שוב אנו נרגשים להגיש בפני הקוראים הנכבדים פרק מיוחד – מתוך גליונות הספר 'עמודי עולם' על חכמי שרעב, שעתיד לראות אור בקרוב בע"ה ע"י מכון 'המאורות'.
נשמח לקבל הערות והארות, הוספות וחומרים מכל סוג שהוא: sm088302222@gmail.com
כמו כן, המעוניינים לתרום להוצאת הספר ברוב פאר והדר (אפשרות להנצחות) יפנו אלינו – כנ"ל.
– – –
בית ישראל
הגאון רבי ישראל שרעבי זצ"ל
בית אבא
שמשו של הגאון רבי ישראל שרעבי זצ"ל, נצר לשושלת מיוחסת של רבנים ואבות בתי דין במחוז שרעב, זרחה בעיר פתח תקווה שבארץ הקודש בראש השנה תש"ד.
אביו הגדול היה הגאון רבי זכריה יוסף שרעבי זצ"ל, מחשובי רבני פתח תקווה, אשר נולד במחוז שרעב בשנת תר"ע לאביו, הגאון רבי יוסף ב"ר דוד אלחדה זצ"ל, שהוגדר בפי הנוסע שמואל יבנאלי בתואר "הגדול בחכמי שרעב". רבי זכריה נסמך לרבנות על ידי דודו וחותנו, הגאון רבי ישראל אלחדה זצ"ל, שכיהן כאב בית הדין. בשנת תרצ"ז עלה לארץ הקודש והתיישב בפתח תקווה, שם הוכר כתלמיד חכם ירא שמים מרבים, ובשנת תשי"א נבחר כרב השכונות מחנה יהודה ושעריה בעיר.
במסירות ובנאמנות העמיד את הדת על תילה בפתח תקווה, בראש העין הסמוכה ובקהילות נוספות ברחבי הארץ. יסד בביתו בית כנסת ובית מדרש בשם "סוכת שלום", ובו לימד תורה ודעת לצאן מרעיתו מדי יום ביומו. מידותיו המצוינות והענווה הנסוכה בו העלו את כבודו בפי כל, עד שהתבקש לבית עולמו בכ' באב תשל"ב.
סוד ההצלחה – כוח ההתמדה!
עוד משחר נעוריו שאף בנו רבי ישראל לגדולות, והיה יד ימינו של אביו רבי זכריה זצ"ל בהרבצת התורה ובמפעלות הקודש. כאשר היה שב מתלמוד התורה, ולאחר ששינן את תלמודו, היה בוחר להצטרף לשיעורים שהיה מוסר אביו בפתח תקווה וראש העין, וכך קנה לעצמו תורה, חכמה ומוסר.
בצעירותו נחשב בעיני כל למתמיד ועילוי גדול, ונודע בניצול כל רגע ורגע לשקידה בתורה ועמלה. בהגיעו לשלב הישיבה הגדולה עמד בכור המבחן וזכה לחבוש את ספסלי ישיבת חברון בירושלים, שם למד ופלפל בדברי הראשונים והאחרונים במחיצת גדולים וטובים. ביניהם היה הגאון רבי אליהו בקשי דורון, לימים הראשון לציון, שקבע עמו לימוד משותף בחברותא.
בעת לימודיו בישיבה, בין השנים תשכ"ב–תשכ"ז, התחבב על רבותיו הגדולים ועל כלל מכיריו. בראשם זכה להערכה מיוחדת מאת ראש הישיבה, הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, שהִרבה להתבטא כי סוד ההצלחה של רבי ישראל – זהו כוח ההתמדה.
כמעיין המתגבר
עוד בהיותו בחור צעיר לימים, היה כמעיין המתגבר ושאף להגיע לפסגות בכל מכמני התורה וחלקיה. מלבד לימודיו בישיבה היה הולך לקבל תורה מפי גדולי הרבנים בירושלים, וללמוד את דרכי ההלכה והפסיקה. בכל אותן שנים היה שוקד על תלמודו ומתייגע בתורה, עד שהוסמך להורות הוראות בישראל.
בכך המשיך רבי ישראל זצ"ל את מסורת אביו, הגאון רבי זכריה זצ"ל, שכיהן כחבר מועצת הרבנות בפתח תקווה. עוד בהיותו נער צעיר הוסמך רבי ישראל לרבנות, כאשר אחד מבוחניו היה הגאון רבי עמרם אבורביע זצ"ל, רבה של פתח תקווה באותם ימים. כן נבחן והוסמך על ידי הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל – ראש רבני תימן בארץ ישראל, הגאון רבי משה חברוני זצ"ל – ראש ישיבת חברון, והראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל.
