היה זה כאשר אחד הבחורים לא נכח מדי פעם בסדר ב'. ניסיתי לברר היכן הוא נמצא אך התקשיתי למצוא תשובה המניחה את הדעת.
לאחר תקופה בא מעצמו וסיפר: אני יוצא לרחובה של עיר להביט פה ושם… (ודי למבין).
הופתעתי. מדובר היה בתלמיד מעולה מכל הבחינות.
שאלתי את מו"ר מרן הגאון הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל כיצד לנהוג עמו. ואמר לי: "תוכל לייעץ לו שבכל פעם שנתקל בניסיון, יצייר מול עיניו דמות אביו או דמות רבו".
הבחור אכן שמע לעצה, ולשמחתי, לאחר כמה ימים בא לספר לי שנגמל ממנהגו הקלוקל.
דבר זה נלמד מפרשתנו.
יוסף הצדיק עומד בניסיון עם אשת פוטיפר. ובדברי חז"ל מובאים בהרחבה פרטים רבים המעידים על גודל ועומק הניסיון. והשאלה שנשאלת, מהיכן בא לו כח ההתגברות? מנין שאב עוז ותעצומות למאן ולסרב?
וביארו חז"ל (סוטה ל"ו ע"ב): באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: 'יוסף! עתידים אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שיימחה שמך מביניהם?' מחמת יראתו ובושתו מאביו הקדוש, נמנע יוסף מן העבירה וברח משם כל עוד נפשו בו.
מבואר אפוא, שאילולי דמות אביו שנגלתה לו, היה יוסף נכנע לפיתוייה של אותה מרשעת, ורק גילוי דיוקן אביו הוא זה שהצילתו מן החטא!
ליוסף הצדיק יכלו להיות תירוצים רבים מדוע לחטוא. הרי אחיו זרקו אותו לבור, הוא נמכר מיד ליד, חי לא מעט שנים בחברה המצרית המושחתת, ומי יודע בכלל אם ישוב הביתה אי פעם. ובפרט לאור דברי רבותינו ז"ל שראה ברוח קודשו שצריכים לצאת לו ממנה חלק מדור העתיד של כלל ישראל, אז למה יוסף בוחר להישאר נאמן לחינוך שקיבל?
"דמות דיוקנו של יעקב אביו נראתה לו"!
ברגעי משבר וספק, יוסף נזכר באביו, בחינוך הטהור שהטמיע בו, ואז התאזר בעוז ותעצומות.
סוג החינוך נבחן לאו דווקא כשההורים באזור, מפקחים ומשגיחים, אלא כשהם "דמות דיוקן" חיובית וחזקה שנזכרים בה גם ללא נוכחותם.
יעקב אבינו, מלבד מה שהיה אביו של יוסף, היה גם רבו המובהק, וממנו למד את רוב חכמתו. על כן, באותה שעה שגבר עליו יצרו, ראה בעיני רוחו את דמותו של יעקב, מזהירה אותו מפני החטא, מיד התמלא יראה ובושה מפניו, וינס ויצא החוצה.
יוסף הצדיק היה שואל את עצמו לפני כל פעולה שעשה ובכל ניסיון שעמד: "מה היה אומר על כך אבא אילו היה רואה אותי כעת"? "אם אתנהג כך וכך, כיצד אבא היה מגיב על כך"?
כשמציירים את דמות האב או הרב, לא נזכרים רק בצורת פניו, אלא באישיותו, בדמותו הפנימית, בתורתו ודרכיו, וכאשר זו עומדת מול עיני האדם, היא בעצם עומדת מול רוחו ונותנת לו חוסן לעמוד איתן.
מעין זה כתב הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל בספרו 'זריעה ובניין בחינוך' (עמ' טז): "חינוך הוא תהליך שצריך לכתחילה להיות לטווח ארוך. כבר כאשר הילד בן שנתיים או שלוש, צריך לדעת ולקחת בחשבון שכשהילד יהיה בן י"ד-ט"ו הוא יהיה בתקופה קשה מאוד. כדי לעבור את התקופה של גיל י"ד בשלום הוא צריך להיות קשור עם ההורים ביחס חם… ההורים צריכים לבנות יחס חם אל הילד, כך שכאשר הילד יהיה בתקופת הבגרות, שהיא תקופה קשה, היחס החם הזה יעמוד לו ויעזור לו".
הכלב מבחין ביראי ה' – האמנם?
בהקשר לזה שמעתי מדודי הרה"ג יחיאל ברוך אלנדאף שליט"א שסיפר:
"בצעירותי, כשגרנו בת"א, היתה תקופה בה אירעו הרבה פריצות וגניבות לבתים. אחד האחים החליט להביא כלב גדול לחצר הבית כדי להרתיע גנבים ואינשי דלא מעלי מלהתקרב לביתנו. והנה שמתי לב לתופעה מוזרה, בכל פעם שמר אבי זצ"ל (זקני הגה"צ הרב סעדיה אלנדאף זצ"ל) היה מגיע לבית, אזי היה הכלב בורח ומתחבא עד שהוא יעבור! היה זה פלא, כיון שהכלב לא פחד מאף אחד, ואדרבה על מי שמכיר היה קופץ ואם לא היה מכיר היה תוקף…
אכן, אפילו בעל חי מסתלק ונבהל מפניו של תלמיד חכם שיראת ה' על פניו.
אמנם, גם מי שלא נמצא במדרגות כאלו שזיו פניו משפיע ומקרין על סביבתו, בודאי עצם דמותו כְּאָב, כמחנך, כמתווה דרך, כאיש של צורה, איש של ערכי אמת, משפיעה רבות על נפש הילדים והתלמידים, אשר תמיד מחפשים ורוצים להיצמד לדמות מוערכת בעולמם שאחריה ילכו, והדבר מחייב אותנו מאד להיות דמות כזו, וכפי שכתב הגרש"ר הירש בספרו "יסודות החינוך" (ח"ב עמ' נה): "הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, הורים גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, והורים ערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. כל הדיבורים אינם עושים רושם על הילד – כמו הדוגמא החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו.
וכפי שאמר שלמה המלך בשיר השירים: "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים". ואמרו בגמרא (כתובות ס"ז ע"א): "אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך". כלומר, מהי הדרך לרעות את גדיותינו על משכנות הרועים? כיצד אפשר באמת לזכות לראות שהגדיים, היינו הילדים, ממשיכים בדרך הרועים, האבות, ולא נוטשים?
כאשר תרעי את גדיותיך – את "גוויותייך"!!!
כאשר האדם עצמו, ה"גוִויה" שלו, גופו ודמותו, ילך בדרך האבות הסלולה מדור דור, אז יזכה לראות את הגדיים (גדיותיך) ממשיכים באותה דרך.
הדמות – היא לא רק סמל אלא עצם הציון של מהות האדם, אישיותו, אורחות חייו, והדרך אותה הוא מייצג בעולם.
זו האחריות שלנו כהורים ומחנכים – להיות דוגמא אישית של "דמות". ואז בוודאי "מצילתו מן החטא".
