האם מועיל לתת משלוח מנות על ידי רחפן?

האם מועיל לשלוח משלוח מנות על ידי רחפן?

תשובה מנומקת מאת הגאון רבי איתמר הלוי מחפוד שליט"א

מרבני בית ההוראה

הנה ודאי דרק אם מוודא שהשני קיבל את המשלוח מנות לידיו ע"י הרחפן יש לדון בזה, דהא ליכא למימר חזקה עושה שליחותו בדאורייתא כמפורש בגמ' (עירובין לא,ב) דלרב נחמן בדברים דאורייתא אין חזקת שליח עושה שליחותו, לפי שחושב דלא סמיך עליו וכמ"ש רש"י שם ולכן לא חושב שמכשילו. אבל בדרבנן אמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו מאחר שנתרצה בשליחות וכמ"ש רש"י (חולין יב,א ד"ה חזקה), ולרב ששת אפילו בדאורייתא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, דחזקה התלויה במעשה אמרינן, אף דרוב התלוי במעשה לא אמרינן כדאיתא בגמ' (בכורות כ,א), וכתבו התוס' (שם לב,א ד"ה רב) דר"ת אומר דהלכה כר"נ. וכ"פ הסמ"ג (עשין מח), והרשב"א בעבודה"ק (ש"ה אות טז), והאו"ז (הל' יבו"ח סי' תרנז), ובראב"ן ורבינו יהונתן ופסקי הרי"ד (עירובין שם), ובריא"ז (עירובין פ"ג ה"ג אות א), ובשטמ"ק (נזיר יב,א). ורבינו שמשון פוסק כרב ששת דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, וכ"פ הרא"ש (עירובין פ"ג סי' ג). ועיי' מה שכתבתי בזה בברית הלוי (ח"ב סי' צה). וכיון דפורים הוי כדאורייתא דמי דדברי קבלה כדברי תורה וכדכתב נמי בשו"ע (סי' תרצו ס"ז) דמה"ט אונן מותר בבשר בפורים דלשמוח בפורים הוא מדברי קבלה דכדברי תורה וכבר הארכתי בזה ברית הלוי (ח"א סי' פא), א"כ הכא נמי צריך לוודאות שהגיע אליו.

והנה בגמ' (מגילה ז:) איתא דאביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. ופרש"י וז"ל: "זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עימו". אכן בחידושי הר"ן כתב: "שלא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו והיו שולחין כל סעודתן זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים משלוח מתנות". ותמה הב"י דלרש"י א"כ לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו. והרמ"א בדרכי משה (סק"ז) כתב ליישב דרש"י סבירא ליה דמשלוח לאו דוקא אלא הוא הדין אם אוכל עם חבירו דמאי שנא אם אוכל עמו בביתו או ששלח אליו עיי"ש.

ובפשוטו היינו דהב"י ס"ל דאף אחד מהם לא יצא ידי חובה כיון דבהזמנה לביתו לאו דרך שילוח הוא אבל אין כונתו דבעי דוקא על ידי שליח, וזה שמשיג הדרכ"מ דגם בהזמנה לביתו מהני ולא בעי דוקא דרך שילוח. וא"כ מבואר מזה דלכו"ע לא בעינן שליח. ומה שהר"ן כותב שהיו שולחין כל סעודתן פשוט שהוא לאו דווקא שליחות על ידי אחר והו"ה אם היו מביאים בעצמם ויתכן דהר"ן נאיד מפרש"י הוא לפי דס"ל דבעי "משלוח" דוקא ולא על ידי שבא וסועד אצלו דבזה לא ניכר כל כך שזה למצוה אלא בתורת חסד סועד אצלו ואולי הוא גם לעיכובא, אבל לאו משום דבעינן שישלח על ידי שליח.

ויעויין בשו"ת בנין ציון (סי' מד) דאולי לכתחילה טוב יותר לשלוח המנות ע"י אחר ולא על ידי עצמו הגם דעל ידי עצמו נמי יוצא ידי חובה דשייכי הני תרי טעמי דהמנות הלוי להראות חיבה וריעות וכן טעמא דתרומת הדשן שיהיה לו לסעודת פורים וא"כ צ"ל דמאי דכתיב "ומשלוח" לא שזה מעכב אלא לאורויי דבשילוח לבד יצא אפילו אין חבירו רוצה לקבל עיי"ש.

