הקשר שבין הורים לילדים ובין תלמידים למלמדים הינו משמעותי ביותר לכל החיים.
אך יסודי ועמוק הוא ביותר – קשר האֵם עם בניה ובנותיה.
בפרשתנו נאמר: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג).
וביארו חז"ל: "בית יעקב" – אלו הנשים. "בני ישראל" – אלו הגברים.
והקשה הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, הרי בידוע, שכל הקודם לחברו גדול מחברו, ומה ראתה כאן התורה להקדים הנשים לאנשים? הרי לכאורה האנשים מחויבים בלימוד התורה וקיום המצוות, ואילו הנשים אינן מצוות על לימוד תורה ואף פטורות מרוב המצוות שהזמן גרמן? אם כן במה גדולתן עד שהוקדמו לגברים?
והשיב: לימוד גדול רצה הכתוב ללמדנו.
חשיבות יתירה יש לחינוך בגיל הצעיר על פני החינוך בגיל מתקדם ובוגר יותר. ולפיכך הוקדמו הנשים שאינן מצוות בלימוד תורה לפני הגברים. קבלת תורה וקיומה לדורות תלויים בחינוך, וחינוך אינו אפשרי בגיל מבוגר לולא החלו בו בגיל צעיר. חינוך הקטנים אפשרי בעיקר ע"י האימהות שהן מצויות בבית ומגדלות אותם. הן מגדלות בגשמיות אך לא פחות מכך גם ברוחניות. גם כאשר הולכים הילדים לבתי הספר, השפעת האם עליהם עדיין חזקה. לכן הוקדמו הנשים, שבהן תלויה בניית הדור הבא והמשך החינוך לתורה. רק לאחר שהקטנים "ינקו" מאימותיהם אמונה ואהבת מצוות, יוכלו האבות, המלמדים, וראשי הישיבות להמשיך במלאכה ולגדלם בתורה.
בתחום זה תפקיד האשה-האם גדול משל האיש-האב בשל היותה בבית, שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה", היא מטפלת ומתמסרת לגידול הילדים בכל כוחה ונפשה, וכמו ששואלת הגמרא (ברכות יז, א) "נשים במאי זכיין?" ומשיבה: "באקרויי בנייהו לבי כנישתא". האם מחדירה בילדיה יראת שמים ומחנכת אותם לקיום התורה והמצוות, כמאמר חז"ל (יבמות סג, ב): "דיינו שמגדלות את בנינו". על כן גדולה זכותה משל האיש ועל כן הקדימה התורה את 'בית יעקב' על 'בני ישראל'.
אכן הדבר אחראי ומחייב מאוד, שהרי מהאם סופג הילד רשמים ותובנות, ערכים ומבט כלפי החיים בתחומים רבים, כמו ערך למצוות ועוד. הוא קולט תגובות ומבין אף באופן עקיף ונסתר מה באמת חשוב בחיים.
לפתוח פתחים
"אַתְּ פתח לו" – כך לשון בעל ההגדה, ומה שנקט תחילה בלשון נקבה מדייקים רבותינו ז"ל דהנה המדובר כאן הוא הרי בקטן שאינו יודע עדיין לשאול, שאמו מחנכתו ומלמדת אותו לפתוח את הלב ולהבין, כדי שידע לשאול להתעניין, להחכים ולקבל דרך….מזה נלמד על גודל תפקידם של הנשים בחינוך הילדים. דווקא האמא ניחנה בגישה הטובה והנעימה המתקבלת על לב הילד, והיא המסייעת לה למצוא את הדרך והמסילה ללב הילד על מנת לנטוע בקרבו מוסר ומידות ולחנכו לקיום התורה והמצוות.
זאת ועוד, עול הבית, ניהולו וכלכלתו מוטלים על כתפי האשה. היא זו שדואגת לחומר, לצורה ולכל ענייני הגשמיות הנצרכים בבית, והרי ידוע מאמרם ז"ל: "אם אין קמח – אין תורה", דאגת האשה לכל ענייני החומריות היא זו שמקיימת את התורה, ובלעדי זאת לא ייתכן קיום לתורה ח"ו.
הדוגמא האישית שמקרינה האם על ילדיה בהנהגותיה, בתפילותיה ובמידותיה הטובות, משפיעות על ילדיה לכל ימי חייהם.
"אשה דמעתה מצויה", ובשל כך תפילתה מקובלת יותר, שהרי שערי דמעות לא ננעלו, וכבר העיד המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל שזכות תפילותיה רוויות הדמעות של אמו בשעת הדלקת הנרות, היא זו שעמדה לו.
