הגאון רבי שלום ב"ר יוסף יצחק זצ"ל נולד בעיר גבל עמר שבתימן בשנת תרנ"ט. בדברים לזכרו שהעלה על הכתב תלמידו, ר' יוסף דחוח ( "נפש לציון הרב שלום יצחק זצ"ל", אפיקים לט (תמוז תשל"א) עמ' 22), שרטט את דמות דיוקנו, וכה כתב:
רבי שלום היה נטע עדנים, אשר צמח בתוך אוירה של תורה וקיום המצוות, בתוך אקלים של טוהר נפש ותום לבב. הוא שקד על התורה יומם ולילה, בלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. עיניו היו בוערות מהתרגשות, שהייתה צונפתו עקב החוויה של לימוד התורה.
נתמזל מזלו של רבי שלום והוא לא סבל מחסור ולא נלחץ בלחץ הכלכלה. אביו הוריש לו הון ונכסים והוא ניצל אותם לשם התורה והעבודה. הוא היה קם באישון לילה ואפלה, למד תורה לפני התפילה ושקד על התורה לאחר התפילה.
בכל עיסוקיו, בין בקודש בין בחול, הייתה בו דריכות גדולה. הוא היה רגוע מבחוץ, אך מתוח ואי שקט מבפנים. אחד הדברים הגדולים שהדריכו את מנוחתו היה הכוסף לגאולה. הוא התגעגע לארץ ישראל ושאף לעלות אליה, כדרך רבים וטובים מבני קהילתו אשר זכו לכך, ואף ביקש לעשות מעשה לשם הגשמת שאיפתו. ופעם היה, כמדומני בשנת תרצ"ד, נטל מטלטליו ובני משפחתו ושם לדרך פעמיו, אך בהגיעו לחודידה לא נמצאה אניה להסיעו לעדן. התגלגל האיש בעיר הזרה וחזר הביתה כלעומת שבא.
המשיך הכותב ושרטט את קורותיו של הנאלץ לשוב בכל פעם לעיר מכורתו ולהתחיל את חייו מחדש, עד שכאשר נפתחו שערי העלייה היה רבי שלום מן הראשונים שעשו זאת ועלה לארץ הקודש בשנת תש"ט. עם כל קשיי המחייה בארץ, המשיך כמאז ומתמיד לעשות בתורה ועבודת פרנסתו, גידל בנים ובנות, חינך אותם לדרך ישרה וטובה וזכה לראות נכדים גדלים ורעננים.
"דמותו המאירה השופעת תורה וחכמה", חתם יוסף דחוח את מאמרו, "תעמוד נגד כל עיני כל אלה שהכירוהו ושאבו ממעייני לקחו ומוסרו".
רבי שלום נתבקש לבית עולמו בכ"א באייר תשל"א. על מצבתו נכתבו המילים: "איש חסיד ויפה נפש, תלמיד חכם וירא שמים, רודף צדקה וחסד בסתר".
