האם חייבים או צריכים לבדוק את הספרים מפירורי חמץ או לא? | בירור הלכה ומנהג מקיף לחג הפסח | הרב משה יפת

בעניין חובת הבדיקה על פירורי חמץ ובדין בדיקת ספרים מחמץ

ביסוד חובת ביטול וביעור החמץ

א. בפסחים (ו, ב) אמרו, פירורין לא חשיבי ובטלי, ולפיכך הבודק אין צריך שיבטל הפירורים, ע"ש. ובעיקר חובת הביטול לאחר בדיקת הבית וכיבודו הדק היטב, מבארת שם הגמ' הטעם, גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה. [כלומר, הגלוסקא שימצא תהא חשובה בעיניו, וממילא יעבור על בל יראה, ומשביטלו כבר לא יעבור על בל יראה, אלא שמצווה בהשבתת החמץ שמצא ותו לא מידי. עפ"י רש"י שם].

ובתוס' ועוד ראשונים (ריש פסחים) כתבו, שהטעם שהצריכו לבטל החמץ או להפקירו, ואף לבער החמץ מן העולם, ולא די או בביטולו או בביעורו, הוא מפני שחז"ל חששו שמא אף לאחר שיבטלנו שוב יבוא לאוכלו, שמתוך שרגיל בחמץ כל השנה ולא בדילי מיניה, יבואו לאוכלו, וחמץ אף של הפקר אסור בהנאה, וזהו טעם תקנת חכמים לבערו מן העולם, ולא די בביטולו או הפקירו לחוד. [ושם כתבו הטעם שהחמירו בחמץ שיש חובה לבערו מן העולם, מה שלא מצינו בשאר איסורי הנאה, כגון בשר בחלב וכו', משום שחמץ אסור רק בפסח, משא"כ הני שאיסורם איסור עולם ואין לחוש בו שמא ישכח ויאכלם. ועוד, שבחמץ החמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, מה שלא החמירו בשאר איסורים, וע"כ בעו רבנן ביעור ולא די בביטול והפקר]. וכל זאת הוא כהקדמה לנדון דידן.

הנה מבואר ששני עניינים הם, חובת הבדיקה והביעור, וחובת הביטול וההפקר, ובכל מקום שבספק חמץ יש לדון הן בחובת הביעור והן בחובת הביטול. ואמנם יש אופנים שהגם שאין בהם חובת ביעור או ביטול, עם כל זה צריך להצניעם בפסח ולא להשתמש בכלים אלו בפסח, מפני שאם ישתמש בהם הרי יבוא לאוכלם, ולהלן יבואו הדוגמאות לכך.

ועכ"פ מבואר מדברי הגמ' הנ"ל, דפירורים פחות מכזית אין צורך לבטלם כלל דבטילי ממילא, ודברי הגמ' אמורים על עיקר דין תורה, האם לאחר שבדק החמץ שוב צריך גם לבטלו או לא, וע"ז קאמר שפירורים אין צורך בביטולם, דבטלים הם ועומדים. אך יש לדון לגבי חובת הביעור, האם צריך לבערם מן העולם מדרבנן שמא יבואו לאוכלם, וככל חמץ שלא די בביטולו, על אף שהם אינם חשובים. או דלמא דלא חיישינן כולי האי, ואין צורך לבערם. וממילא יבואר אם יש חובת בדיקה על פירורים, שאם אין חובה לבערם פשוט שאין עניין לחזר בבדיקה אחר פירורים. וזה מה שדליתי בסוגיא זו (בשנת ה'תשע"ו). וזה החלי בעה"י.

דברי הרא"ש והרשב"ץ בזה

ב. כתב הרא"ש בפסחים (פרק ג' סימן ב') וז"ל: ולא הארכתי לבאר דברי אביי וכו', ולכתוב שיטת רש"י ור"י, לפי שישראל קדושים הם, וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא, אפילו כל שהוא, ואפילו אם נדבק בכותלי הבית. עכ"ל. וכן הוא ברשב"ץ (מאמר חמץ אות מ"ט), לא נהגו הדרשנים לדרוש בציבור ברגל דקדוקי דברים אלו, שישראל קדושים הם וגוררים חמץ כל שהוא וכו', וכמ"ש הרא"ש. ע"כ.

