הילולת הצדיקים: המקובל האלוקי מרן רבי חיים סנואני זיע"א • במלאות 42 שנה לפטירתו
עריכה ממקורות שונים: הרב משה יפת
הגאון הקדוש מארי חיים סינואני זצוק"ל, נולד לאביו מארי יחיא זצ"ל בשנת ה'תרנ"ח בעיירה סינואן שבתימן.
רבינו למד תורה מפי הגאונים מארי שלמה טביב ומארי דוד יעיש חדאד, זכר צדיקים לברכה. בשנת ה'תרע"ד הוסמך לרבנות על ידי מארי שלמה טביב זצ"ל, והמשיך בלימודי הקבלה מפי רבו המובהק מארי יעיש מוסא קורין 'מכפר המקובלים' מועציירה.
בשנת ה'תש"א, לאחר בצורת קשה שפקדה את תימן, החל את מסעו יחד עם משפחות נוספות אל ארץ ישראל. היה זה מסע ארוך ורב תלאות במדבריות תימן, במגמה לעלות לארץ ישראל. הוא הצליח להגיע למחנה הפליטים חאשד, שהוקם ליד העיר עדן בשנת ה'תש"ו. במחנה חאשד שימש כנציג יהודי מחוז שרעב, ואף שימש בקודש כחבר בית הדין יחד עם מארי סאלם יעקב מנחם ומארי יחיא אברהם. המחנה נוהל ע"י פעילים ציונים חילוניים, שנשלחו מהארץ.
בשנת ה'תש"ח פרץ מרד, אותו הובילו רבני העדה, כנגד גסות רוחם וקשיות ליבם של מנהלי המחנה. רבני העדה ובתוכם מארי חיים סינוואני נמסרו לשלטון הבריטי, נשפטו וסולקו מן המחנה.
רבינו כתב חיבורים רבים על התורה בדרך הפרד"ס, חלקם יצאו לאור על ידי נכדו: בין החיבורים, 'מקום מקדש', 'עטרת תפארת', עטרות חיים', 'תורת חכם' 'וזוהר הרקיע'. ומרביתם עדיין נשארו בכתב יד, בתוכם: 'לריח שמניך טובים', 'קישוטי כלה', 'מצא חיים' 'לקט שכחה ופאה' ועוד.
*
להלן מעשה מדהים ומפעים על גדלותו העצומה בקדושה ובטהרה של רבינו הגדול זיע"א, כפי המסופר בספר דרך צדיקים.
בקרית מג'רבה אשר בעיר תעיז, מקום קבורת האלהי רבינו אבא שלום שבזי זצוק"ל, התגוררה קהילת יהודים נכבדה. מתוך מערת ציונו של הצדיק, נבע מעיין מים חיים שנקרא "מנשארה", ונודע בסגולתו כמעיין פלאים, אשר העולים שהתפללו בקבר הרב שבזי שתו את מימיו או טבלו בו לרפואה ולהצלחה. מלבד זאת, שימש מעיין זה את הקהילה היהודית לצרכי ביתם ולהשקיית שדותיהם.
בסמוך לשכונה היהודית, במעלה ההר, התגורר הנציב העליון שנקרא 'וזיר', והיה נחשב למושל המקומי. הלה היה איש רע מעללים ושונא ישראל בתכלית. יומם ולילה חרש מזימות בליבו, כיצד להרע ולחמוס את רכושם של נתיניו היהודים. במיוחד צרה הייתה עינו על העובדה שמימיו הזכים של המעיין מפכּים מאליהם ומשקים את שדותיהם של היהודים, בה בשעה שהערבים נאלצים בעצמם לדאוג להשקיית שדותיהם.
אי לכך, הגה הוזיר תכנית, שתכליתה הייתה להטות את מי המעיין לעבר אדמותיהם של הגויים. הוא ציווה בחשאי על עבדיו שבחצות הלילה יחפרו גומות וינקזו בתוכם את מימי המעיין, כדי להטותם בחריצים לעבר שדות הגויים. העבדים ביצעו את העבודה בנאמנות, ובמשך כל הלילה חפרו חריצים וגומות. אולם, כשניסו להטות את המים לחריצים, נחלו כישלון חרוץ, כאשר המים נעצרו בגומות ולא זרמו בחריצים. כל הנסיונות הנוספים שנעשו כדי להטות את מי המעיין עלו אף הם בתוהו, ועל אפו וחמתו של הוזיר המשיכו המים לזרום ביתר עוז לשדות היהודים.
הוזיר השתולל מכעס, ובחמת זעמו החליט לנקוט במדיניות של "גם לי גם לך לא יהיה". אם שדות הגויים לא נהנים מהמים, אז גם שדות היהודים לא ייהנו מהם. ומאחר שמקור המעיין היה בתחום ביתו של הוזיר, הוציא פקודה חשאית לעושי דברו לסתום בלילה את מקור המעיין כדי שמימיו לא יזרמו לשכונת היהודים. אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".
בבוקר, השקיף הוזיר הרשע מארמונו וראה שנהפוך הוא, מֵי המעיין זורמים בשצף קצף ובשפע רב לעבר שכונת היהודים. והיה הדבר לפלא גדול ולצנינים בעיניו, על אשר תוחלתו נכזבה לנקום ביהודים שׂנואי נפשו. ולמרות הפלא בדבר ציווה לעבדיו לסתום את מקור המעיין בשנית. אך לשווא, גם למחרת נשנה הנס ומים רבים פיכּו במעיין.
