פרק רביעי: במחנה פרדסיה
עם רבי יהודה שרעבי
תושבי מחנה העולים פרדסיה היו יוצאי ערים ומחוזות שונים בתימן, ולכל עיר ומחוז היו רבנים משלהם. הרב המוכר ביותר במחנה פרדסיה היה הרב יהודה שרעבי מצנעא, בירת תימן. ביקרתי אצלו בהזדמנויות קודמות, והפעם לקחתי איתי יהודי בשם ר' משה, תלמיד חכם בעל הדרת פנים (אינני זוכר את שם משפחתו). הוא עבד במחנה שלנו – מטעם מחלקת הכשרות של הסוכנות היהודית – כמשגיח כשרות במטבח ועל המצרכים שחולקו לעולים. הוא היה יהודי ירושלמי, שכל חייו ישב ולמד תורה. הוא נאלץ עתה לצאת לעבודה משום שילדיו הגיעו לפרקם, והוא מוכרח לחסוך מעט כסף כדי לחתנם. כששמע ממני על המורים, המדריכים והמדריכות החילוניים בבית הספר ובמחנה הנוער, ועל הצעירים הנשלחים לקיבוצים, אמר מיד, שהוא מוכן לתת יד ולעשות הכל, כדי להציל את הילדים משמד, אפילו אם יסכן בכך את משרתו.
בפגישה השתתפו, בנוסף לרב שרעבי, עוד אחדים מרבני המחנה. הם סיפרו לנו שכל העולים מתימן, תושבי המחנה, שרויים במבוכה גדולה. הם ציפו שבארץ ישראל, ארץ הקודש, כולם יהיו שומרי תורה ומצוות. לאכזבתם, הם נתקלו מן הרגע שבו ירדו מהאווירון, במנהלים ובפקידים גלויי ראש ופורצי גדר. אחדים מן המדריכים החילוניים הגרועים ביותר הם בניהם של תימנים, שעלו ארצה לפני מספר שנים, ו"התקלקלו".
"הם לוקחים את ילדינו, ומלמדים אותם דברי מינות. אנחנו כבולים בידיהם, ואין אנו יודעים מה לעשות. בכל גלות תימן לא היה איש, אשר העז לרמוס את מסורת אבותינו, וכאן –מנהלים אלה את חיינו, ואנו תלויים בהם! מוטב היה, אילו נשארנו בתימן תחת עול הגויים. הם, לפחות, לא הפריעו לנו בקיום מצוות התורה!"
כששמע ר' משה את הדברים הללו היה כל כך נרגש, שהבחנתי בדמעות שזלגו מעיניו. ישבנו איתם מספר שעות, ועלה לי בעמל רב לשכנע אותם שיאמינו לי, שאפשר, בעז"ה, לשנות את פני הדברים. אמרתי להם, שישנם בארץ ישראל גם הרבה יהודים חרדים כמוהם, וישיבות קדושות, אשר בהן לומדים תורה. הסברתי, שהמצב הנוכחי בארץ ישראל נוצר בעקבות כך, שבעשרות השנים האחרונות עלו ארצה צעירים רבים פורקי עול, אשר למדו ממעשי הגויים בארצות הנכר.
"הקב"ה מעמיד אותנו בניסיון קשה מאד, ואנו חייבים לעמוד בו". הוספתי ואמרתי. "את המבוגרים הם לא יצליחו לשנות, אך הילדים והנוער נמצאים בסכנה, ועלינו להציל אותם מידם. עליכם להיות חזקים, ולהתנגד למעשים שלהם! יש לכם הזכות לדרוש חינוך דתי לילדיכם!
איגרת קלף לראש הממשלה
הרגל היה לי, מאז שהגעתי לפרדסיה – לאחר עבודתי בבית הספר הייתי עובר בין האוהלים, ומשוחח עם התושבים. יום אחד הבחנתי בסופר סת"ם, שישב על שטיח פרוס על הרצפה, החזיק קלף בידו, וכתב בעט סופר מקנה סוף. הדבר הרשים אותי מאד, ועלה במוחי רעיון, שקידם באופן משמעותי את המאבק שלנו. בישיבה עם הרבנים העליתי שתי הצעות, אותן כדאי לבצע מיד: ביקשתי מהם לנסח איגרת לראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, בחתימת כל רבני המחנה. האיגרת תהיה בצורת מגילה, כתובה על קלף בכתב סופר בנוסח תימן. באיגרת יש לגולל את סיפור הגעגועים של יהודי תימן לארץ ישראל, ולתאר את ציפייתם לגאולה במשך כל שנות הגלות. יש להוסיף ולספר, כיצד כאשר נתקבלה הבשורה על הקמת מדינת ישראל ועל האפשרות לעלות ארצה, עזבו כולם כאיש אחד את בתיהם ואת כל רכושם, ויצאו לדרך לארץ ישראל, ארץ אבותיהם. אולם כגודל התקוות והציפיות, שהיו להם, כך היה גודל אכזבתם.
