יש רגעים בלוח השנה שיש בהם קסם מיוחד, שבת אחרונה של בין הזמנים היא אחד מהם, הקיץ כמעט ונגמר, הרחובות שקטים מעט יותר, הילדים והנערים יודעים שעוד מעט פותחים את הגמרא מחדש, והלב שלנו כהורים מתמלא ברגשות מעורבים, מצד אחד הקלה גדולה, עוד מעט חוזרים למסגרות, לסדר, לקצב, מצד שני געגוע קטן, הרגעים שהיו לנו יחד בבית גם אם היו מתישים לא יחזרו שוב באותה צורה.
שבת זו מזמינה אותנו לעצור, לא למהר לסגור תיקיות, לא לרוץ קדימה, פשוט להתבונן, מה זכינו לקבל בבין הזמנים הזה, איזו קרבה נבנתה, אילו חיוכים נשמרו בלב, אולי דווקא ברגעים של קושי כשניסינו להכיל ועמדנו באתגר נוצרו שורשים עמוקים יותר של קשר.
כי אם נחשוב לרגע, מה ילד לוקח מהחופשה, לא את הטיול היקר, לא את הבילוי הגדול, אלא את הקשר, את היד שהייתה שם בשעת משבר קטן, את אוזן הקשבת, את התחושה שהבית הוא מקום בטוח, אלו הדברים שילוו אותו הלאה אל תוך הזמן החדש שמתחיל, זמן אלול.
אלול הוא זמן של קרבה, של חזרה, של אני לדודי ודודי לי, הכי טוב להתחיל את החודש הזה כשהלב של הילד מחובר אלינו, וכשהקשר שלנו איתו מבוסס על אמון ואהבה שבת זו יכולה להיות מעין גשר, מזמן של חופש ושחרור אל זמן קדוש ומרומם.
מה נוכל לעשות בשבת הקרובה, לשבת יחד בסעודות שבת בלי למהר, בלי להיות עסוקים יותר מדיי בשאר דברים, פשוט להיות עם הילדים, לספר סיפור קצר עם מסר כזה שמאיר להם את הלב מבלי להטיף מוסר, לתת להם לשתף מה היה להם מיוחד בקיץ, ולהקשיב באמת, בעיקר לחבק, להראות להם שגם אם לפעמים קשה אנחנו תמיד יחד.
כשאנחנו ההורים בוחרים בשבת זו לשים את הקשר במרכז אנחנו מעניקים לילד מתנה שממשיכה איתו הלאה, כך כשהוא יפתח את הסידור באלול או את הגמרא הוא ירגיש בליבו את מה שהרגיש בבית, חום קרבה וביטחון.
שבת אחרונה של בין הזמנים היא לא סיום, היא התחלה, התחלה של זמן קדוש שבו כל קשר קטן שבנינו בבית יכול להפוך למנוף אדיר להתקרבות לה', שנזכה כולנו לשבת של אור פנימי שתהיה הכנה אמיתית לראש חודש אלול ולימים הנוראים.