ולכאורה מדבריהם אלו יש להוכיח שמעיקר הדין אין חובת ביעור על פירורים כלל ועיקר, ורק מפני שישראל קדושים הם, על כן בודקים וגוררים אפילו חמץ כל שהוא. (ובדברי הרשב"ץ יש לעיין ממה שכתב שם באות ז' שנראה שהוא חובה, וצ"ע).

בירורים בדעת השו"ע בזה

ג. והנה בשו"ע (סימן תמ"ב סעיף ז') כתב, נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו. ע"כ. וכתב במ"ב (ס"ק כ"ח), רצונו לומר, דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג של שטות וחומרא יתירה, אלא יש לזה סמך מן הירושלמי (פ"ג ה"ג) דאיתא התם, הטח את ביתו בצק חייב לבער. ע"כ. ובשעה"צ (אות נ"ב) הוסיף, דמ"מ ראיה גמורה מן הירושלמי ליכא, דהתם איירי כשטח על הכותל בבצק כעין שטחין בטיט, ובזה חייב לבערו דיכול להתקבץ כזית במקום אחד, משא"כ כאן שזהו נגיעה מועטת (כ"כ בב"ח). 'והעניין, דישראל קדושים הם ונהגו להחמיר אפילו במשהו'. עד כאן דברי רבינו המשנ"ב שם.

ובפשטות מדברי השו"ע הנ"ל היה מקום לומר, דכוונתו לעיקר היא, דאין צורך כלל לבדוק ולחזר אחר כסאות וכתלים שנגע בהן חמץ, שאף שיתכן שיש עליהם פירורים, הרי אמרו פירורים בטלים הם [וממילא אין צורך לבערם, כיון שלא יבואו לאוכלם שאינם חשובים כגלוסקא יפה. וראה להלן בזה]. ואלא דאין ללעוג על אלו שנהגו לגרר הכתלים והכסאות, שאין זה מנהג של שטות, ויש להם על מה שיסמוכו, וכמ"ש במשנ"ב הנז"ל, וזכר לדבר מן הירושלמי שהובא. ובזה ביאר לן המשנ"ב שם, שהעניין הוא כי ישראל קדושים הם ומדקדקים לבער החמץ אפילו במשהו, וע"כ אין למחות או ללעוג בהם, דכבר מצינו שהפליגה תורה בהרחקה גדולה מן החמץ.

ולפ"ז נראה עוד, דמנהג זה אינו מנהג ככל מנהגי ישראל, שמחוייב כל אחד ואחד מישראל במנהגים אלו וככל מנהגי אבות, אלא הוא סלסול בעלמא לנוהגים בו, ואין ללעוג על אלו שנוהגים בכך. והוכחה לזה מן לשון השו"ע הנז' 'ויש להם על מה שיסמוכו'. ודו"ק.

בעניין בצק שבסדקי עריבה

ד. ויש להביא סימוכין לדברים אלו מדברי השו"ע בסעיפים שלאחר מכן, שכן כתב מרן בסעיף ז', בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו (היינו, שאין כזית במקום אחד, אלא ישנם כמה חצאי זיתים בכל שטח העריבה, משנ"ב ס"ק ל"ב), אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב, בטל במיעוטו (אע"ג שיש כמה חצאי זיתים בכלי זה אעפ"כ בטל במיעוטו, משנ"ב שם), ואם לאו (כלומר, שהוא אינו עשוי לסתום בו נקב וכיוצ"ב, ומפוזר בכלי כמה חצאי זיתים, עפ"י משנ"ב הנ"ל, וס"ק ל"ג, ופשוט), חייב לבער. עד כאן.

הנה מבואר באר היטב, דכל חובת הביעור שדן בה השו"ע אינה אלא באופן שיש כזית ביחד, או במפוזר בכלי דאז הכלי מצרפן להיות כזית (כמבואר בפוסקים), אבל כל שאין בו כזית אלא פחות מכך, או פירורים מפוזרים שהם פחות מכזית, אין על זה חובת ביעור אפילו מדרבנן. וכן מבואר בבירור בסעיף ח', שדוקא בכזית יש חובת ביעור ולא בפחות מכך, ע"ש.