עזר כנגדו
בהגיעו לפרקו נישא לנוות ביתו הרבנית שושנה ע"ה, בתו של רבי אביגד משולם ז"ל. יחד הם הקימו בית של תורה לתפארת, וכל שאיפתם הייתה להרבות תורה וחסד. במידה זו נהגו עד יומם האחרון – הוא מרביץ תורה לעדרים ומקרב את הרחוקים, והיא במפעלי החסד מקרבת את הנשים.
הרבנית הייתה בין מייסדי בית הספר "בית יעקב" בראש העין. הקימה ותמכה במאות משפחות בעזרה גשמית ורוחנית, דרך הארגון "עזרת מצר" שעמדה בראשו, וכן מסרה שיעורים לעשרות נשים בימי חול ושבת תמידין כסדרם – עשרות בשנים, כמעט עד יומה האחרון בשנת תשע"ז.
ממשיך השושלת
לאחר נישואיו למד רבי ישראל בהיכל "בית המדרש לתורת ארץ ישראל" בפתח תקווה, ומאז נקרא למילוי תפקידים רבניים רבים על ידי בכירי וחשובי הרבנים בארץ ישראל.
ברבות השנים מונה לשמש כרב בעיר פתח תקווה, ובשנת תשל"ג – כשהוא בן שלושים שנה בלבד, כבר נבחר לכהן כרב השכונות שעריה ומחנה יהודה, למלא את מקום אביו הגדול. שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשל"ח, התמנה גם כחבר הרבנות בעיר. הגר"ע אבורביע, רב העיר שהכיר בכוחותיו, תבע ממנו להמשיך בדרכו המופלאה של אביו ולקרב את צאן מרעיתו, ובפרט מקרב יהדות תימן.
במשך כל שנות כהונתו כרב השכונות היה מוסר שיעורי תורה ומוסר בבתי ספר, בתי נוער, חוגי הורים ועוד כהנה וכהנה. ביניהם היה מוסר שיעור שבועי קבוע בבית הרפואה "בית רבקה" שבו כיהן כרב. ביתו היה פתוח לרבים שהגיעו להתייעץ עמו בנושאים רבים ומגוונים, והוא תמיד שימש אוזן קשבת לכל.
בכל שנות תפקידו מאז מונה לכהן כרב השכונות, הוזמן למאות אירועים, כנסי תשובה, ערבי התעוררות, עצרות זיכרון, סידור חופה וקידושין ועוד, ולכל מקום אליו הוזמן היה הולך בחדוה, החיוך האצילי תמיד היה נסוך על פניו, והוא מצא את השעה ואת הזמן לקרב עוד ועוד יהודי לתורה ולמצוות ולהשיב לב בנים על אבות.
רבי ישראל התהלך בתומו ויושר דרכו, ועשה את מלאכתו – מלאכת שמים, עבודה נאמנה, כשכל רצונו הוא להרבות חיילים לתורה. את תפקידו כרב השכונות הוא ראה כשליחות קודש, ובכל רגע ורגע חש כי הוא חייב להשתדל יותר למען התושבים.
לפני שנים רבות, היה הראשון שעודד את המועצה הדתית והעירייה בפתח תקווה להקצות מלגות לחיזוק האברכים, מפני שזה היה כל עולמו. תמיד הִרבה לחזק את משפחות האברכים שיוכלו להתיישב בכל שכונות העיר, ועודד אותם לרדת לעם שבשדות, למסור שיעורי תורה ולקרב את אחיהם לבורא יתברך.
עמל התורה והרבצתה
סדר יומו של רבי ישראל היה גדוש בתורה ועבודת ה'. הוא היה משכים כשעה לפני עלות השחר, לומד בביתו ולאחר מכן קבע במשך שנים רבות שיעור בגמרא כשעה לפני תפילת ותיקין, בקיץ ובחורף. מיד לאחר התפילה היה שב ועוסק בתורה, ולאחר מכן התפנה להנהגת עול הרבנות עד שעות הצהריים, אז שב אל תלמודו. בשעות הערב היה מרביץ תורה ומוסר שיעורים, ויורד לעם שבשדות לחזקם ולעוררם לתשובה ומעשים טובים.
