שהביא משם חק יעקב ושאר אחרונים, שהמנהג שמקדשים שנים או יותר יחד בשבת ויום טוב או כשיושבים בסוכה כמה בעלי בתים ומקדשים להוציא בני ביתם, משום שהקידוש חביב להם ויהבי דעתיה ושמעי. אך סיים שם המשנ"ב, ומכל מקום טוב יותר שלא יקדשו בבת אחת אלא בזה אחר זה. ובשעה"צ שם ס"ק ח' ציין שכן כתבו הגר"ז מעדני יום טוב.

אך מאידך ראה עוד לו בסימן רע"א שלהי ס"ק ג' שכתב בפשיטות בשם הרב אליה רבה שאין לכמה בני אדם לקדש יחד להוציא אחרים ידי חובתם, משום דתרי קלי לא משתמעי. גם בספר קיצור שולחן ערוך (סימן קל"ה סעיף ו') העלה שבאופן שאוכלים כמה בעלי בתים בסוכה אחת, ויש שם גם נשים ושאר בני בית שצריכין לשמוע היטב את הקידוש לצאת בו, אם יקדשו כל בעלי הבתים ביחד, תרי קלי לא משתמעי ולא ישמעו היטב את הקידוש.

ו. בדין תרי קלי לא משתמעי באמירת הקדיש

ידוע הדבר כי בזמן הזה מנהג רבים וטובים מקהילות ישראל לומר כמה אנשים יחדיו קדיש יתום, וקדישים שאינם שייכים לשליח ציבור. ומאידך ידוע כי מנהגינו מקדמת דנא, וכן היה מנהג קהילות האשכנזים והספרדים בשנים קדמוניות, שלא לומר יחד כמה את הקדיש אלא כל אחד יאמר בתורו את הקדיש, שהרי תרי קלי לא משתמעי. ואמנם כיום רבים מקהילות האשכנזים והספרדים נהגו להקל בזה ולומר יחד את הקדיש, ולא חששו לתרי קלי לא משתמעי. ברם אף אצלם ישנם רבים וגם טובים שנוהגים שלא להקל בזה, אלא כל אחד אומר הקדיש בתורו ולא יאמרו כמה קדיש יחד.

ובטרם כל, הנה ראיה גדולה לכך שלא נהגו לומר הקדיש יחד ובכמה קולות אף בדורות האחרונים, הוא כפי שכותב הגאון מהר"ע בסיס זצ"ל בשו"ת בית העזרי (חלק ב' סימן כ"ו) שהאריך בפתגמא דנא (ולהלן אצטט עוד מדבריו), ובכלל דבריו הוכיח לנכון ממה שטרחו הפוסקים לכתוב סדר הקדימה באמירת הקדיש, מי קודם, בן שבעה, בן שלושים, בן שנים עשר חודש, יארצייט, אורח וכו', גורל וכו', כיעוין בהגהת רמ"א (יורה דעה סימן שע"ו סעיף ד'), ובש"ך (שם ס"ק ח'), ובבית לחם יהודה (שם), ובבאר היטב (או"ח סימן קל"ב), ובשערי תשובה וביאור הלכה (שם). ואם איתא דשפיר אפשר לומר יחד הקדיש, טורח זה למה, יאמרו את הקדיש ביחד ויצאו כולם. אלא ודאי שלא היה מנהג כזה שיאמרו שנים את הקדיש, ועל כן קבעו סדר הקדימה. גם בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן קנ"ט) הזכיר סברא זו, ואף החזיק בכך בכל עוז. ושנה משנתו בתשובותיו חלק ב' יורה דעה סימן שמ"ה, כיעוין שם עוד.