ה. וכן מתבאר מרהט לשון מרן השו"ע בסעיף י"א שכן כתב, וז"ל: עריבות שלשין בהן חמץ, אין לסמוך על מה שרוחצין אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן, כי אי אפשר שלא ישאר בהן בין הכל כזית, והכלי מצרפו, וצריך ליתנן במתנה לאינו יהודי עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט וכו'. עכ"ל. ואם נימא דאף על פירורים פחות מכזית יש חובת ביעור מדרבנן, אם כן מאי טעמא הוצרך השו"ע לטעם זה שאי אפשר שלא ישאר בהן כזית, הלא אף בפחות מכך חייב לבערו מן העולם. (ולהלן יבואר דעת המשנ"ב בכל הנ"ל).

דברי הט"ז בעניין זה

ו. ובט"ז (ס"ק ה') עמד בפתגמא דנא, ולחביבות העניין אעתיק לשונו בזה: וקשה לי בכל הני דסימן זה (ולכאורה כוונתו אף לְמה שהזכרנו. א. ה), שדינם שאין חייב לבער אלא אם כן יש שם כזית, דהניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה, וזה אינו אלא בכזית. אלא לטעם התוס' דריש פ"ק משום שמא יאכלנו, וחצי שיעור אסור מן התורה, אף שאין בו מלקות, א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה וכו'. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכתב, לא הארכתי לבאר מקום הלישה וכו', לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא, אפילו דבוק לכותל. עכ"ל (הרא"ש). למה תלה (הרא"ש) הדבר בקדושתן של ישראל, תיפוק ליה מדינא דחייב לבער משום דלמא אתי למכליה, וזה אסור מן התורה אפילו בחצי שיעור וכו'. עכ"ל הט"ז לעניינינו. וע"ש בט"ז עוד שתירץ בדוחק קושיות עצומות אלו. ולפי מה שנתבאר הרי מבואר בפשוטו, דדעת השו"ע אשר דעתו דעת עליון, דבפחות מכזית אין חובת ביעור כלל. [ודע, דבכל מקום שנכתוב שאין בו חובת ביעור, פשוט הדבר שאף אין בו חובת בדיקה שהרי בדיקה צורך ביעור היא].

דעת המשנה ברורה בזה

ז. אכן באמת כבר במשנה ברורה (ס"ק ל"ג) על דברי השו"ע בסעיף ז' לגבי דין בצק שבסדקי עריבה, כתב וז"ל, ודוקא כשיש בין הכל כזית, דאז הכלי מצרפו, אבל כשלא נשאר בין הכל כזית, אין צריך לבערו ואפילו אין עשוי לחזק, וכדמוכח בסעיף י"א. אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה, דדעת הרבה פוסקים, דאפילו פחות מכזית צריך ביעור, ודוקא כשראוי לאכילה קצת, אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית, אין צריך לבער לכו"ע. עכ"ל. כלומר, דדעת מרן השו"ע נראית דס"ל שאין צריך ביעור לפחות מכזית, וכמ"ש, אלא דהואיל ודעת הרבה פוסקים דיש חובת ביעור אף על פחות מכזית, על כן כתב המשנ"ב שיש להחמיר בזה אלא אם הוא מטונף קצת דאז אין צריך לבער לכו"ע (ולפ"ז פשוט שאין צורך לבדוק ספרים, ודו"ק).

וראה עוד במשנ"ב שם ס"ק מ"ו מה שכתב לפרש בדעת מרן בסעיף י"א הנז"ל, דאיירי לעניין להצניען ולא לעניין להגעילן ולהשתמש בהם בפסח, דהא אפילו במשהו אסור, ע"ש. וראה עוד במשנ"ב בסימן תמ"ד ס"ק ט"ו שכתב שפירורים דקין וכיו"ב אין צורך לבערם, דנדרסין ברגלים ומתבערים מאליהם, ע"ש. וביאור העניין הוא כפי מה שהקדמנו, שאף שאין חובת ביעור וביטול, כל זה אינו אלא שלא לעבור עליו על לאו דבל יראה ובל ימצא, אולם להצניען הוא צריך משום שלא יבוא להשתמש בכלים אלו בפסח, שאם ישתמש בהם נמצא שחמץ כל שהוא נתערב בתבשיל, וחמץ בפסח אוסר בכל שהוא. אמנם בדברים שאין לחוש בהם שיבוא לאוכלם, כפירורים דקים וכיוצא בזה, או שהם בחתיכה פחות מכזית המטונפת 'קצת', אין צורך להצניעם דמן הסתם לא יבוא לאוכלם. וכמ"ש במשנ"ב סימן תמ"ב ס"ק ל"ג. (וראה בספר אבן ישראל פסח מה שכתב בזה).