הוזיר לא אמר נואש, ופקד על משרתיו שוב ושוב לסתום את המעיין בכל דרך אפשרית, ובלבד שהיהודים לא יוכלו ליהנות ממימיו. למרות העמל הרב שהושקע בעבודה זו, הפר הקב"ה את עצת הרשע וקלקל מחשבתו. בוקר בוקר עם שחר ראו הכל בעליל שלריק יגעו, וכי מי המעיין זורמים בו למכביר.
רק לאחר שהדבר נשנה מספר פעמים, נתעורר הוזיר משאננותו וירד בכבודו ובעצמו לחקור ולדרוש מי הוא זה אשר בגללו התחולל הנס המופלא ועל ידי כך הופרה עצתו.
חקירתו האישית גילתה כי הראב"ד, רבינו הקדוש רבי חיים סנואני זצוק"ל, שהה באותם ימים בעיר תעיז, ובלילות פקד את קברו של רבי שלום שבזי זצ"ל. במקום זה ראה את תחבולותיו של הוזיר נגד היהודים, ומיד עמד בתפילה זכּה לבורא עולם שבזכות רבינו שלום שבזי זצ"ל לא תצלח המלאכה בידי הגוי הרשע, וכי המוני בית ישראל יוסיפו ליהנות ממימי המעיין.
ואכן, תפילתו של רבינו לא שבה ריקם, ובזכותו נכשלה תכניתו של הוזיר. הלה, כאשר ראה שרבינו זצ"ל הינו איש אלוהים קדוש ונורא, שבתפילתו פועל גדולות ונצורות, ומשדד את מערכות הטבע, שב ממחשבתו הרעה להציק ליהודים ונהפך לבבו לטובה, וליהודים היתה אורה ושמחה ששון ויקר, ונתקדש שמו של הקב"ה בקרב הגויים, בזכות הצדיק רבינו הקדוש זכותו תגן עלינו, אמן.
*
רבינו היה נודד לעיתים בין העיירות במחוז שרעב ומחזק את היהודים, ובייחוד היה שם ליבו לתינוקות של בית רבן. באחד ממסעותיו הבחין הרב בתלמיד חכם זקן שאחריו התהלך נער צנום. התבונן הרב בנער והבחין שביד אחת הנער אוחז במקל ומנהיג בהמה, וביד השנייה הנער אוחז בספר ולומד תורה בדבקות.
המראה הזה ריגש את רבינו מאוד; שקדנות כזו גדולה בלימוד התורה הוא טרם ראה. פנה הרב לזקן ושאל אותו מי הילד הצועד לצידו. הזקן השיב כי "נער זה מרדכי שמו, והוא בנו של מארי יהודה ז"ל שנפטר לפני כשנה. יתום הנער ואני לקחתיו אל ביתי לגדלו על ברכי התורה והיראה".
רבינו קרב אל הנער והחל לשאול אותו שאלות. הרב גילה לשמחתו כי הנער גדוש בתורה ובחוכמה, וביקש מהזקן להרשות לנער להילוות אליו בדרכו, על מנת שיוכל לשוחח עמו בדברי תורה. אכן הנער התלווה לרב, נפשו נקשרה בנפשו, והם למדו יחד תורה בשמחה. ברבות הימים שמו של הנער נודע ברבים, הלוא הוא הצדיק המקובל רבי מרדכי שרעבי זצוק"ל.
*
באחד מן הימים, נתקף רבינו בכאבי בטן עזים שנמשכו כמה ימים. הרב הובהל לבית החולים, שם נבדק על ידי הרופאים במקום. הרופאים פנו לבני משפחתו של הרב ואמרו להם כי בגופו של הרב שוכן חיידק נדיר ומסוכן שמקורו בצפון אפריקה, ואלמלא הרב ינותח באופן מיידי – תישקף לו סכנת חיים ממשית. הרופאים הגישו לבני המשפחה מסמך המאשר את ביצוע הניתוח, וביקשו להחתים את הרב על המסמך.
ברור היה לכולם שהרב יחתום על המסמך, הלוא מדובר כאן בסכנת חיים של ממש. אולם, לתדהמת כולם, הרב סירב בתוקף לחתום על המסמך. הרופאים לא הבינו מה פשר התנגדותו של הרב וניסו להפעיל עליו לחץ מכיוונים אחרים; הם סברו כי הרב נמצא בסכנת חיים מיידית ועליהם לפעול במהרה כדי לשכנע את הרב לחתום.
הרופאים פנו לאחד מתלמידיו של הרב וביקשו ממנו לנסות לשכנע את הרב, אך הרב עמד בסירובו. התלמיד המשיך לנסות ואמר לרב שיסכים לפחות לבצע צילום. "אך בצלם יתהלך אנוש", ענה הרב לתלמידו והמשיך ואמר: "'אך' – מלשון מיעוט, על כן שלא יחשבו הרופאים שהם יוכלו לקבוע את חיי על ידי צילום".
הרב חייך לעבר אחד הרופאים וניסה להרגיעו. "כל חיי נמנעתי מאכילת מעדנים", אמר לו הרב והמשיך: "ופעמים שהסתפקתי באכילת עשבים בלבד. לו היית אתה אוכל את מה שאני אכלתי – לא היית חי אפילו שלושה ימים". הרופא לא קיבל את דבריו של הרב ואף כעס על כך.
למחרת הגיעה תוצאת הבדיקה של הרב, והרופאים לא האמינו למראה עיניהם: הבדיקה הייתה תקינה; לא נמצא אף חיידק חריג בדמו של הרב. הרופא שכעס על הרב הבין שמדובר כאן באדם גדול וביקש את סליחתו.
שנתיים לאחר מכן בשנת ה'תשל"ט, ביום כ"ז לחודש אדר, השיב רבינו את נשמתו הטהורה ליוצרה.
