הרב הגאון רבי יחיא ב"ר מחפוץ' ב"ר דוד גרופי זצ"ל נולד בתאריך ב' בטבת תר"ע בעיר אלגרוף שבמחוז כ'ולאן. למד מפי אביו רבי מחפוץ' והוסמך לשחיטה על ידי גדולי הרבנים בתימן.
נודע כתלמיד חכם, הוגה בתורה יומם ולילה, בקי גדול במקרא ובמשנה, בהלכה ובאגדה בנגלה, ואף בנסתר הייתה לו יד. בפרט הייתה בקיאותו עצומה בספר היד החזקה להרמב"ם, והלימוד בו היה אהוב וחביב עליו עד מאוד. אף בש"ס הייתה ידענותו רבה, ולאחר עלייתו ארצה היה הוגה בו רבות.
הנהיג את בני עדתו בגאון ובעוז, כאשר הוא היה פוסק ההלכה, שוחט ובודק, מקדש ומגרש, ומטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. אף משאר הכפרים אשר בסביבה, כגון ידום, חגבה, סדום, תנעם ועוד, היו באים רבים להתייעץ עמו ולבקש את עזרתו בכל מיני עניינים, והוא היה משיבם ועוזרם בסבר פנים יפות. כמו כן היה בעל "חפץ", והיה כותב קמיעות וסגולות לנצרכים. אף הערבים תושבי הסביבה יראו מפניו וכיבדוהו וגם הם היו באים ליטול ממנו עצה וחכמה.
עשה תורתו קבע ומלאכתו עראי והתפרנס כאביו מעיבוד עורות ותוצרתם, כאשר רוב ימות השנה התגורר עם אביו ובני משפחתו בעיר סִררַין במחוז סנחאן, ובזמן המועדים היו שבים לעירם. כאביו שימש כחזן וכבעל תפילה, וציפה בכליון עיניים מתי יזכה לעלות לארץ ישראל. בשנת תש"י זכה למלא את משאלתו ועלה ארצה עם שתי נשותיו – מרת שודיה בת רבי שלום סעדיה גרופי זצ"ל ומרת צביה בת רבי דוד חגבי זצ"ל, הן ויוצאי חלציהן. בהגיעו לארץ שוכן במחנה עולים בראש העין, וכשנה לאחר מכן התיישב הוא עם כל תושבי אלגרוף בראשון לציון.
בארץ התפרנס מעבודת אדמה ומעבודה ביקב הגדול אשר בראשון לציון. התרחק מן השררה ומן הרבנות, אך המשיך להורות תורה ומוסר, עצה וחכמה לבני קהילתו. היה ממייסדי בית הכנסת הגדול "שערי ציון", שם היה הרב והפוסק ושם מסר שיעורים בימי שבת ומועד, במשנה תורה להרמב"ם ובשלחן ערוך.
זכה לראות צאצאים בני תורה ויראי שמים הממשיכים במסורת אבותיו, אותה השתדל והתאמץ להנחיל להם. בסוף ימיו חלה במחלה קשה, וביום שני כ"ט באייר תשמ"א השיב את נשמתו הטהורה לבורא עולם.[1]
[1] איש ימיני חלק ד עמ' צח הערה 1, על פי רשימה מבנו רבי שלום גרופי.