ח. אמנם, אף כל זאת היא דעת המשנ"ב למעשה, אולם כפי אשר כתבנו לעיל בביאור דעת מרן השו"ע בסעיף ז' והלאה, הרי שלדעתו אין חובת ביעור כלל בפחות מכזית, וכ"ש בפירורים שאינם חשובים כלל. [ובעיקר הדבר כן כתבו לפרש בדעת מרן במגן אברהם ס"ק י', ובמחצית השקל שם, ובחק יעקב ס"ק י"ז, וכן מבואר מדברי הגאון בביאוריו על סעיף י"א אות כ"ט. וראה עוד בחזו"א סימן ט"ז ס"ק י"ג, ובתשובות והנהגות חלק א' סימן רח"צ, שכן כתבו בדעת השו"ע. וכן העלה בכף החיים שם ס"ק ע"ז בדעת השו"ע, אלא שכתב שדעת הרבה פוסקים דאם אין עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער. (וציין למג"א ס"ק י', וח"י אות י"ז, וחק יוסף אות ט"ז)].

והנה עיקר מה שכתבו הפוסקים המחמירים אף בפחות מכזית ובפירורים, שבאופן שנמאס קצת שוב אין צריך לבער, מקורו הוא קדמון מן הגהות מיימוניות בשם הרא"ם, והובא בבית יוסף שם. ואמנם הם במקור הדבר לא סבירא ליה (ועכ"פ אין הכרע בדבריהם) שפירורים גם צריכים ביעור, אלא שכתבו שאם יש בעריבה כמה חתיכות בצק פחות מכזית, שבצירוף כולם הם כזית, ומאוסים הם קצת, שוב אינם צריכים ביעור אף שאין עשויים לחזק העריבה. וכ"ז נראה כעת פשוט.

בירור דעת השתילי זיתים בזה

ט. ובשתילי זיתים (ס"ק י"ט) החזיק בזה שבפירורים אין חובת ביעור כלל, וכתב דשאני מסעיף ח' דכמה חתיכות פחות מכזית מצטרפות, דדוקא בבצק חיישינן להכי, אבל פירורים של פת אעפ"י שיש בין כולן כזית, כיון דליכא כזית באחד מן הפירורין, ממילא בטילי ואין חייב לבערם, ולא שייך לומר בהם זמנין דכניש להו ונפל. ע"כ. ומקורו הוא מדברי הפרי חדש שם שכן כתב בפירוש. ולפום ריהטא שעיינתי בסוגית הגמ' בפסחים (שם דף מ"ה ע"א) נראה כדבריהם, שהואיל וחצי זית בטל לעריבה ממילא אף אין בו חובת ביעור. כלומר, שחובת הביעור תלויה ועומדת בדין הביטול דאורייתא, ובהיות ואין דין בל יראה בחצי זית [ואף שבכל העריבה יש כזית, הואיל ונעשה לחזק, בטל ואין צריך לבער, כמבואר שם], אף דין ביעור מדרבנן נמי ליכא.

הטעם שאין חובת ביעור בפירורים

י. ובפשוטו ביאור העניין דמדרבנן לא חיישינן שמא יבואו לאכול הפירורים הנ"ל, שפירורים שאינם בצק אם ימצאם בביתו אין לחוש שמא יאכלם, מפני שאין רגילות בזה, ודוקא דברים הראויים לאכילה מכזית ואילך, כגלוסקא יפהפייה חיישינן שיבוא לאוכלה. וכשם שפירורים בטלים הם ממילא, משום שאינם חשובים כלל אצל האדם שאין בכוונתו ללקטם ולאוכלם ולפיכך מפקירם ממילא, א"כ ה"ה נמי דאין טעם לחוש שמא יבוא לאוכלם, ולכן אין שייך בפירורים פחות מכזית חובת ביעור. כך נראה לע"ד בביאור עניין זה.