אלא שלא רק מדברי הפוסקים האחרונים הנזכרים מוכח כן, אלא גם מדברי מרן בבית יוסף (יורה דעה שלהי סימן ת"ג) אנו למדים שבזמנו ובמקומו לא נהגו כלל לומר קדיש כמה ביחד, אלא כל אחד אומר קדיש בתורו על פי דיני הקדימה וסדרי החלוקה לפי דיני העיר והמקום. שכן כתב שם בזה הלשון: מצאתי כתוב, אחד מדיורי העיר היה אומר קדיש עבור אמו שמתה בעיר, ואחד שכיר מלמד בעיר והיה אומר קדיש עבור אמו אבל לא מתה בעיר, אלא הייתה דירתה בעיר, ואחת הייתה זקנה שנח נפשה בעיר, ולא עזבה בן ולא בת, וקרוביה שכרו אחד שיאמר קדיש עבור נפשה. ועל כן, שלחו למורינו הרב רבי יוחנן נשמתו עדן, וזה טופס תשובתו: ראיתי דבריך על דבר הקדיש, יודע לך, כי אין העניין תלוי בפרעון עולי העיר אם אין לו ודר בעיר, אף על פי שדר בשכירות נקרא בן חלק. ואם דר בעיר אף על פי שהוא בשכירות, יהיה לו לפי העניין חלק. ואם שום אחד מהקדישים הוא בעד מת שמת בעיר, יש לו חלק מכח המת ומכוחו. ואם דר בעיר ואפילו שכיר חלק אחד והם שני חלקים. ומי שאין כלל דר, ואין המת מן העיר, אין לו חלק כלל. כן אמרתי בלבי כדין, ונהגתי במקומי. נאום המדבר יוחנן בן מורינו הרב רבי מתתיהו דטריווש ז"ל, עד כאן לשון הבית יוסף שם.

הרי מדבריו מבואר, שיש סדר בחלוקת הקדישים ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, שהרי אם אומרים כמה ביחד הקדיש, הלא יבוא ויאמרו יחדיו ועל מה נסובה השאלה (שהרי אין הנושא כאן בחלוקת התפילות אלא בחלוקת הקדישים, ופשוט). וראה עוד מה שלמד מכך, בירחון אור תורה (סיון תשמ"ו סימן צ"ט). ויש להעיר על דבריו שם על פי האמור.

אך לענ"ד ביותר נראה שבדורות הראשונים לא נהגו כלל ועיקר לתת רשות לכמה ביחד לומר הקדיש בבתי הכנסת, אלא היו מחלקים את הקדיש לפי התור וכדומה, שהרי סברא גדולה היא דתרי קלי לא משתמעי, וכמה קולות הנשמעים יחדיו אינם נשמעים היטב כלל הן מבחינה טכנית והן מבחינה הלכתית, ובפרט שזה מקצר וזה מאריך, זה אומר בכה וזה אומר בכה, אחת הנה ואחת הנה, וביותר כמצוי היום בבתי הכנסת בקהילות השונות, שאף ההברה והנוסחא שונה, והלא בכל זאת פשוט הדבר שיש לומר ששני קולות אינן נשמעים בשום פנים כאחת. וכפי שכבר הראינו לדעת לעיל באריכות רבה, מבארות הפוסקים על פי התלמוד, ראשונים גם אחרונים (שהרי פשוט וברור שלא שייך כאן לומר שיש חביבות יתירה לאמירת הקדיש). וממילא פשוט הדבר שאין לעשות כן לכתחילה.

אמנם, יש לסייג הדברים, שהנה בכל המקורות שהזכרנו לגבי האי דינא דתרי קלי לא משתמעי, לא נאמרו הדברים אלא באופן שהקולות הנשמעים הם דברים שבחובה, ורצונו בקולות המשותפים הללו לצאת ידי חובת קריאת ההלל, או המגילה או ידי תקיעת שופר, ובזה דוקא מצאנו דתרי קלי לא משתמעי. משא"כ בדברים שאינם חובה אלא אמירה גרידא וכיוצא בזה, שנראה ברור ופשוט שלא שייך בזה האי עניינא דתרי קלי לא משתמעי. ועל כן יש לדון אם גם באמירת הקדישים שאומרים היתומים יחדיו, כפי שציינתי, יש בהם משום דבר שבחובה או לא.