"אין אנו מתלוננים על התנאים הקשים בהם אנו חיים, עם נשותינו והטף במחנה אוהלים, בחום ובגשם", כך יכתבו באיגרת. "הדבר שכואב לנו הוא, שהמורים והמדריכים שנשלחו אלינו על ידי ממשלת ישראל, גוזלים את נשמות ילדינו – גוזזים את פאותיהם, מלמדים אותם לחלל שבת, ובזים לשאר מצוות התורה. אנו דורשים בכל תוקף להרחיק מדריכים אלה מן המחנה, ולאפשר לנו לחנך את ילדינו בדרך התורה".
את המכתב יש למסור לראש הממשלה על ידי משלחת מן המחנה, שתיסע לירושלים!
הצעתי נתקבלה ואגרת כזו אכן נכתבה.
אספת חיזוק בבית הכנסת, ושבת תימנית
הצעתי השנייה הייתה: בשבת הקרובה, לפני קריאת התורה, יש להכריז בכל בתי הכנסת, שעל כולם להתאסף בשעה מסוימת בשבת אחרי הצהרים במרכז המחנה. רבני העדה, ור' משה, מרבני ירושלים עיר הקודש ת"ו, שנמצא איתנו, וגם אני, נשמיע דברי חיזוק, ונשוחח על דרכי פעולה להצלת ילדינו מדי הכופרים. גם הצעה זו נתקבלה על דעת הרבנים.
לשבתות הייתי בדרך כלל נוסע הביתה. הפעם נשארתי במחנה. הפקידים ומנהל המחנה אינם נמצאים בשבת, וכך נוכל לקיים, בעז"ה, את האספה ללא הפרעה. עם תחילת עבודתי במחנה קבלתי חדר קטן עם שולחן ומיטה באחד המבנים. השתמשתי בו בעיקר למנוחה באמצע היום, ורק לעיתים רחוקות נשארתי ללון. באותה שבת שנשארתי במחנה, לנתי בחדרי זה. לסעודת ליל השבת הוזמנתי אל משפחת הרב גמליאל, אשר שניים מבניו היו תלמידי. הרב גמליאל היה סופר הסת"ם, שכתב לנו את האיגרת לראש הממשלה.
הייתה זו הפעם הראשונה שהזדמן לי להכיר מקרוב משפחה תימנית, אשר עלתה אך לפני זמן קצר ארצה, ולהשתתף בסעודתה. הייתה זו עבורי חוויה מאד מרשימה לבלות את ליל השבת בחברתם. אחרי הקידוש התיישבנו כולנו על שטיח סביב קערה גדולה עם תבשיל, אותו הכינה בעלת הבית לכבוד השבת, טבלנו בו את הפיתות שלנו, ונהנינו מן הסעודה. בעל הבית והבנים שרו זמירות שבת נעימות בנוסח תימן, וסיפרו סיפורים מעניינים על החיים בתימן ועל הקורות אותם בדרך לעדן, בדרכם לארץ ישראל.
בשבת בבוקר התפללתי בבית הכנסת של יוצאי צנעא, אשר בו התפלל הרב יהודה שרעבי. במחנה פרדסיה היו עוד עשרות בתי כנסת של יוצאי צנעא ויוצאי עיירות וכפרים מרחבי תימן. כמו הדיור, גם בתי הכנסת הוקמו באוהלים. המתפללים שרו את התפילות ביחד עם החזן. בקריאת התורה ברך כל אחד שעלה לתורה את ברכת התורה, וקרא בעצמו את הקטע שלו, מקרא ותרגום. באופן מיוחד התרשמתי מאדם זקן סגי נהור (עיוור), שעמד על יד במת הקריאה, ותיקן בעל פה את השגיאות בקריאה ובטעמים של העולים לתורה.
בכל בתי הכנסת הודיעו על האספה הגדולה, שתתקיים אחרי הצהרים במחנה. את מקום האספה קבענו במרכז, בקרבת המשרדים של הנהלת המחנה. הוצאנו מספר שולחנות וכסאות עבור הרבנים, שישבו בראש האספה, ובשעה המיועדת החלה נהירה לכיוון המקום. לאחר זמן קצר הייתה הרחבה מלאה. את האספה פתחו רבני העולים בדברי תורה. הם דיברו בערבית, השפה המדוברת בתימן. לאחר דברי התורה עברו לתאר את אכזבתם מן המצב הרוחני בארץ ישראל, ואת הסכנה הגדולה הנשקפת לצעירים, שהוכנסו למחנות ולקיבוצים חילוניים, אשר בהם דורסים בזדון כל דבר שבקדושה, ואשר אין בהם לא תורה ולא מצוות. הם תארו גם את הסכנה, הנשקפת לילדים הקטנים, הנמצאים תחת השפעתם היומיומית של מורים גלויי ראש, מחללי שבת ואוכלי נבלות וטריפות, ושל מדריכות פורקות עול.