כבר בצעירותו, בשנת תשל"ח, פתח בשכונת שעריה כולל בשם "תורה ושלום", אשר האברכים הלומדים בו היו עוסקים גם בזיכוי הרבים, ומוסרים שיעורים למבוגרים ונערים בבתי הכנסת השונים.
במשך שנים נכנסו ובאו לביתם אברכים רבים שביקשו את עצתו, והוא תמיד נענה לסייע להם מממונו האישי וראה בכך זכות עצומה ממדרגה ראשונה. בכל הזדמנות שהייתה לו, או שיחה מוסרית שהיה מוסר לבני התורה, דרש מהאברכים להמשיך לשבת ולשקוד על תלמודם, כשהוא מצידו יעשה הכל כדי לסייע להם באמצעים שונים ומגוונים.
עד כדי כך דאג לאברכים, עד שבמשך שנים היה מבקש לנכות סכום גדול מאוד משכרו כרב שכונה לטובת מלגות לאברכים, ודרש מהעסקנים ואנשי הציבור לפעול לחיזוקם של עמלי תורה המקיימים את העולם בהבל פיהם.
וכך פתח רבי ישראל זצ"ל שיחת מוסר וחיזוק בלימוד התורה:
"אלה מסעי בני ישראל וגו', אלה מסעיהם למוצאיהם". כאשר יוצאים למסע, יש לזכור את המוצא ממנו יצאנו – "מסעיהם למוצאיהם". במסע של תלמידי הישיבה ה' ישמרם ויחיים ל"בין הזמנים", יש לזכור את המוצא – הישיבה וסדריה. לימוד התורה אינו פוסק באיזה שהוא זמן, או בין הזמן, ואין אנו בני חורין להיפטר ממנה!
ולאחר שהרחיב בעניין חובת הלימוד וחשיבותו, סיים את הדברים ואמר ברגש לבני התורה:
"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו" – בני התורה, ואותם הקובעים עיתים לתורה, הם השומרים על חומות העם והארץ. ואסור חלילה להתרשל בשמירה זו! "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו" – היום מסמל תקופת המקדש והגאולה, והלילה מסמל את תקופת החרבן והגלות. שני הזמנים הללו, תמיד לא יחשו מלעסוק בתורה ובמצוות.
ביתו היה בית ועד לחכמים, והוא הקפיד שבביתו ישמע קול תורה: שיעורי התורה שהיה מוסר, החברותות וחיזוק רבני הקהילות והמשפיעים שהתקיימו בביתו ועל שולחנו, והכל בטוב עין ורוחב לב.
איש על העדה
את כל חייו הקדיש רבי ישראל לעסק התורה והפצת התורה, ומאידך ידע את גודל חשיבות תפקידו ואת המלאכה המוטלת עליו. את שעות הערב היה מקדיש לסידור חופה וקידושין, לשמח חתני בר מצוה ולעודד אותם לשאוף לגדולות, ולאחר מכן היה מתפנה להשכין שלום בקרב המשפחות עד השעות הקטנות של הלילה.
הוא היה מקדיש לכך זמן ניכר, גם על חשבון שנת הלילה, והיה תמיד אומר כי "אילו הקב"ה מסכים למחוק את שמו למען השלום, מה נענה אנו כבני אנוש"?
את תפקידיו הרבים היה עושה באצילות נפש שהייתה נסוכה על פניו, בחיוך ובמאור פנים. כל חייו הקפיד שלא לבוא לידי כעס והקפדה. תמיד היה בורח מהשררה, ואטם את אזנו משמעו ברע. גם כאשר היו ניגשים אליו בני משפחתו וביקשו ללחוש לאזנו דבר שנראה בעיניו כרכילות, ואפילו כביכול שהיה מדובר בטובתו, הוא סירב לשמוע ודחה אותם בפסוק בתהלים: "מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה".
רבי ישראל זצ"ל ניחן בהתבטלות מוחלטת בפני גדולי החכמים, ועל אף שהוא עצמו היה גדול בתורה ונחשב לאחד מחשובי הרבנים, תמיד נכנע בפני חבריו והיה מכבד את דבריהם – למען יראו הכל את הכבוד שיש לרכוש לחכמים.
