פנינים משיחה נדירה שהעניק הגאון הגדול רבי שלמה קורח זצ"ל, רבה של בני ברק, ל'הדרך' – ליומא דנשמתא היום י"ג חשוון
חודשים ספורים קודם הסתלקותו של הגאון הגדול רבי שלמה קורח זצ"ל, רבה של בני ברק, זכינו לפרסם מעל גבי גיליונות המוסף התורני 'תור הזהב', נועם שיח נדיר, במה שהפך לשיחה האחרונה שלו.
את השיחה עם הגר"ש קורח, קיים הרב אביאל חיים חורי, לרגל מלאות ח"י שנים להסתלקותו של רבו המובהק ומנהיג עדת תימן בארץ הקודש משך כיובל שנים, הגאון הקדוש מארי יוסף צובירי זצ"ל. הגר"ש קורח היה באותה עת חלוש ומוטל במיטת חוליו בבית חתנו רבי חזקיהו סאמין הי"ו בשכונת הר נוף שבירושלים. שבועות ספורים קודם לכן אחזו אראלים בגאון הישיש, אך לבסוף הרפו ממנו והעניקו לו כמה חודשי חיים נוספים.
ולמרות מצבו הקשה, לא ויתר הגר"ש מלהמשיך במשימת חייו הגדולה: להנחיל את מורשת יהדות תימן המעטירה לדורות הבאים, למען ילמדו ליראה את השם אלוקיהם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. כששמע שבמערכת 'הדרך' מבקשים לשמוע על רבו הגדול, לא התחשב בייסוריו ובחולשתו הרבה, ודרש במפגיע כי לא תידחה הפנייה ריקם.
הקשר בין הרב לתלמיד היה כאהבת אב לבנו. מגיל עשר היה צמוד הגר"ש קורח זצ"ל למארי יוסף צובירי זצ"ל. במשך עשרות שנים לא זזה ידו מתחת ידו, בצלו חסה ובין פארותיו גדל. לפני כעשרים שנה סיים רבי שלמה לכתוב את חיבורו 'סוד קדושים', פירוש מקיף על הספר הקדוש 'רזיאל המלאך'. מארי יוסף צובירי התפעם מהפירוש וביקש לכתוב הסכמה, ולא נחה דעתו עד שהוסיף "וכן יהי רצון שכן אזכה להיות חלקי עמך וגורלי כגורלך".
"אני חלש, אין לי הרבה כוח", פתח רבה של בני ברק את סגור לבו. "בתקופה הקרובה יחול יום הזיכרון של מורינו ורבינו. חשוב לי כבר עכשיו לספר לדור אחרון, שיידעו על איש אלוקים קדוש שהיה בתוכנו. בכל מקום שהלכנו, אפילו הגויים היו רודפים אחריו לנשק את ידו או את מעילו, וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך. אבל אנחנו זכינו להתקרב מעבר למראה החיצוני שלו, ואני יכול לומר במשפט אחד: מלאך אלוקים קדוש.
"לעתים, לפני שהתחלנו לשוחח, היה מקרב אלי את פניו ואומר לי, 'שלמה, תזכור. שכינה שרויה בינינו. כל מילה שאנחנו מדברים, מאזינים לנו למעלה'. זמן קצר מאוד לפני שנפטר ביקש לקרוא לי. באותו זמן עמדתי להתחיל שיעור, ולא רציתי לבטל. הסכים לחכות לי, ולאחר השיעור הגעתי אליו עם עשרה תלמידים ואז מסר לי את צוואתו המפורטת".
והקשר העליון ביניהם נותר איתן גם לאחר פטירת הרב הגדול. "לפני שבע עשרה שנה חשתי כאבים עזים, לא יכולתי לתפקד לגמרי", סיפר הגר"ש קורח ל'תור הזהב'. "ביקשו לפנות אותי לבדיקות, ובדרך אמרתי לעצמי, אנחנו נוסעים לבית חולים בלי להגיד כלום למארי?!
"ביקשתי מהנהג שקודם ייקח אותנו לציונו של הרב, זה היה בערך שנה לאחר שנפטר. בתוך דקות ספורות כל הכאבים התפוגגו, לא היה טעם בכלל להמשיך לבית החולים ועד היום לא טיפלתי בבעיה הזו, כי איננה".