ולדרך זו שמא יש לפרש דעת הרבה פוסקים הסוברים שאין איסור לאו דבל יראה בחצי שיעור, דהיינו בפחות מכזית, ורק במידי דאכילה ממש, כגון שאוכל בפסח פירורים פחות מכזית, בזה אמרו דחצי שיעור אסור מן התורה, וכן בשאר איסורי תורה אסרו ואמרו שחצי שיעור אסור מה"ת, משא"כ באיסור לאו דשהייה דבל יראה. ולדברינו הנ"ל נראה ביאור שיטתם, דאה"נ ובאמת מן הדין היה ראוי לאסור אף בחצי שיעור דבל יראה, אלא שהואיל ופירורים בטלים הם מאליהם, והאדם דעתו להפקירם ממילא, א"כ אין שייך שיעבור ע"ז בבל יראה ובל ימצא שהרי הפקירם, וכ"ש הוא, שאם בכזית שהפקירו ובטלו לא עבר אאיסור לאו דבל יראה כ"ש בפחות מכזית. ויתכן לומר כן גם בפחות מכזית בעלמא ולאו דוקא בפירורים, ודו"ק. ולפ"ז סרה תמיהת הט"ז שהובאה, דאף לשיטת התוס' ודעימי' שכתבו בטעם חובת הביעור שמא יבואו לאוכלו, אעפ"כ ל"ש הך טעמא בפירורים שהם בטלים מאליהם.

וראה בדברי הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בתשובותיו (חלק א' סימן ל"ב) שכתב, לא ראינו לרבותינו שנהגו לבדוק החמץ בספרים, ושלא כדעת החזו"א, וטעמם משום דלחוש שמא ימצא כזית בספרים אין לחוש, שלא מצוי שם כזית חמץ. ומשום חשש פירורין גם כן לא חיישינן, או משום דלא חשיבי כדברי הגמ' בפסחים דף ו' ע"ב, או מטעם דכיון שמהתורה אם יאכלנו אין בו כרת, לא חייב לבדוק, ע"ש עוד מה שכתב בזה.

דעות הפוסקים לעניין מעשה

יא. והנה ידועה דעת מרן החזון איש זצ"ל (סימן קט"ז אות ח"י) דדעתו דכל מה שאמרו שפירורים בטלים ממילא היינו דוקא לעניין דאין צריך לבטלם, אבל לעניין חובת הבדיקה שחייבו חכמים לבער מן העולם או לזורקן לאשפה, ולא להחזיקן ברשותו, בזה לא חילקו בין כזית לפחות מכזית. והלכך חייבים לבדוק הספרים משום חשש פירורים אף שאין בהם כזית. עכ"ד. ואע"פ שיש להשיב קצת דפירורין של הספרים מטונפים הם [קצת או הרבה], והרי בזה נראה דכו"ע מודו דאין בזה חשש, אך יש לדחות דחיישינן שמא מחמת שבח תערובת המאכל יושבחו אף פירורים אלו. [וסברא זו נזכרה בעריכת שולחן, ויובאו דבריו להלן]. ובדעת המשנה ברורה הנז"ל יש לעיין אם סבירא ליה הכין.

ובחכמת אדם (כלל קי"ט אות ו') כתב וז"ל: והצריכו חכמים לבדוק בחורין ובסדקין, דאע"ג דבחורין ובסדקין אין לחוש אלא לחמץ כל שהוא כגון פירורין, ופירורין ממילא בטלי (פסחים ו, ב) ואינו עובר בשום אופן (בבל יראה, א. ה), מכל מקום מחששא שמא יבוא לאוכלו צריך לבער אפילו כל שהוא. עכ"ל. הרי מבואר דס"ל שאף בפירורים יש חובת ביעור. ושמא אף הוא יודה שכל שמטונפים קצת שוב אין צריך ביעור כלל. וצ"ע בדעתו.

דברי ערוך השולחן בזה

יב. וראה בדברי הערוה"ש (סימן תמ"ב סעיף כ"ה) שכתב כהאי לישנא, וכתבו שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שיש בהם איזה דיבוק חמץ, והגם שכבר נתבטל, מ"מ יש להם על מה שיסמוכו, דשמא יפול פירור בתוך הפסח וכו'. ועכשיו מנקין הרבה ורוחצין ושׁפין ומחטטין אחר משהו חמץ לבערו. עכ"ל קודשו. ושמא אף דבריו יש לכלכל כמו שכתבנו, שהוא ממנהג ישראל הקדושים שמחזרין אחר משהו חמץ בפסח, ואין זה מדינא אלא ממנהג חסידות הוא. ואמת דיותר נראה בלשונו של הרב ערוך השולחן, שחומרא זו נתקבלה ונשתרשה בכל תפוצות ישראל, ומנהג ישראל תורה הוא, ואין לשנותו, וככל מנהגי אבות שמחוייבים אנו להחזיק בהם בכל עוז, ולא מהני התרה עליהם.