לפני כשלושה עשורים, כאשר החלו להתקיים עצרות תשובה בחודש אלול בכיכר העירייה בפתח תקווה, בהשתתפות הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל, היה רבי ישראל נוהג לעבור בין בתי הכנסת, לפרסם בעצמו את דבר בואו של הראשון לציון ולהפציר בהמון העם לצאת ולהקביל את פניו ולהתחזק בזמנים אלו. כמים הפנים לפנים, ובאותם מעמדים מרוממים היה הגר"ע יוסף מפליג בשבחו, ומרבה לספר על מסירות נפשו להרביץ תורה ולהשיב את אחינו התועים בדרכם.
כיצד היה נראה אברהם אבינו?
כנצר למשפחה רמת יחס, היה רבי ישראל שרעבי זצ"ל מחשובי רבני קהילות קודש תימן בארץ הקודש, ובין פעולותיו הענפות שימש גם כחבר בית הדין "קהל יהודה" לקהילות קודש תימן.
כך למשל, בספר "שרשי מנהג אשכנז" נידון המנהג באמירת פרשת ציצית שבקריאת שמע, שבצנעא היה מקובל לאמרה במהירות, כל אחד לבדו, ושם הובא בשם רבי ישראל שרעבי זצ"ל שהעיד על המנהג הנפוץ בשאר המחוזות, לקרוא את כל פרשיות קריאת שמע – כולל פרשת ציצית, בקול אחד ובנעימה.
על יחסו לשמירת המסורת, נכון להביא כאן מעשה מעניין אותו סיפר רבי ישראל בהספדו על הרה"ג רבי יחיא יוסף לגאמי זצ"ל:
במשך דורות לא שינו יהודי תימן את שמם, לא את שפתם ולא את לבושם. שמעתי פעם על האדמו"ר הצדיק מסאטמר זצ"ל, שביקר בארץ ישראל ונסע ברכב. ופתאום ביקש מהנהג לעצור.
מה קרה?
על המדרכה עבר יהודי תימני ישיש, עם זקן ארוך וסימנים – פאות הראש.
הורה האדמו"ר לנהג לעצור, וירד מן הרכב. נתן לישיש "שלום עליכם", ואחרי שנשק לו גם העניק לו מתנה נאה וחזר לרכבו.
הנהג, שראה זאת, שאלו: "הרב מכיר אותו"?
"לא", ענה האדמו"ר, "אבל אני יודע שכך, כדמות זו, היה נראה גם אברהם אבינו".
"חכמת אדם תאיר פניו" – נאמר על הזקנים שלנו. אשרי הדור שעוד ראה את הזקנים הללו, ראה את הליכותיהם ואת תרבותם, שהרי רק ההסתכלות בהם הייתה מביאה לעצה ותבונה וליראת ה'.
בהזדמנות אחרת, כאשר הספיד רבי ישראל את המנוח רבי שלמה אכלופי זצ"ל – מתושבי שעריה, עמד על ההבדל בין הדורות הראשונים לאחרונים, ותיאר כיצד הראשונים – שבאו מתימן – כאב להם כל שינוי במסורת, במבטא, בסגנון, חילול שבת, בלבוש, דיבור בבית הכנסת ועוד. הוסיף רבי ישראל ואמר:
בתורה כתוב (דברים לב, ז) "שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך". לא כתוב שיש לשאול דוקא את הסנהדרין, משום שלפעמים יש מחלוקת בין הגדולים – דעת הרי"ף כך, ודעת הרמב"ם כך, ודעת התוספות כך וכו'. ולמעשה יש לפסוק כמנהג אבות, לשאול אותם: "איך נהגתם"? ועל זה יש לסמוך, כיון שהם שמרו על זה מכל משמר!
"מנהל קהל עדתו בחכמה ובדעת"
תיאור מעניין מתקופת רבנותו הצעירה אנו מוצאים בספר שו"ת דרכי דוד מאת הגאון רבי דוד אבן כליפה, מרבני אלג'יר וצרפת, הכותב עליו:
בהיותי בארץ ישראל בעי"ת פתח תקווה, הייתי מתפלל בבית הכנסת קהל קדוש אחינו התימנים, כולם קדושים ויראי השם מרבים. ועל ראשם רב אברך, איש רב פעלים פריו קודש הילולים, ממשפחת קדושים אראלים ותרשישים, הלא הוא החכם כמהר"ר ישראל שרעבי הי"ו.
