"מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק… לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" (תהילים, טו) – פסוקי נצח אלו, המשרטטים את דמותו של איש המעלה הזוכה לחסות בצילה של ממלכת הקדושה, נדמים ככאלו שנכתבו במיוחד על דמותו המאירה של המנוח הדגול, רבי שמעון צדוק זצ"ל. באורחות חייו, בשתיקתו האצילה ובישרותו המופלאה, הותיר אחריו חלל עצום ואישיות למופת.
המנוח זצ"ל נולד בתימן ובהיותו כבן 12 שנים בלבד, זכה לעלות לארץ הקודש ולספוג מאווירה הקדוש. בהגיעו לפרקו, הקים את ביתו עם מרת שרה ע"ה – בתו של הצדיק המפורסם הנודע בשערים, רבי סאלם קלזאן זצ"ל.
מתוך בית זה, שכולו הושתת על אדני התורה, היראה והחסד, זכה להעמיד דורות ישרים מבורכים – בנים ובנות יראי השם וגדולים בתורה שבהמשך זכה לשדכם ולהשיאם למשפחות מפוארות של גדולי תורה וראשי ישיבות: מרן הגאון רבינו שלמה קורח זצוק"ל – רבה של בני ברק, הגאון רבי שמריהו ברזילי זצ"ל – ראש מוסדות 'משכן שמעון' בב"ב, הגאון רבי דוד לוי זצ"ל – ראש ישיבת 'חומת ציון', והגאון רבי עובדיה יונה זצ"ל – דומ"צ בירושלים.
לפרנסתו, ניהל רבי שמעון זצ"ל חנות אטליז. בעולם המסחר, שבו הניסיונות רבים, זהר אורו המיוחד באמינות מוחלטת ובזהירות מפליגה. ישרותו הייתה לשם דבר, עד שגדולי הרבנים, הפוסקים והאדמו"רים סמכו על פיקוחו בעיניים עצומות, והיו מהדרים לקנות את בשרם דווקא אצלו, כשהם רואים בו סמל ודוגמה ל"נאמן כשרות" אמיתי, המקפיד על קוצו של יו"ד.
לצד זאת היה איש חסד במלוא מובן המילה, וידו היתה פתוחה לרווחה לכל נצרך. הוא העניק הלוואות בסבר פנים יפות לכל דורש, ופיזר צדקות בסכומים גבוהים למשפחות נזקקות, כשהכל נעשה בצנעה ובמתן בסתר.
בכל הליכותיו הפגין ביטול מוחלט לענייני העולם הזה, כשהוא רואה בהם דברים טפלים לעומת חיי הנצח.
תכונה בולטת ומיוחדת שאפיינה אותו היתה – השתיקה. רבי שמעון זצ"ל היה שתקן גדול, נזהר בשמירת הלשון כעל בבת־עינו, ומעולם לא דיבר סרה או רכילות באיש.
זכה הרב המנוח זצ"ל שכל נכדיו וצאצאיו שיבלחטו"א הולכים בדרך ה', יראי שמים ועוסקים בתורה. בניו וחתניו ממשיכים את דרכו המפוארת בהרבצת תורה והוראה: הרה"ג רבי יצחק צדוק שליט"א – חדב"ן מרן הגר"ש קורח זצ"ל, הגאון רבי משה צדוק שליט"א – ר"מ בישיבת "מאור התלמוד", הגאון רבי אפרים לוי שליט"א – ראש ישיבת 'חומת ציון', הגאון רבי שמריהו יונה שליט"א – מו"צ בב"ב, והגאון רבי מנחם צדוק שליט"א – נו"נ בישיבת 'בית מדרש עליון' וראש כולל 'היכל יוסף שלום'.
ביום שלישי, י"ז בסיון התשפ"ו באה הבשורה המרה על הסתלקותו מן העולם, כשבועיים וחצי בלבד לאחר פטירתה של אשת נעוריו, מרת שרה ע"ה שנלב"ע בשב"ק פרשת נשא – אסרו חג שבועות התשפ"ו.
המנוחה ע"ה, היתה למשפחתה ולכל מכריה דמות נדירה של אמונה, צניעות, חסד ומסירות נפש. אשה שכל חייה היו מוקדשים לאחרים, ואשר בנתה בית של תורה ויראת שמים, והעמידה אחריה דורות מפוארים ההולכים בדרך אבותיהם.