המנהג לבער אף פירורי חמץ פחות מכזית

יג. והלום ראיתי לדברי הבהירים של מו"ר הגר"ש קורח שליט"א בספר עריכת שולחן ילקוט-חיים (חלק ה' סימן תמ"ב סעיף י'), ולחשיבות העניין אעתיק לשונו שם: כלים של חמץ חייבים לגרר ולחטט בהם, כולל מקום חיבורי הידיות לגוף הכלים, ואפילו כבר יבשו ובטלו. ונהגו לגרר אפילו שלא בכלי אכילה, ואפילו כותלים וכסאות. ע"כ. ובהערה שם כתב, ומה שמדקדקים לגרר אפילו שלא בכלי אכילה, כן כתב מרן בשו"ע וכו', וכפי שפירש הרב משנה ברורה וכו', דאין ללעוג על מנהג זה לומר שהוא מנהג שטות וחומרא, אלא יש לזה סמך מן הירושלמי וכו', דישראל קדושים הם, שהרי נהגו להחמיר גם במשהו. ע"כ. ואף על פי כן גם כשלא נגע בהם חמץ נהגו לחטט ולנקות, עד שפשט הדבר בהמון לחשוב כי גם ניקוי מאבק וכיוצא בזה הוא חלק ממנהגי פסח, שהרי אין נוהגים כך בכל הדקדוקים בשאר החגים.

ומכל מקום מדברי מרן מפורש, שנהגו כן דוקא אם נגע בהם חמץ קודם הפסח. ומדנקט שנגע, מבואר בפשיטות שאין כאן בליעה, וגם לא ניכרת ממשות של חמץ, אלא די בידיעה כי נגע בהם חמץ. וכיון שמעיקר הדין אין לחוש היכא שנגע בכותלים וכסאות, על כן נקט מרן בלשון, ויש להם על מה שיסמוכו, ולא כתב שיש למנהג זה ראיה וכו', כיון שבנגיעת החמץ בקיר אין שם רושם חמץ וממשותו, (וממילא) אין חייבין לבער. וכן כתב הרב ב"ח על הטור שם, דאע"פ שמעיקר הדין אין צריך לגרר בנגיעה כל שהוא, ע"ש.

וכיון שפשט מנהג זה בכל הדורות, נעשה בתורת חיוב, ואע"פ שזו חומרא גדולה, מכל מקום כיון שכל ישראל לדורותיהם נהגו בה, א"כ נעשה (הדבר) כמנהג חובה, וחמור הוא עתה יותר מאותה שעה שהונהג מצד חומרא, ונעשה למנהג ישראל, וכפי שכבר כתבתי בעריכת שולחן ח"ג מהדו"ק, שמנהג אבות תורה הוא. וזה דומה לתפילת ערבית, דמעיקרא היא רשות אלא שנעשית לתפילת חובה מכח המנהג, ואין שום איש כשר שיזלזל ח"ו בתפילת ערבית, ועבריין יחשב המזלזל בה, כי קיום מנהג אינו חומרא אלא יסוד לעצמו. ע"כ תורף לשונו הבהיר שם.

בירור דעת בעל עריכת שולחן בזה

יד. והנה מכלל דבריו אלה למדנו שמנהג ישראל תורה הוא, לגרר הכתלים והכסאות, וכל דבר שנגע בו חמץ, ואפילו שהוא רק נגיעה קלה שאין ידוע על ממשות חמץ ואף לא על בליעה, אלא די בידיעה שנגע בהם בעבר חמץ, בכדי לחייב לחטט ולגרר אחר פירורים קלים אלו. ולפי זה יוצא מבואר ומבורר, שעל אחת כמה וכמה חובה גדולה ומכופלת תהא לחטט ולחזר אחר פירורי חמץ שבספרים, ובפרט בספרים שמנהגו לעלותם על שולחנו בימות השנה, שאף יש לחוש בהם לממשות גמורה של פירורי חמץ. ולדבריו פשוט שהוא הדין והוא הטעם דיש חובת ביעור אף בפירורים שהם מטונפים קצת [ואף יותר מזה, דלא עדיף מכתלים וכסאות]. וכל זאת בודאי כדעת החזו"א ודעימיה, וההפרש ביניהם שלדעת החזו"א הוא מעיקר דינא דהש"ס, ולדידן הוא ממנהגא, כפי שנתבאר היטב.