והנה, אמירת חלק מהקדישים שבתפילות וכדומה ודאי שהם חובה (חובת הציבור והיחיד צריך להשתדל לא לפרוש מן הציבור), וכפי שהביא הבית יוסף (אורח חיים סימן נ"ה), וז"ל: כתב האגור בסימן צ"ד וזו לשונו, השיב הראב"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפילה אחד אחר פסוקי דזמרה שיש לשם הפסק דפסוקים, וקדיש אחר סיום תפילת שמונה עשרה שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה לאחריה, וקדיש אחר קריאת התורה, כי הוא מצוה בפני עצמה בכניסה, וקדיש אחר הקדושה, והיא דבר שבקדושה, וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה, כדאמרינן בסוטה (מ"ט ע"א) עלמא קאי אקדושתא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, וקדיש אחר אשרי למנחה, שהיא מצוה בפני עצמה, שכל האומר תהילה לדוד (שלש פעמים) בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ברכות ד' ע"ב), וקדיש אחר ברכות קריאת שמע של ערבית, כי תפילת ערבית רשות, ויש שהולכים להם קודם שמונה עשרה ולא ישמעו קדיש, וקדיש לאחר תפילת ערבית שכבר נשלמה התפילה. ואין פוחתין משבעה קדישים בכל יום, והגאונים כתבו על שם שבע ביום הללתיך (תהלים קי"ט, קס"ד), עד כאן דברי הבית יוסף שם המצוטטים מדברי הרב שבלי הלקט (הלכות תפילה סימן ח').

וראה בפרישה שם שכתב שכוונת הדברים שאין פוחתין משבעה קדישים בכל יום, היינו עם הקדיש שלאחר תפילת שמונה עשרה של תפילת מנחה, ואמנם שלא נזכר בדברי האגור ושבלי הלקט, מכל מקום פשוט הוא שיש לאומרו מכל שכן לאחר תפילת י"ח של שחרית. ולפי זה יבואר שמה שאמר שאין פוחתין בכל יום משבעה קדישים, היינו ללא הקדיש שלאחר אמירת פרק או מזמור וכו', שהרי לא בכל יום אומרים קדיש דאגדתא. ולפי האמור יש שבעה קדישים אף ללא הקדיש דאגדתא.

אך מכל מקום נראה מכך שכללו בכלל הקדישים שבחובה, להאי קדיש דאגדתא הנאמר לאחר אמירת או לימוד פרק או מזמור וכדומה, דמהא משמע שאף זה בכלל הקדישים שבחובה. אמנם, יתר הקדישים שהם קדיש דרבנן הנאמר לאחר עלינו לשבח או בסיום התפילה, זה אינו קדיש שבחובה אלא נתקן עבור היתומים, והרי משום כך נקרא קדיש דרבנן.

וממילא על פי כל זה, נראה לענ"ד בתרתי, חדא, הואיל והלא כיום עינינו הרואות שנהגו להקל ולומר הקדישים ביחד, אף הקדיש שלאחר מזמור שהוא שיר של יום, והלא זה נראה שהוא גם קדיש שבחובה, אלא שאינו על סדר התפילה, ועל כן לכאורה נהגו לחלקו עם היתומים. אך בזה מכל מקום ודאי דשייכא האי דינא דתרי קלי לא משתמעי, ויש להימנע מכך. (ולכאורה אף במקום שלא אמרו קדיש לאחר שיר של יום, הרי אמרו קדיש לאחר אמירת פיטום הקטורת או עלינו לשבח, ובזה שוב הוא כולל את הקדיש שבחובה לאחר אמירת פרק או מזמור). זאת ועוד נראה, שאף הקדיש דרבנן שנתקן עבור היתומים, הלא לאחר שנתקן הוא חובה מדבריהם לאומרו בציבור, וממילא הוא גם בגדר קדיש שבחובה. [והוא בגדר חובת ציבור ולא רק חובת היתומים, ולכן יש פוסקים רבים הסבורים שאף קדיש דרבנן, במקום שאין יתומים רשאי אף מי שאינו יתום לאומרו. ואף לכתחילה. ואכמ"ל].