היא נולדה וגדלה, כאמור, בבית ספוג קדושה וטהרה – ביתו של הצדיק רבי סאלם קאלזאן זצ"ל, אשר היה מפורסם ביראתו, בפרישותו ובאהבת התורה היוקדת שפיעמה בו, וממנו קיבלה את ערכי האמונה התמימה, ההסתפקות במועט, אהבת החסד וההכנעה לרצון הבורא. יסודות אלו ליוו אותה כל ימיה והיו לאבן הפינה שעליה בנתה את ביתה ואת משפחתה.
אחד המאפיינים הבולטים ביותר באישיותה, היה הכבוד העצום שרחשה לתורה וללומדיה.
בשנותיה הראשונות בארץ ישראל, כאשר המשפחה התמודדה עם קשיי קליטה ופרנסה, הוצעה לאביה עבודה כ'מטאטא רחובות' בירושלים לצורך מחייתו. המחשבה שתלמיד חכם וצדיק ייאלץ לעזוב את תלמודו כדי לעסוק בעבודות כפיים הייתה קשה מנשוא עבורה.
ללא היסוס קיבלה על עצמה את עול הפרנסה, כדי שאביה יוכל להמשיך לשקוד על התורה מתוך יישוב הדעת. לא הייתה זו החלטה רגעית בלבד, אלא ביטוי לתפיסת חיים שלמה, שלפיה החזקת התורה וכבוד תלמידי החכמים קודמים לכל שיקול אישי.
מעשה זה ליווה את חייה כולם והיה עדות חיה לגדלות רוחה ולאמונתה העמוקה.
לאחר נישואיה לבעלה הדגול, רבי שמעון צדוק זצ"ל, העמידו בית נאמן אשר התנהל בפשטות ובצניעות אך היה מלא בתוכן רוחני עשיר. ביתה היה מקום של הכנסת אורחים, של נתינה ושל מאור פנים. כל אדם שנכנס בשעריו הרגיש רצוי ואהוב. היא נשאה בעול המשפחה במסירות יוצאת דופן, עודדה את בניה ובנותיה לעלות ולהתעלות בתורה וביראת שמים, וראתה בכך את תכלית חייה.
מעלה גדולה היתה לה, שבליבה הרחב סייעה לאחרים וחשה את כאבו של הזולת כאילו היה כאב שלה. רבים נהנו מעצותיה הטובות וממילות החיזוק שלה. היא השתתפה בשמחת כולם, הרגישה בצערם, ועזרה ככל שיכלה לכל אדם שפנה אליה. מעשי החסד הרבים שעשתה, היו בדרך כלל בשקט ובצנעה, מבלי לבקש הכרה או פרסום.
מרת שרה ע"ה היתה בעלת אמונה זכה ופשוטה, ודבקותה בה' ניכרה בכל אורחות חייה. היא חיה בתחושה מתמדת של קרבת אלוקים, בטחה בבוראה בכל לבה, וקיבלה בענווה ובאהבה את מאורעות החיים.
האמונה לא היתה אצלה רק רעיון או השקפה, אלא דרך חיים של ממש. בכל מצב ובכל עניין פנתה אל בוראה, נשענה עליו ובטחה בו, ומתוך כך הקרינה שלווה פנימית, חוזק נפשי ויציבות נדירה.
דבקותה בה' היתה מקור כוחה, וממנה שאבה את היכולת להרבות חסד, לשאת בעול המשפחה באהבה, ולעמוד באצילות מול אתגרי החיים.
מורשתה אינה מתבטאת רק בזיכרונות שהותירה אחריה, אלא בדורות שלמים הממשיכים לחיות לאור הערכים שהנחילה: אמונה, חסד, מסירות נפש, אהבת תורה וכבוד לכל אדם.
עיקר הנחת שלה ושל בעלה רבי שמעון זצ"ל היתה לראות את צאצאיהם דבקים בתורה, ביראת שמים ובמידות טובות. בכך ראו את פרי עמלם ואת המשך דרכם. ואכן זכו לצאת בשם טוב מן העולם כשהם מותירים אחריהם דור ישרים מבורך. כל צאצאיהם בני תורה ויראי שמים ההולכים בדרך המסורה ואוחזים במורשת החינוך הכבירה שהנחילו להם.
"הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (שמואל־ב א, כג), בשנת ה־90 לחייהם ובשיבה טובה.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