וכבר מצאנו לו בזה שכתב דברים מפורשים (שם סימן תל"ג סעיף א') וז"ל, הספרים שאינו לומד בהם על שולחנו, אינם צריכים בדיקה. ע"כ. ובהערה שם כתב, כדין אוצרות יין שאין מסתפק מהן, שאינם צריכים בדיקה, כמבואר בשו"ע סימן תל"ג סעיף ג'. ונוהגים לנקות הספרים מאבק וכיוצא בזה, כי משום פירורין, לבד שיש ספק אם יש בהן פירורין, הנה גם אם ימצאו פירורין הרי הם בטלים ממילא, וכפי שנזכיר וכו'. וכ"ז לע"ד הוא רק לעניין שלא יעבור על הפירורין משום בל יראה ובל ימצא, אבל אם יש פירור שיפול לו למאכלו על שולחנו מתוך הספר, הרי חמץ אוסר בפסח במשהו. ואע"פ שיש לומר, דודאי נתייבשו ואינם בתורת אוכל, מ"מ יש לטעון שלאחר שנפלו השביחו מחמת התערובת. ואף לדעת מרן שנותן טעם לפגם אפילו נתערב בפסח מותר בפסח, כמבואר בשו"ע סימן תמ"ז סעיף י', ואפשר לומר שפירור זה פגום מצד האבק שבספרים וכל כיוצ"ב, מכל מקום אינו אלא בדיעבד. לפיכך ספרים שברור לו שנצרך להם על שולחנו בימי השנה, צריך לבודקם מטעם זה 'לכתחילה'. עכ"ל שם.

ומבואר מדבריו לעניין מעשה כך, ספרים שאינו מעלה על שולחנו בימות השנה ואין לחוש בהם לחמץ כל שהוא, אינם צריכים בדיקה כלל. אבל ספרים שפעמים מעלה אותן על שולחנו בימות השנה, הרי הם צריכים בדיקה לכתחילה. אלא דדבריו צ"ע, שהרי לפי מה שכתב שם שהמנהג לחזר ולחטט אחרי כל מקום שיש לחוש שנפל שם חמץ, אע"פ שכעת אין שם ממשות חמץ, כי נהגו ישראל לגררו ולבערו, אם כן בספרים שהרגילות להעלותם על שולחנו בשאר ימות השנה, מן הדין (מהמנהג) היה לחייבם בביעור, וא"כ מה טעם כתב דכה"ג לכתחילה יש לבודקם. ועיין עוד בסימן תל"ה אות ה' מה שהובא שם מהשת"ז ודו"ק שלפי זה אין זה חובה אלא ממנהג אבות. וצ"ע בדעתו.

טו. ויש לציין, שלדעת המחמירים בזה לא די בניעור הספר, או בבדיקה בכריכת הספר, אלא בעינן שיבדוק דף דף ממש ויחזר אחריו לראות אם אין שם חמץ. וכן באופן שהוא מקפיד מאד על ספרים מסויימים שלא להעלותם על שולחנו כלל ועיקר בימות השנה, שאינם צריכים בדיקה, כדין אוצרות של יין שאינו מסתפק בהם בימות השנה, וכמ"ש בערי"ש שם.

וראה עוד בעניין זה מה שכתבו בהגדה של פסח להגרש"ז אויערבך זצ"ל דף ל"ב, ובספר מעדני שלמה דף ה' משמיה, שבספרים אין צריך בדיקה מעיקר הדין. וכן הובא בספר הליכות אבן ישראל (פסח) שכן היא דעת הגרי"י פישר זצ"ל, כיעו"ש. וע"ע בספר שמחת המועדים דף של"ח, ובדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל ראה בספר שבות יצחק פסח דף י"ט, ובספר אשרי האיש דף שנ"ה, עיין עליהם במקומם.


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!