"כולנו צריכים לעמוד על כך, שילדינו יקבלו חינוך בדרך התורה והמצוות!" כך אמרו.
ר' משה, משגיח הכשרות, שהיה חבוש בשטריימל ובקפוטה ירושלמית, סיפר כי הוא עצמו הנו יליד ירושלים, ודור רביעי בארץ ישראל, וברצונו להצהיר בפני הנוכחים, שישנם בירושלים עיר הקודש, אלפי יהודים חרדים כמותם. הוא סיפר על הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, ועל גדולי הרבנים, שניהלו מלחמות נגד החילוניים, אשר רצו להכניס חינוך חילוני לתוך היישוב הישן. הוא הוסיף וסיפר על ישיבות, בתי מדרש וכוללים, אשר בהם לומדים תורה יומם ולילה. הוא הרים את קולו בהתרגשות, ואמר:
"אחים יקרים! חזרתם לארץ ישראל מגלות תימן! שמרתם במשך אלפיים שנות הגלות במסירות נפש על מסורת אבותיכם! עליכם לעמוד בכל תוקף, ולשמור על ילדיכם, שיקבלו רק חינוך נאמן!"
אחרון המדברים הייתי אני. עבדתי במחנה כבר מספר חודשים, ורוב הציבור הכיר אותי, וידע על שיעורי התורה ועל פעולות ההסברה, שניהלתי בקרב ההורים. תמיד הדגשתי, שאין להם ממה לפחד, ויש להם הזכות לבקש רק חינוך דתי לילדיהם. כעת פתחתי ואמרתי, שאני מודה לרבנים שדיברו לפני, על דברי התורה והחיזוק שהשמיעו. ואז סיפרתי להם על זעזוע קשה מאד, שעברתי מספר ימים קודם לכן: נכנסתי לאחד האוהלים, על מנת לשוחח עם אבי המשפחה בנוגע לבנו בן האחת עשרה, הלומד אצלי בכתה. הילד סיפר לי, שאחיו הגדול, הנמצא כבר חודשיים בקיבוץ, בא הביתה לחופשה קצרה, וברצונו לקחת אותו עמו אל הקיבוץ. באתי לדבר עם ההורים, כדי למנוע זאת. מצאתי במקום את הבן הבכור, נער בן 14 עם בלורית גדולה וגלוי ראש, עומד במרכז האוהל. מיד כשהבחין בי, ניגש אלי, ואמר:
"מה אתה רוצה?"
אמרתי לו, שברצוני לשוחח עם ההורים.
"אין לך מה לדבר איתם! הזקנים הללו אינם מבינים כלום! דבר איתי!"
"יהודים יקרים!" קראתי אל הנוכחים, "האם צריך אני עוד להוסיף ולתאר את הסכנה הגדולה אשר בה שרויים ילדיכם, אם כך נראה ומתנהג נער, אחרי שהות של חודשיים בקיבוץ?!
"הגמרא במסכת ברכות (פרק ה' ע"א) אומרת: 'תנא רשב"י אומר, שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מניין? שנאמר: "אשרי הגבר אשר תייסרנו ד', ומתורתך תלמדנו." ארץ ישראל – דכתיב: "כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך," וכתיב בתריה: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה." העולם הבא – דכתיב: "כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר."'
"מורי ורבותי, הקב"ה מעמיד אותנו בייסורים הללו ובניסיון הזה, כדי לראות, אם נשכיל לשמור על מתנות אלה! בגלות תימן היה מובן מאליו, שכולם שומרים תורה ומצוות. עכשיו זה תלוי רק בכם, אם תעמדו בניסיון הקשה הזה! עליכם להילחם ולשמור על הנכס היקר ביותר שיש לכם, ילדיכם היקרים, ולהבטיח, שילכו בדרככם, דרך התורה!
"אנו רואים מרחוק על הגבעה, בין העצים הגבוהים, את האוהלים של מחנה הנוער. הילדים של אחדים מכם נמצאים שם! אסור להשאיר אותם שם! עליכם להוציא אותם מן המקום הטמא הזה, ואני מבטיח לכם לעשות הכל, כדי להכניס אותם לישיבות הקדושות!"
לדברינו הייתה השפעה גדולה מאד. לאחר שנסתיימה האספה, נשארו רבים מן הנוכחים במקומם, והמשיכו לשוחח על הנושא.
הפרק הבא, אי"ה: בעולם הישיבות
