חיים גפן // יום ליום
הוא נולד בתימן, גדל על ברכיהם של חכמי הדור והיה לתלמידו המובהק של המשגיח הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל | הגאון הישיש רבי שלום צדוק שליט"א רבה של בני עי"ש בשיח מרתק על העוני המחפיר בילדותם, על המהפכה שחולל אביו, על הלהט שנכנס בו מהמשגיח ועל הקשר עם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל | עורי צפון ובואי תימן
לילה. צריחי המסגדים הסתמרו להם באימה מבין סמטאותיה האפילות של בירת תימן. השעה הייתה חצות לילה ושמש בית הכנסת רק החל בסיבובו הקבוע בינות לבתי האבן העתיקים של תושבי העיר, בידו עששית נפט. 'יהודים, קומו לעבודת השם', נשמע הקול, חודר אל התריסים המוגפים.
מבין חצרות הבתים החלו להגיח בפתע פתאום יהודים של צורה, לכולם מכנה משותף אחד: הם היו חבושים ב'כניפ'ה' המסורתית ועטויים גלימה לבנה מפוספסת בשחור. המראה היה משובב עין. הם שמו את פעמיהם אל עבר משכנו של בית הכנסת הגדול, מתכוננים ללימודם הקבוע מידי לילה.
ובהיכל בית המדרש, ישב המארי ספון בשרעפיו. שלהבות הנרות אותם הדליקו הגבאים קודם לכן לשם לימודם ריצדו על קירות האבן העתיקים והטילו אלומת אור על צלליות הישובים על הקרקע. גם מבין חרכי הקירות ניכרה שקיעותם של הלומדים. הם היו שקועים בתוך ספרם, מתענגים על תלמודם בנעימה מסתלסלת שקולה הולך ונשמע בכל רחבי הסביבה, מאציל מהודו גם על אלו הנמים את שנתם.
נהרות של דיו נשפכו. גווילי נייר למכביר ספגו שורות-שורות של יריעות היסטוריה. סדרות של ספרים מפוארים יצאו כבר לאור עולם, מפיצים אור נגוהות ומעלים את אבוקת שלהבת חייהם המאירים של אותם אנשים של מעלה. סופרים מוכשרים ישבו ועמלו שעות על גבי שעות להשלים את המלאכה הענפה, והכל במטרה אחת: פיענוח תעלומת חייהם של יהודי תימן, חכמיה ומנהיגיה.
ועדיין, קצרה היריעה מלהכיל.
אבל לדעתו של הגאון רבי שלום צדוק, הכל ברור כמין חומר. 'כולם היו כשרים', הוא מתעקש לתמצת לי מסכת חיים ענפה על רגל אחת. 'אין פרץ, אין יוצא ואין צווחה', משתמש הגאון הישיש במילותיו של הפסוק בשביל להבהיר לי ולו במעט את תשובתו הקצרה ולשפוך אור על תעלומת חייהם של בני דור העבר שבתימן.
תקופת הצנע
'נולדתי בתימן, לפני שמונים וחמש שנה', פותח הגאון הצדיק רבי שלום צדוק רבה של בני עיש את שיחתו עמי. 'אפילו שבאותה תקופה לא היו משרדי רישום אוכלוסין ומטבע הדברים ברבות השנים היינו אמורים לשכוח את תאריך הלידה שלנו, אבל האימהות שלנו ידעו לרשום בעל פה על פי סימנים. אמי אמרה לי: אתה נולדת 8 ימים לאחר 8 ימי חנוכה, בשעה 8. הרצף של שלשת השמיניות הללו ושאר הסימנים המיוחדים שנתנו לכל ילד וילד נחרטו לנו היטב בתודעה.
'אבי, רבי אברהם צדוק היה מגדולי תלמידי החכמים בצנעא, מקום מגורינו. הוא היה משתתף מידי לילה בסדר הלימוד של בני הקהילה. העוני שרר באותה תקופה היה מחפיר. 'לפעמים לא היה לנו מה לאכול', מספר לי הרב צדוק. 'היינו צריכים לעבור כמה וכמה שלבים עד שיהיה לנו לחם. קודם כל שיהיה לנו כסף בכדי שנוכל לקנות חיטים, לאחר מכן ללכת עד לשוק, לברור שם חיטים ולהביא אותם לחצר הבית, שם עמדו הריחיים. לטחון את החיטים בעבודה מאומצת, לנפות את הקמח, לעשות עיסה ולאפות. היו מקרים שרק בצהריים היינו מוציאים את הלחם, לאחר שמשעות הבוקר המוקדמות לא הגיע אוכל לפינו'.
