פרק שביעי: רבני תימן מבקרים בפוניבז'
"העיקר שיהיה מניין"
ביקור של רבני העולים מתימן בישיבת פוניבז', אותו תכננתי כבר זמן מה, נראה היה לי עתה דחוף וחשוב ביותר, ורציתי שהוא יתקיים לפני הביקור הצפוי של שר החינוך. לא היה לי ספק, שהביקור בישיבה יעודד ויחזק את עמידתם. שיתפתי את הרבנים בתוכניתי. הרב שרעבי אמר, שלדעתו זהו רעיון טוב. הרבנים חשבו, כנראה, שתהיה זו דרך ארוכה, כי ביקשו לצאת בהרכב של עשרה אנשים, כדי שיהיה להם מניין בדרך. בתימן היה מקובל, כך הסבירו, שכשיוצאים לדרך, הולכים תמיד לפחות עשרה אנשים ביחד. הסברתי, שאמנם אנו ניסע במכונית, וזו דרך קצרה, אבל בכל זאת זהו רעיון טוב, שיבואו לפחות עשרה רבנים. דיברתי כבר עם הרב אליהו דסלר, המשגיח הרוחני בישיבה, בעניין הביקור. הוא הסכים איתי, שיש חשיבות גדולה להיפגש עם רבני העולים מתימן, והוא הבטיח שהרבנים ובני הישיבה יקבלו את פניהם בשמחה וישוחחו איתם.
מצאתי בנתניה הקרובה עסקן חרדי מסור, שעזר לי להשיג טנדר, ולמחרת, בשעות אחרי הצהרים המאוחרות יצאנו לדרך, ממחנה העולים פרדסיה לבני ברק. בדרך עצרנו בצד הכביש לתפילת מנחה, ואכן טוב היה, שהיינו למעלה מעשרה גברים, ויכולנו להתפלל במניין. הגענו לבני ברק, כשהיה כבר חשוך. עלינו לגבעת הישיבה, ובדיוק כשפתחנו את דלת בית המדרש, התחילו בתפילת מעריב. שמענו את החזן פותח:
"בָּרְכוּ אֶת ד' הַמְבוֹרָך!"
והד קולם האדיר של מאות בחורי הישיבה, שמילאו את האולם, ענה פה אחד:
"בָּרוּךְ ד' הַמְבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד!"
חשבתי בליבי: כדי להשתתף בתפילת מעריב זו בלבד, כדאי היה לנו לבוא אל הישיבה.
עם הרב מפוניבז' והרב דסלר
אחרי התפילה נתקבלו האורחים בחמימות על ידי הרבנים ותלמידי הישיבה, והוזמנו לחדר האוכל לארוחת ערב. הרב אליהו דסלר ברך את הרבנים על החלטתם לבקר בישיבה, והודיע להם, שהרב מפוניבז' הסכים לקבל עשרים תלמידים ממחנה העולים פרדסיה לישיבה. הוא המשיך בדברי תורה ומחשבה עמוקים ובדברי עידוד לרבני העדה התימנית, שיעמדו בתוקף על כך, שבניהם ובנותיהם יקבלו רק חינוך חרדי לתורה ולמצוות. נאמו גם רבנים נוספים, שאמרו בין השאר:
"אינכם לבד! כל הציבור החרדי בארץ ישראל אתכם במאבקכם, שילדיכם יקבלו רק חינוך אמיתי לתורה ולמצוות!"
הרב יהודה שרעבי ענה בשם הרבנים האורחים. הוא דיבר על דבקותם של יהודי תימן בקיום התורה בכל ימי הגלות הארוכים, על געגועיהם לירושלים ועל הציפייה לגאולה. הוא סיפר גם על אכזבתם ממה שמצאו בארץ, ועל השמחה, שממלאת את ליבם, להיות נוכחים במקום תורה חשוב זה.
חזרנו למחנה פרדסיה, והייתה לי הרגשה, שהביקור הצליח מעל המשוער. כעת ברור לרבני העולים, שהם אינם לבד במאבק.
הפרק הבא, אי"ה: מאורעות הביקור במחנה