הנה כי כן, גדולה היא זכות הנשים.
הדבר מחייב כל אב ואם, כל מורֶה כלפי תלמידיו ומורָה כלפי תלמידותיה להיות לעוגן ולקחת אחריות, ולתת עידוד והרבה, כי את עיקר הכח הם שואבים מאותם משפטים ופעולות שאנו נוסכים בהם ונחקקים הם בנפשם. וח"ו להפך כאשר מודגש ההעדר והכישלון אזי שמועצם בנפש הילד תחושת אכזבה מעצמו, ובוודאי שיחסר רצון או מוטיבציה להשתנות ולהתקדם. ויעיד על כך המעשה הבא:
מדוע קרע ר' חיים ברים את התעודה?
יום אחד בשעת בין הערבים עלה אחד ממקורבי הגאון רבי חיים ברים זצ"ל לביתו ומצאו יושב ומשוחח עם אחד מבני הבית כשענן של עצבות נסוך על פניו. הלה, שהורגל לראות את ר' חיים שצהלתו על פניו תדיר, נבהל ותמה לפשר העניין, ואז התברר שאותו אחד היה מלמד בת"ת והוא הניח לפני רבי חיים חבילת תעודות שכתב לתלמידיו וכעת רבי חיים מבקש לקורעם לגזרים. "כאלו תעודות לא מחלקים"! הוא פסק בנחרצות.
אותו מלמד ניסה להסביר את עצמו, אך ללא הועיל. בלתי אפשרי היה להסביר לו שצריך גם מידה מסוימת של הרתעה ועונש בכתיבת תעודה לא מחמיאה, רבי חיים סירב לקבל את הטיעון. תעודות כאלו לא מחלקים! התעקש. והוסיף: "אם התעודות כל כך קשות, אזי ייתכן שנדרשה כאן השקעה נוספת מצד המחנך או שמא הקריטריון היה מחמיר מדי".
בלית ברירה היו צריכים לכתוב מחדש את כל התעודות לתת פתח תקווה ועידוד לכל התלמידים ללא יוצא מן הכלל.
בריות טובות
בנוסח ברכת האילנות אנו משבחים את הקב"ה אשר ברא בעולמו "בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". ולכאורה, הרי אנו עסוקים כעת בלבלוב האילנות, ומה השייכות ל"בריות טובות"?
ברם, כל "אילן", בכדי שיגדל כראוי, מוכרח שיהיה איזה "בריה" – דהיינו "אדם" – שיתן לו טיפול ומענה ובעצם חיוּת, כאשר עיקר מציאות חיותו של אותו אילן באה מכוחו.
גם בשדה החינוך, "כי האדם עץ השדה", כל תלמיד, כל ילד, זקוק ל"בריה טובה" כמו הורה ומחנך שיעמוד לצידו ויתן בו אמון, יעניק לו חיות ורצון לגדול.
ממש גאים בך!
הייתי עד למעשה בתלמיד אחד שהיה מאחר כרוני ומחסיר באופן קבע. צוות המורים וההנהלה גערו בו ואף רצו להשעותו, אך ללא הועיל עד שגמרו אומר להעבירו למסגרת אחרת.
לבסוף הוברר הדבר.
אמו היתה חולה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר מבחינה נפשית, היא כמעט ולא תפקדה, והאבא הגדיר זאת "יש לי 20% אשה". יש ילד קטן בבית בן שנה שלא נמצא במסגרת (משפחתון), כיון שאין לכך יכולת כלכלית.
הילד הרחמן ורגיש הלב רצה מאוד לעזור לאמו, ולכן, בכדי שתוכל לנוח בשעות הבוקר, הוא השגיח באותו זמן על אחיו הקטן האכילו וטיפל בו במסירות.
אפשר לצעוק על הילד, להשעותו ואפילו להעבירו למסגרת אחרת, אך אפשר גם להיות גאים בו, ולא כאן המקום לדון בעיקר הסוגייה כיצד שומרים על המסגרת ומערך הזמנים של הילד יחד עם צרכי הבית והסיפור הכאוב, אך ברור שאם נשכיל ונרצה יותר לבדוק ולברר ובעיקר להיות קשובים יותר, נפעל היתר רגישות והתוצאות מן הסתם יהיו בהתאם.
אכן, ילד זקוק לאילן חזק לידו, אך לעיתים דווקא אותו ילד עושה פעולות המבטאות את מציאות הקשר לאילן, כפי שראינו בעובדה הנזכרת שיש הרבה מה ללמוד ממנה.