הגר"ש זצ"ל הרחיב באותה שיחה אודות חשיבת שמירת המורשת ומנהגי אבותינו, כל עדה על פי דרכה. "תסתכל מסביב, עולם של שקר. צעירים משנים את הנוסח של התפילה שלהם, מתביישים בעבר שלהם, הכול עניין כלכלי, לא נוגע לאמת בכלל. בשכונת שערי חסד בירושלים יש בית כנסת מרכזי 'הגר"א'. בעבר היו שם תקנות מי יכול לעלות שליח ציבור, ביניהם רק מי שיודע לבטא את האות ח' מהגרון ולא מהחך, ואת האות ו' מהשפתיים ולא מהשיניים. ואנחנו היום התהפכנו לגמרי", קונן הגר"ש.
רבה של בני ברק אף ביקש להדגיש את עניין עבודת השם בשמחה ומתוך רגש טהור ואמיתי. הוא סיפר על רבו: "היינו עושים מסיבות של שבת אחים גם יחד, הוא היה שר מהדיוואן, איזו השתפכות הנפש, בית יוסף להבה. היום אנשים שרים, אבל זה רק בשביל להראות את הקול. לא מרגישים את כיסופי הלב. יש חתונה, יש שמחה, למי נותנים לשיר? לאיזה זמר שלא מכירים אותו בכלל, העיקר שיקפיץ ויעשה שמח. אבל בתימן לא נהגו ככה. רק תלמידי החכמים היו שרים, ועם כל הלב, עם כל הרגש. היינו יושבים ליד המארי כשהדיוואן פתוח לפניו, הוא היה מזמר ומעיניו זולגות דמעות אמיתיות, כי הוא הרגיש איך הוא שר לפני כיסא הדרו".
לא פסקה ישיבה
שבע מאות שנה עוברת הרבנות במשפחת קורח, דור אחר דור, ומעולם לא פסקה ישיבה, עד עצם היום הזה. עוד בתשובות הראשונים נמצאות תשובות המופנות לגאוני המשפחה שישבו על מדין בגלילות צנעא.
על נסיבות מינויו של הגר"ש קורח זצ"ל לרבה של בני ברק, סיפרו בני ביתו ל'הדרך' באותה הזדמנות סיפור מפעים:
מארי יוסף צובירי צעד בראש, ואחריו תשעה מתלמידיו. בידו שופר ארוך ומסולסל ומצחו הגבוה משווה לו הדר מלכותי. בא הנה לתבוע את כבוד התורה. אם ילך במישרין, מוטב. ואם לאו, ישנן דרכים אחרות.
הפמליה ניצבה בחדרו של אחד מהפקידים הבכירים של ממסד הרבנות. יהודי תלמיד חכם בעל שיעור קומה שלא הספיק להכיר את העדה התימנית. שמע שמבקשים למנות כרבה של בני ברק את הגאון רבי שלמה קורח, וסירב. לא שמע עד עכשיו על האברך התימני הזה, והוא סבור שעיר מלאה חכמים וסופרים כמו בני ברק לא צריכה את המינוי הזה.
השיחה מגיעה למבוי סתום, מארי יוסף צובירי, המנהיג עם העיניים הצופיות, יודע שתלמידו העילוי, מלבד שליטתו המלאה בד' חלקי השולחן ערוך, מחזיק גם בכוחות סגוליים וביכולתו לגשר על כל הקהילות והחצרות בעיר. הוא היחידי שיוכל לשמור על ההטרוגניות של העיר. ואם האחראי ההוא לא שמע עליו עד עכשיו? לא שמענו אינה ראיה.
ומכיוון שהגיעה השיחה לאותו מבוי סתום, הוציא מארי יוסף צובירי את שופרו, תקע בו מה שתקע, כיוון מה שכיוון, והניח את השופר על השולחן.
"שמע נא, ידידי הטוב. יודע אני בך שכוונתך לשמיים, ויודע אני בעצמי שכוונתי לשמיים, ואחד משנינו צודק. אני סבור שרבי שלמה קורח צריך למלוך בעיר בני ברק, וכבודו סבור שאין בני ברק צריכה רב. שמע ואגיד את אשר יקרה באחרית הימים, כאן במעמד עשרה מישראל.
"בימים הקרובים תלמידי רבי שלמה יתמנה לשפוט את עם הקודש, ומן השמים ירימו כסאו כל כך, עד שכבודו יצטרך את האישור של רבי שלמה לכל תכנית שירצה לבצע". המארי סיים את דבריו הנוקבים, מותיר את דברי הנבואה תלויים בחדר, ויצא עם תלמידיו.
אמרו, לא עברו אלא שבועות ספורים, והאברך האלמוני עלה והתמנה לרבה של בני ברק רבתי, והיה האחראי ההוא נוקש בדלתו עם צרור מסמכים, לקבל עליהם את חתימת אישורו…