מנהל קהל עדתו בחכמה ובדעת ובלימוד כל ערב ש"ס ודינים, והייתי משתעשע בחברתו ועדינה נפשי מאמירותיו הטהורות, ומענוותנותו והנהגותיו הישרות. ואנא דאמרי, יחי הוד לנצח להגדיל תורה ולהאדירה, ויעזרהו האל על דבר כבוד שמו, ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.
לאפרושי מאיסורא
במשך השנים ניהל גם את מערך הכשרות, כממשיך דרכו ולצידו של רב העיר הגאון רבי משה מלכה זצ"ל. תפקיד אחראי וחשוב זה קיבל בזכות הידע העצום שקנה לו במערכת הכשרות, והיה מקפיד על קלה כבחמורה ומדקדק על קוצו של יו"ד על מנת לאפרושי מאיסורא ולהסיר מכשול מדרך עמי.
בקיאותו העצומה בכשרות המאכלים, באה לידי כך שהיו גופי כשרות מתייעצים עמו, ומנהלי מפעלים ביקשו פתרונות הלכתיים. הוא היה משיב להם ומקדיש לכך שעות רבות, כדי לגדור את כרם בית ישראל ולנטור את קדושת המחנה.
ברבות השנים הוא דחה על הסף פניות חוזרות ונשנות של ועדי כשרות שביקשו ממנו להצטרף ולהוביל יחד עמם את מערכת הכשרות למהדרין, וטען שכל רצונו הוא לשבת ולעמול בתורה באין מפריע, להרוות את צמאונם הרוחני של העם היושב בציון ולעשות את מלאכתו נאמנה.
מפאת יושר ארחותיו וצדקת דרכו, היה מפתיע את המפעלים ובעלי עסקים בביקורי פתע, וכאשר היה מוצא ספק של איסור או התנהגות שאינה כשורה – היה מוחה נמרצות בהם ומעמיד אותם בכל תוקף במקומם.
גלה כבוד מישראל
בשנות חייו האחרונות נחלש הגאון זצ"ל ועבר לגור בבית בנו ייבדל לחיים, עד יום ו' באלול תש"ף, בו השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה. גם בשנים אלו, למרות ייסוריו הרבים, המשיך במסירת השיעורים כפי יכולתו, ועל אף הקושי בדיבורו היה נעזר במיקרופון מיוחד ומתמיד בהרבצת התורה. כאשר הכביד עליו החולי, ולא יכול היה ללכת בכוחות עצמו, היו מסייעים לו מקורביו ובני משפחתו להגיע לשיעורים ולפעילות קודש, וכך הוסיף להרעיף טללי ברכה אל שומעי לקחו שייחלו למוצא פיו.
במסע הלווייתו ספדו גדולי הרבנים, אשר ביכו מרה את האבדה הגדולה של שרידי דור דעה, אלו שהמיתו את עצמם באהלה של תורה והקריבו את כל חייהם למען הכלל. אחד ומיוחד מהם היה הגאון רבי ישראל זצ"ל, שלצד שקיעותו העצומה בלימוד היה פועל גדולות ונצורות למען צאן מרעיתו, מפיץ תורה ותעודה ומטביע את חותמו על הכלל ועל הפרט, והכל בשקט ובצנעה.
זכה רבי ישראל שהותיר אחריו דור ישרים מבורך. בנו וחתניו, נכדיו וכל צאצאיו אשר הולכים בדרך התורה וממשיכים את מורשתו הטהורה, לקרב את הרחוקים ולהגדיל תורה ולהאדירה.
מקורות והרחבה:
מאה שנים רבנות ורבנים בפתח תקווה (פתח תקווה תשל"ח); הג"ר סעדיה חוזה, תולדות הרב שלום שבזי זצ"ל (רמת גן תשפ"א) חלק א עמ' 359–361; הג"ר דוד אבן כליפה, שו"ת דרכי דוד (ירושלים תש"ם) יו"ד סימן ה, עמ' קפ; שמואל יבנאלי, מסע לתימן (תל אביב תשי"ב) עמ' 56; ספר הזיכרון טוב וישר (ירושלים תשנ"ד) עמ' קצז; קובץ פסח י"ד גיליון ב (תשרי תשנ"ח) עמ' 139–140; שערי שלמה (ירושלים תשס"ה) עמ' תקסה; מושב מחנה יהודה (פתח תקווה תשס"ח) עמ' 234–237; קובץ מורשה גיליון א (תשפ"א) עמ' רנג–רנז.