'לפעמים', נזכר הרב צדוק באפיזודה מעניינת 'היינו אוכלים רק בשר אבל בלי לחם. כיון שמוכרי הבשר היו שוחטים בבוקרו של יום את העגל, ולפעמים שלא היו מצליחים למכור את כולו עד סוף היום ולכן היו מעדיפים למכור אותו אפילו בהקפה, העיקר שלא ישאר אצלם. כך שהיה לנו בשר לאכול, אבל לחם לא היה בגלל מחסור בכסף'.
'היו גם כן כל מיני טכניקות בשביל לחסוך בקניית מוצרי מאכל. סיפר לי מר אבי שבאחד הפעמים הוא הגיע ללמוד והמארי הגיש לו כוס שתיה. הוא לתומו חשב שמדובר בקפה והתחיל ללגום, אלא שהטעם היה מר ביותר. כששאל את המארי לפשרו של אותו משקה, ענה לו שהוא עשוי משעורה טחונה. זאת כיון ששעורה היא גם משביעה וגם מרווה. כך הם השתמשו בכל מיני דברים גם בכדי להשביע את רעבונם וגם להשקות את צמאונם'.
אמר רבי אבא
כבר בעודו בגיל 8 עלתה משפחת צדוק לישראל, כאן שוכנו במעברה סמוך לקריית שמואל. 'נכנסתי ללמוד בבית הספר שהיה מבוסס על אנשי חינוך כמעט חילוניים. באחד השיעורים הסביר לנו המורה את הקטע אותו אנו אומרים בהגדה 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו', שאבותינו – הכוונה היא לרחל אמנו. כשסיפרתי על כך לאבי, הוא לא האמין. תכף ומיד כינס את כל הורי התלמידים כשהוא מספר להם בדמע על החינוך הקלוקל שנותנים לנו בבית הספר. הוא הודיע להם שבכוונתו להקים בית ספר עצמאי אם רק יצטרפו אליו מספר הורים. ואכן, חצי מכל ההורים שהיו שם החליטו שהם הולכים עם אבי ושולחים את ילדיהם לבית הספר שהקים'.
נושא בית הספר לא היה הדבר היחיד עליו נלחם רבי אברהם צדוק – מָארִי אִבְּרַהִם צַאלֹח, בעגה התימנית. הוא ניהל מאבקים עיקשים עם הממסד מטעם מפלגת פועלי ארץ ישראל (מאפי) הציונית-סוציאליסטית שהערימה קשיים רבים בפני העולים בשמירת מצוות וחינוך מסורתי. פעילותו הציבורית בין העולים לא הייתה רשמית והוא עשה הכל לשם שמיים. רק שמונה שנים לאחר מכן, על פי בקשת בני הקהילה הוכר על ידי הרבנות הראשית כרב הקהילה ואף מונה לרבה של שכונת התימנים, 'נווה אברהם' כיום.
את רוב בוגרי בית הספר שלח רבי אברהם צדוק ללמוד בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה, גם את בנו רבי שלום. 'אבי היה הראשון שנתן דוגמא לאות ולמופת, להיכן לשלוח את חניכיו. באותה תקופה מי שכיהן בראשות הישיבה היה הגאון רבי דב מאיר רובמן זצ"ל, חניך בית היוצר של שיטת קלם. משם המשכתי לישיבה הגדולה 'כנסת חזקיהו' ששכנה באותה תקופה בעיר זכרון יעקב, שם הסתופפתי בצילו של המשגיח המפורסם, הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל. הייתי קרוב אליו ממש. כל רגע במחיצתו היה ספוג בתורה, תפילה ועבודת ה'. ההתלהבות שלו בתפילות ובאהבת תורה השפיעו עלי ממש', מתרגש הרב צדוק. 'לפני כל שיעור שהיה מוסר, נהג לומר שני פרקי תהילים. התהילים שלו היו יוצאים מהלב', רוטט קולו של הרב.
מקים עולה של תורה
לאחר נישואיו, המשיך הרב צדוק את לימודיו בכולל של ישיבת 'כנסת חזקיהו' שכבר הספיקה לעבור לרכסים. 'לאחר שמונה שנים בהם למדתי בכולל, הלכתי להיבחן לרבנות וכמה חדשים לאחר מכן נבחרתי לרבנות בני עי"ש'.
