מנהגי חמשה עשר בשבט
מקור מנהג אכילת הפירות והלימוד בעניינם
א] מנהג אכילת פירות בחמשה עשר בשבט, הנהוג בהרבה מקהילות ישראל, מנהג ותיקין הוא (עי' רש"י ברכות ט, ב 'אנשים ענוים ומחבבין מצוה'). וכמו שכבר קראו מוהר"א הכהן זלה"ה בספרו שבט מוסר (שנדפס לראשונה בשנת תע"ב. פרק ט"ז אות ק"ט) בני, הוי זהיר לברך על הפירות בחמשה עשר בשבט, שמנהג ותיקין הוא, ע"כ.
ומנהג זה נזכר לראשונה בתיקון יששכר למוהר"י סוסאן זלה"ה מחכמי צפת (ענין זה נדפס במהדורא השניה ונציה של"ט. לז, ב), ונוהגין האשכנזים יצ"ו להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום, ע"כ. והביאו המג"א (סי' קל"א ס"ק ט"ז). ובאותה התקופה הדפיס בעל חמדת ימים בספרו (ח"ב שובבי"ם, פ"ג) סדר לימוד לפני אכילת כל פרי פרי, ונדפס גם בפני עצמו בשם 'פרי עץ הדר'.
ב] אכן בכתבי האר"י אין לו מקור, ולכן גם מוהר"ר מרדכי שרעבי זלה"ה לא נהג בו (כמובא בספר הרב שרעבי עמ' 114), וכפי שכתב בשע"ה (סוף הלכות חנוכה סי' ק"כ בעיני יצחק אות ע"ד ד"ה בחמישה) 'ושמעתי הטעם, שאין לזה מקור בכתבי האר"י זיע"א המדויקים ובספרי הרש"ש' יעו"ש.
ומסתברא דעיקר קפידת מהרמ"ש היתה על נוסח התפילות שאין להם מקור בספרי האריז"ל, אך באכילת הפירות ואמירת איזה פסוקים או ד"ת אין גריעותא, ורק מוהרמ"ש שהיה נאמן לשיטת הרש"ש לא רצה לנהוג בזה כלל. וכעי"ז כתב הגרב"צ מוצפי שליט"א (בהערותיו לדברי שלום ח"ג עמ' תקל"א) נהגו בביתנו מדי שנה בתיקון ליל ט"ו בשבט לעשות סדר הלימוד כולו בלי שום חסרון, חוץ מאמירת התפילות הנזכרות שם מטעם שאין ידוע מי יסדם, ע"כ.
מנהג ק"ק תימן
ג] ומנהג זה לא היה נהוג בתימן כידוע. ובספר נחלת יוסף הביא מוהר"ר שמואל ישועה זלה"ה את מנהג ק"ק עדן, בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות, המנהג לקרות משנה פרק א' ממסכת ר"ה ערבית ושחרית, ע"כ. [ומה שהזכיר מוהר"ר סעדיה בן אור בנתיבות החכמה (ח"ב סוף נתיב המועדים), כי המנהג הקבוע לאכול מיני פירות ואילנות ובפרט מפירות א"י, ולא רק שהוא ר"ה לאילנות לענין תרומות ומעשרות, אלא הוא מקור השראה מיוחד לחיבת ארץ ישראל ע"כ. אין כוונתו למנהג תימן, כי גם בקרב בני שרעב מקום מוצאו לא היה ידוע מנהג כזה. ועוד, שפירות א"י שהזכיר מסתבר שלא היו בתימן, ופשוט שכוונתו למנהג הידוע פה בא"י אצל בני שאר קהילות].
ט"ו בשבט הוא יום שמחה
ד] אבל מ"מ בוודאי שהוא יום שמחה, שהרי אין בו נפילת פנים. ואף שהרמב"ם לא הזכירו, כבר נהגו כך בתימן, כידוע (עי' שע"ה שם. וכתב מוהר"ר חיים כסאר זלה"ה בשם טוב פ"ה מתפילה הט"ו, דלדעת הרמב"ם מעיקרא רשות היא ולפיכך יש זמנים שנהגו שלא ליפול, יעו"ש. וממילא אין כ"כ קושיא למה שינו אבותינו נע"ג והוסיפו ימים בהם אין נופלים על פניהם). וכמבואר בשת"ז (סי' קל"א סעיף ו') שלא העיר כלל על דברי מרן שמנה את ט"ו בשבט בכלל הימים שאין נופלים על פניהם, ואדרבה הוסיף לבאר הטעם (סקי"ד) שהוא ר"ה לאילנות.
וכבר אמר מרן הגר"י רצאבי שליט"א (הובאו דבריו בשו"ת נתונים המה ח"א סי' רפ"ז) דלא מסתבר שביטלו נפילת פנים רק בשביל לתת היכר לזמן הקובע למעשרות, אלא העיקר הוא שהוא יום שמחה, יעו"ש.