אבל הא נראה שפיר דעכ"פ איכא הידור לשלוח על ידי אחר טפי מבעצמו וכדחזינא בגמ' (מגילה ז.) דרבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא ורבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא, ומלי כסא קמחא דאבשונא. והדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא, ומלא כסא דפלפלתא אריכא, ומשמע שהוא לפי שכך צורת המצוה על ידי שליח ולא רק משום שלא רצו להקל בכבודם, דהא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו ואמאי לא הביאו בעצמם. ולפי זה אם רוצה להדר ולשלוח על ידי שליח יתכן שאם משלח על ידי רחפן שמא לא חשיב שילוח כמו דקטן או גוי ליתנהו בדין שליחות, וא"כ יצא קרח מכאן ומכאן דגם הידור ע"י שליח לא קיים וגם לא הביא על ידי עצמו, דפשוט שדוקא אם הוא בעצמו טורח להביא עד לחבירו, וא"כ עדיף כבר שיביא בעצמו ולא על ידי רחפן.

ברם, הנה ידועים בשערים המצויינים בהלכה דברי מרן החתם סופר בחידושיו (גיטין כב:) דהא דבעינן דיני שליחות הוא רק היכא שהקפידה התורה שהוא בעצמו יעשה ובלא דין שליחות לא חשיב "כמותו", אבל היכא שאמרה תורה שישלח שליח כגון במשלוח מנות בזה סגי אפילו ע"י קוף וכל הפסולים וסיים: "והבן זה כי כבר טעו בו גדולים וטובים ממני". והיינו דבמשלוח מנות לא בעינן לשולחו "כמותו" דנימא דבעינן בר שליחות, אלא העיקר התוצאה שיגיע לחבירו על ידי דרך של שילוח, ובזה לא איכפת לן כלל אם בר שליחות או או לאו. גם יעויין להגאון חוות יאיר במקור חיים (סי' תרצד ס"ג) שכתב וז"ל: "נ"ל דמותר לשלוח מנות ע"י קטן אע"פ דלאו בני שליחות הוא היינו בדיני זכיה וממון, משא"כ אפילו על ידי קוף נתקיימה המצוה". עוד כתב המקור חיים שם: "בשלוח מנות מצוה בשלוחו יותר מבו ואפילו במתנות, דפרסומא ניסא עדיף", וא"כ כל שכן על ידי רחפן דאיכא טפי פירסומא ואוושא מילתא, דשפיר דמי טפי מעל ידי שליח, וחיסרון שאינו דרך כבוד נראה דליכא ברחפן.

איברא דיש לדון האם ברחפן חשיב "שילוח" על ידי שליח או דחשיב ששולח בעצמו שהרי מכוונו על ידי השלט ועיי' בגמ' (סנהדרין עז:) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה, חייב. וכתב רש"י (ד"ה והלכה לצדדין) וז"ל: "דרך נפילתה, שלא נפלה כנגדו, אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין. אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור, דלאו כחו הוא, אלא היא חוזרת לארץ מאליה". ובחידושי המאירי כתב: "ואם דרך ירידתה פטור, שהרי כלה כוחו והיא יורדת מצד טבעה. הלכה לצדדין והרגה חייב, שזהו כוחו אלא שהוא כוח חלוש". עיי"ש בתוס' (שם ע"א ד"ה סוף). ובגמ' (ב"ק כו:) היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה, דלענין נזקין חייב, וגבי שחיטה איתא בגמ' (חולין לא.) דדוקא נפל הסכין לא מהני, אבל הפילה מהני, והא אפילו בנפלה מידו על ידי שפתח את ידו צידד הרשב"א בתוה"ב (ש"א פ"א) דחשיב כהפילה, עיי"ש, וכן כתב ביד רמה שם דפתיחת היד חשיבא "מעשה" אף לענין רציחה כמו מסיר מחיצה שמונעת מהמים להמשיך דמפורש בגמ' דחייב ואכמ"ל כי יש חילוק בין הנידונים.

Share on facebook
Share on linkedin
Share on twitter
Share on email

כתיבת תגובה

להרשמה לרשימת התפוצה של קו המאורות

.

עוד מאמרים

שאל את הרב