ההיסטוריה של בני עי"ש, המושב שהוקם על שמו של הגאון מהונגריה, מרתקת גם היא כשלעצמה. במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת ,1941 הקימו הבריטים בסיוע יחידה פולנית מחנה צבאי בשטח היישוב. בשטח המחנה הוקמה בראשית שנות ה-50 'מעברת נחל שורק' שנקראה גם 'מעברת משמיע שלום' או בשמה היותר קצר 'מעברת מסמיה'. למעלה ממחצית העולים במעברה היו יוצאי תימן, כרבע יוצאי פרס והשאר יוצאי עיראק ומרוקו. העולים הועסקו במושבים הסמוכים בעבודות חקלאות שונות. התושבים ביקשו שיכון במקום, אולם מוסדות התכנון התנגדו לדרישה. לבסוף, בשנת 1956, הוחלט על הקמת שיכון עבור תושבי המעברה מצפון למעברה, בכניסה לקיבוץ חפץ חיים, והשיכון נקרא בני עי"ש, על שמו של הגאון רבי עקיבא יוסף שליזינגר זצ"ל אשר פעל רבות להטמעת היישוב היהודי בישראל. היישוב הוקם על ידי פועלי אגודת ישראל.
העולים התגוררו בצריפים בני שני חדרים בני כשלושים מטר רבוע כשהשירותים היו בחוץ. רק בשלהי 1957. הוקם היישוב ושנה לאחר מכן נחגגה חנוכת היישוב, שכלל רק 150 יחידות דיור. באותה שנה הוקם הוועד המקומי שפעל בכפוף למועצה אזורית נחל שורק. ב-1962 הועבר שטח היישוב לתחום מועצה אזורית חבל יבנה. ורק בשנת 1981 קיבל היישוב מעמד של מועצה מקומית.
אל היישוב הגיע רבי שלום צדוק לפני חמישים וחמש שנים. 'כשהגענו למושב, הוא היה שומם ממש. החינוך התורני היה חלש ורופף ובעקבות כך הקמנו מסגרת של מערכת גנים תורנים, את הבוגרים שלחנו לאחר מכן אל בית ספר ביבנה. עד היום יצאו מהמושב כבר מאות בני תורה. הכל תוצאה של עבודה מאומצת במשך שנים'.
במהלך השנים הספיק הרב צדוק לכהן גם למשך תקופה קצרה בתפקיד רב העיר אריאל. 'באותה תקופה רב העיר התפטר ממשרתו, ומרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל קרא לי וביקש ממני ללכת ולמלאת את מקומו. כמובן שקיבלתי את דבריו ובאותה תקופה מילאתי את התפקיד על כל המשתמע מכך'.
נאמן ביתי
בין מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ליבדל"ח הגאון רבי שלום צדוק היה קשר חם ביותר, כשאף מרן היה נוהג לכנות אותו 'נאמן ביתי'. 'כשהייתי מגיע לביתו של מרן, היה מרן אומר בחיבה 'הנה נאמן ביתי הגיע", מספר רבי שלום בגעגוע. 'את מרן התחלתי להכיר כבר מלפני שישים וחמש שנה, כשנבחנתי אצלו בתור אברך כולל. כבר באותם ימים ראיתי את הגדלות העצומה שלו ואת שיעור קומתו התורנית', מספר לי רבי שלום.
אחד הדברים בהם ניתן ביטוי לקשר החם בניהם ועל כך שמרן הגר"ע יוסף סמך עליו באופן מוחלט, הוא בעניין מינויים של הדינים. 'כמה פעמים הגעתי למרן בשביל לבקש ממנו על דמות מסוימת שרוצה להיכנס לכהונה בבית הדין והוא היה אומר לי בשני מילים: 'תכניס אותו'. במשך השנים הייתי שלוחם של הרבה רבנים שכיום בעקבות כך הם כבר מכהנים כדיינים ידועים ברחבי הערים השונות', אומר לי הרב כשהוא מציין מספר שמות של דיינים בכירים.
השיחה עם הגאון רבי שלום צדוק אפופת ניחוחות הוד קדומים. הוא נצר לשושלת רבנים ידועה המתייחסת עד למהר"ץ, סבו של גדול רבני תימן המהרי"ץ. אביו היה אחד מענקי הרוח של יהדות תימן בדור האחרון ושימש כמנהיג ליהודי עדתו בתקופת העלייה כשכל ילדיו הולכים אחריו ומשמשים גם הם כרבנים ומנהיגי קהילות. יהדות תימן עודה בתפארתה.