ולפי כל האמור, אציין בשולי הדברים סברא נוספת שיש להימנע מכך, שכפי שביארתי לעיל בס"ד, הלא דעת השו"ע והרמב"ם נראית שאף במקום ששני קולות נשמעים (כהלל ומגילה וכדומה), אינו יכול לצאת ידי חובתו משני הקולות כאחד (במקום שהוא מחויב בכך), ולכן אינו יוצא בשמיעת כמה קולות שופר כאחד. וממילא שמא אף בזה יש לומר כן, שהרי כל אחד ואחד מחויב באמירת הקדיש, ואומר הקדיש אינו אלא שלוחו להוציאו ידי חובתו, ובמקום שאומרים הקדיש כמה ביחד, הרי מחויב בשמיעת כולם, ואם כן בהא ודאי דתרי קלי לא משתמעי. כך היה נראה לענ"ד לומר. אלא שיש לדחות זאת, ששמא בזה מחויב רק בשמיעת קדיש אחד ובזה יצא ידי חובתו, ואין גדר החובה מכל האומרים. ועוד, ששמא סברת הראשונים שם שלא יצא אפילו ידי חובת תקיעה אחת, מפני ששם כל אחד תוקע תקיעה אחרת וחיוב אחר. ועירוב הקולות לא נשמע כאחד. [אלא שעכ"פ בזה יש להיזהר בעירוב הקולות באמירת הקדיש ע"י כמה יתומים בהברות שונות ובקולות אחרים, ודו"ק].

ובתשובת בית העזרי (שם) להגר"ע בסיס זצ"ל כתב עוד, כי נראה שטעם הספרדים שהנהיגו לומר את הקדיש על ידי כמה אנשים יחד, נראה שהוא מפני מחללי שבת, וכמ"ש בשו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סימן י"ב, שהלא אין מחללי שבת יכולים לומר קדיש להוציא ציבור ידי חובתם, ולכן משום שנאה ואיבה ומחלוקת, אין למנוע מהם לומר הקדיש, אלא יאמרו קדיש ורק החזן יאמר גם עמהם כדי להוציא ציבור ידי חובתם בקדיש ראוי. ויש לנהוג כן בכל השנה לומר קדיש כמה ביחד, כדי שבעת שיזדמן מאלו הפסולים, אינו ניכר הדבר באמירת החזן, כיון שדרכו תמיד לומר קדיש. (ושם כתב כי עיצה זו תועיל גם כשיש יתום קטן, כיעו"ש עוד. [ושמעתי מהגר"פ קורח שליט"א, ויש מקומות שלא נהגו שיתום קטן יאמר קדיש. ושח מעשה בהגאון מהר"י אלשיך זצ"ל שפעם אחת היה קטן יתום ואמר הגר"י קדיש יחד עמו, הוא בקול והיתום בלחש.

ולפניכם הנוסחא המלאה של קול קורא שפורסם על ידי גדולי רבני תימן בחודש שבט ה'תשע"ב, והובאה בבית העזרי שם, וזה לשונה: בהיות והתחילו לאחרונה לומר קדיש יתום כמה אנשים ביחד, היות ויש כמה בעלי חיוב. הרינו להודיע בזה שאין זה מנהג תימן. ואין להגרר וללמוד ממנהגי עדות אחרות, כי מנהגינו מיוסד על פי התלמוד והפוסקים דתרי קלי לא משתמעי. וגם שאר עדות אשכנזים וספרדים, לשעבר היו נוהגים כמנהגינו שרק אחד אומר הקדיש. ובזמנו כמה מגדולי אשכנז תקפו את המנהג הזה, כמו שכתב בעל ערוך לנר בשו"ת בנין ציון סימן קכ"ב, ושם כתב שלא להנהיג כן לכתחילה. ויעו"ש כמה תמה והשיג על המנהג הזה, וגם אין תועלת לנפטר בקדיש שאינו על פי ההלכה. הנה כי כן, מצוה על קהל עדתינו לשמור על מנהג אבותינו נ"ע ולא לשנותו, מה גם שיש בזה משום ואל תיטוש תורת אמך. ומאן דבעי למיהוי חסידא, ליקיים מילי דאבות. ולמזהיר ולנזהר, שלומים תן כמי נהר. עד כאן. וחתומים עליה מגדולי ורבני העדה.