וביאור דבריו נראה כמ"ש הגר"א (סקי"ד) בביאורו, דכיון שנמנה ט"ו בשבט במשנה בתחילת מסכה ר"ה, יחד עם ד' ראשי שנים שהן יו"ט, הרי יש בו בחינת יו"ט. וכעי"ז איתא במרדכי (ר"ה, סי' תש"א) דט"ו בשבט נקרא 'ראש השנה' ולא מצינו תענית בר"ה. ואולי עוד נראה לומר, דיום זה הוא יום של שמחה מכיון שהוא תחילת השנה לאילנות, זה הזמן שאדם מרגיש להודות על תנובת האילנות שבשנה החולפת, ובמיוחד בנטיעות חדשות שמלאו להם שלש שנים, כעת יכול לאכול מהם וליהנות מהשקעתו.
הזהירות במנהגי ישראל
ה] ובנותן טעם להעיר בכאן, ישמע חכם ויוסף לקח. כי אף שכתבנו שלא נהגו בזה אבותינו נע"ג במנהגי ט"ו בשבט, הפרש רב יש בין זה לבין לזלזל וללעוג ח"ו על מנהגים קדושים אלו, שהעלו אותם גדולי האחרונים הנזכרים לעיל אשר מפיהם אנו חיים וקטנם עבה ממותנינו. וכן נזכר בהרבה מספרי האחרונים ומכללם הכנסת הגדולה (סי' קל"א הגב"י ה'), הפר"ח (שם), מהר"ח פלאגי במועד לכל חי (סי' ל' סעיף ז') והכף החיים (שם ס"ק צ"ז). ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו אר"ץ.
איזו דרך ישרה שיבור לו האדם
ו] ובתשלום כתיבת מאמר זה, זכיתי להעלותו על שולחן מלכים מרן מלכא, רבא דעמיה מדברנא דאומתיה, הגאון רבי יצחק רצאבי שליט"א, ובאתי לשאול: א. האם ראוי לפרסם דברים האלו, או שמא יש בזה כדי להחליש את מנהגי אבותינו? ב. ובכלל האם ראוי או אפשר לנהוג במנהגי ט"ו בשבט, למי שמרגיש בזה התעוררות והודאה להשי"ת על הארץ הטובה ועל פירותיה ובכלל. או שמא אם ניתן מקום למנהגים אחרים שנלקחו משאר עדות, הדבר יבוא על חשבון מנהגי אבותינו נע"ג? .
ותלי"ת זכינו לתשובה ארוכה מפורטת ויסודית בכל כגון דא, קבלת מנהגי שאר עדות, בה הניף ידו וגילה מזַכּוּת דעתו, הי זו היא הדרך בה ישכון אור.
ובהיות וקצר המצ"ע, אעלה את תורף דבריו כדלהלן: צריך להדגיש כי מנהג ק"ק תימן הוא אמת ויציב על פי עיקר הדין ושרשי ההלכה בש"ס ובפוסקים, אין בו נפתול ועקש חלילה ואדרבה, ולכן גם בזמנינו מי שאינו רוצה לאכול בט"ו בשבט פירות במיוחד וכו' לית לן בה, והוא פטיר ועטיר מכל ערעור כלל ועיקר, שעושה בבחינת אנן בדידן ואינהו בדידהו.
אבל לאידך גיסא נמי מי שירצה לנהוג בו, אין רע חס ושלום, אדרבה אולי הוא על־דרך שכתב גאון עוזנו מהרי"ץ זיע"א בכמה דוכתי מהיות טוב וגו'. ועל אף שהוא מנהג מאוחר, אין בו חלילה שום גנאי ודופי, ואדרבה יש בו צד טעם ודעת ע"ד מה שאמרו בירושלמי סוף קידושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראה ולא אכל. רק שיאמר תחילה שזה בלא נדר, כדי שלא יהא מחוייב על־כל־פנים לעשות כן תמיד, לפי שאז עלול להיכנס לספיקות הנוגעים לדיני נדרים.
ה"י זו היא הדרך הישרה שהורה וסלל לפנינו מרנא ורבנא, וכך אנחנו הולכים בעניינים נוספים שהן הנהגות טובות אחרי בחינתן הדק היטב, אף שלא נהגו בהן אבותינו הקדושים, והמשלנו זאת לשוקולד אשר אבותינו לא אכלו, כי לא היה בהישג ידם וכנודע. ורק צריך לשקול בפלס שאין בזה חשש והפסד אחר, וכן לתת לב שאם מוסיפים משהו, שלא יהא תמורת משהו אחר, דהוי בבחינת כל המוסיף גורע. וכל לבבות דורש י"י וגו'. והיה י"י עם השופט, עכת"ד.
[ניתן לקבל בס"ד את התשובה המלאה במערכת 'כתרי תורה', kt24214625@gmail.com]