ואציין שגם החזון איש (דינים והנהגות פרק ד' אות ז', והובא גם בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סימן מ"ב ועוד), הקפיד שלא יאמרו קדיש כמה ביחד. וראה לבעל הערוך לנר בשו"ת בנין ציון סימן קכ"ב, שיצא חוצץ נגד המשנים מנהג קדמונים לומר יחד הקדיש. וראה עוד בשו"ת אגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קע"ג, ושו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן י"ג, ושם חלק ט' סימן ט"ז אות ד'. ובשו"ת תשובות והנהגות או"ח ח"ב סימן מ"ב. ומאידך ראה בסידור יעב"ץ (בדיני עלינו לשבח וקדיש יתום) ששיבח מנהג הספרדים לומר קדיש כמה ביחד. וכן הוא בחיי אדם כלל ל' סעיף ז', ובפתחי תשובה יו"ד סימן שע"ו ס"ק ו'. וידועים דברי הגאון הרעק"א בתשובותיו (הוצאת מכון המאור, חלק ד' עמ' קכ"ה) שהביא מה שנהגו בזמן מגיפה לומר קדיש כמה ביחד.

ז. בעניין תרי קלי לא משתמעי בברכת חתנים ועוד נדונים שונים

בנושא רחב זה, יש לציין עוד לכמה נדונים נוספים שהתעוררנו עליהם בתוך לימוד וליבון הסוגיא עם כתיבת הדברים, ואציין אליהם כמראה מקום. לגבי ברכת חתנים ושבע ברכות, ידוע כיום מנהגינו שהמברך מברך בקול רם את הברכה, והקהל כולו מצטרף אליו בחלק מן הברכות כדוגמת 'קול ששון וקול שמחה' וכו', והתעוררו לדון בזה אם שפיר עבדי או שיש על המברך לשוב על קטע זה או שבכלל יש על הציבור להימנע מכך והמברך יברך הכל לבדו. וצדדי הדברים בקיצור נמרץ, שהרי מאחר ואין שומעים את קול המברך מבין קולות הציבור, הדבר תלוי בדין תרי קלי לא משתמעי, באופן שהכלה יוצאת ידי חובתה בברכתו.

זאת ועוד, שהרי חצי מן הברכה יוצאים ידי חובתם החתן והכלה מן המברך ומדין שומע כעונה, וחציה האמצעי מן הקהל או בעצמם, והחלק האחרון שוב מן המברך, ודבר זה מתלא תלי וקאי באילנא רברבא אם שפיר דמי לחלק הברכה בשומע כעונה. ובמקו"א הארכנו בזה בס"ד. אך עכ"פ ידוע כי בתימן לא היה מנהג זה קיים כלל ועיקר, כמו שכתבו בספר ויצבור יוסף בר חלק ד' פרק י"ד סימן א', ובעריכת שלחן חלק י"א עמ' קצ"ט, ובשלחן ערוך המקוצר סימן ר"ו סעיף ס"ב. וראה עוד בקובץ אור ישראל גליון א' עמוד נ', ובגליון ב' עמוד מ"א, ובקובץ הלכה ומסורה י' עמ' קנ"ה, ואכמ"ל בזה עוד.

עוד יש לעיין לפי מנהגינו, גם בדין קריאת ההגדה ומצות סיפור יציאת מצרים ובמצות והגדת לבנך, שמנהגינו שכולם קוראים יחד ההגדה, איך יוצאים ידי חובת מצוה זו, והלא תרי קלי לא משתמעי, אך בזה פשוט שאין חסרון, מאחר ואין זה אלא דרך סיפור גרידא, ובפרט לנשים (שזה עיקר השאלה) שהלא אינן חייבות בקריאת ההגדה. והאריך בזה הגר"פ קורח שליט"א בספרו אסופת מאמרים עמ' של"ב.

גם ראה בספר המנהגים (טירנא, בהגהות מנהגים ליום כיפור אות קנ"ה) שהביא עוד דוגמא לדין זה בזה שהשליח ציבור אומר כל נדרי בקול רם והקהל בקול נמוך, כי תרי קלי לא משתמעי. עוד אציין לדבר פלא המובא משם הגר"נ קרליץ זצ"ל בספרו חוט שני (חלק ד' פרק פ"ה שלהי ס"ק י"א) שתינוק הבוכה בשעת קידוש, אין בזה חסרון של תרי קלא לא משתמעי, לפי שאין קול הבכי מעניין הקידוש, ואפשר להתרכז היטב בשמיעת הקידוש מבלי לשים לב לקול זה, ע"כ. ולפי האמור צ"ב.