מורי שלמה צובארה נולד בשנת ה'תרס"ט. הוא התגורר במושב נחם (פרוזדור ירושלים), ונהרג בפעולת איבה ביום כ"ו באדר תשט"ז. רבי שלמה הובא למנוחת עולמים בירושלים – גבעת שאול, אזור: חברה קדישא הראשית והכללית, גוש: ד', חלקה: הותיר אחריו: אישה וחמישה ילדים. (רבי שלמה מונצח באנדרטה בהר הרצל, לוח מס' 36).
להלן אספנו מעט מתולדות חייו, לקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
מארי שלמה, בן ר' ניסים ורינה, נולד בשנת תרס"ט (1909) בבני חג'ג'-אל-חימה, תימן. למד בתלמוד תורה לימודי משנה וגמרא והיה תלמיד חכם בקי בתורה. משבגר, עבד למחייתו כרצען ונחשב לבעל מלאכה מומחה, המקפיד לבצע כל עבודה במקצועיות ובדייקנות.
הוא עלה לארץ בשנת 1949 עם אשתו חממה וחמשת ילדיהם: זכריה, דוד, יוסף, חיים ושרה. המשפחה התיישבה במושב נחם שבפרוזדור ירושלים. כאן התגייס שלמה לשורות הקרן קיימת לישראל ועסק בייעור הרי ירושלים: יער הקדושים ויער הנשיאים. היה איש חרוץ, שיצא בכל יום מביתו בשעה שלוש לפנות בוקר למקום עבודתו, כשהוא מתפלל תפילת שחרית בדרכו.
בליל שבת כ"ז באדר תשט"ז (09.03.1956), ישב שלמה בביתו כמנהגו, למד משנה לאור עששית ועיין בספר עין-יעקב, כשלפתע שמע רחש מתחת לבית. בניו היו באותה עת בישיבה בירושלים, ובבית היו רק אשתו ובתו הצעירה. שלמה, שלא ידע שמחבלים ארבו מתחת לביתו, פנה לפתוח את התריס ולבדוק את פשר הרעש, כשלפתע נשמע צרור של נשק אוטומטי. שלמה נפגע וכוסה בדם. בשארית כוחותיו, כשהוא נתמך בקירות, רשם על הקיר: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
האמבולנס שהוזעק הגיע רק כעבור מספר שעות, מאוחר מדי. מילותיו האחרונות של שלמה, בטרם מת, היו: "שימרו על האישה שלי וילדי".
מארי שלמה היה בן 47 במותו. הוא הובא למנוחות בהר המנוחות, בבית העלמין גבעת שאול, ירושלים.
בנו ר' חיים ינאי מספר בערגה על אביו הגדול זצ"ל, אבי מורי היה תלמיד חכם, בן למארי נסים, מלמד תשב"ד, ונכד למשפחת רבנים בתימן. שמו ניתן לו לזכר סבו, מארי סלימאן צובארה זצ"ל, שהיה ידוע כמקובל וכאיש מופת.
בהיותו בגיל 7-5 נעשה ניסיון ע"י הוריו, לעלות לארץ ישראל, דרך עדן, אך המשטרה הבריטית מנעה מהם, עקב המהומות שהיו בא"י שלאחר השנים 1920. מאז, היה רצונו עז, לעלות לא"י וציפה לכך, בכל ליבו לשעת כושר.
לימודי החדר הסתיימו עוד בילדותו: תורה ונביא, משנה ועין יעקב, תפסיר לרס"ג "נחל קדומים" להרב הקדוש החיד"א – שמות ילדיו רמוזים בשם הקדוש החיד"א – ולימודי כתיבה בכתב סת"ם.
מגיל 10 כבר היתה אומנותו בידו: רצענות, והיה מומחה בה ביותר – עדויות על כך נשמעו מפי רבים ממכיריו וקרוביו עוד מתימן, היה אהוב ונערץ על מכיריו ודורשי מקצועו.
לאחר חג הסוכות של שנת התש"ט, הגיעה הבשורה לעלות לא"י. החלה עליית "על כנפי נשרים" מכל קצווי תימן. ובמשך כ-7 שבועות, תוך הליכה ברגל, משולבת בנסיעה במשאיות, נמשכה הנסיעה, ולבסוף, הטיסה באווירון לעין שמר ב'. שם שהו כ-7 חודשים. סוף סוף עלה להתיישבות, בקרבת ירושלים, סמוך למושבה הר-טוב, הלא היא: נחם. ע"ש אחד משבט יהודה.קשיי הקליטה היו רבים ביותר, אבל, האהבה העזה לא"י הרי הינה ולא כלום, לעומת הקרבה לירושלים.
עסק בכל עבודה שהיא, לפרנסת משפחתו. כבר לאחר חצות הלילה ולאחר תפילת שחרית, היה מכתת רגליו, כדי להגיע לעבודתו ביערים שמסביב לירושלים, כדי להפריח את השממה – יחד עם חבריו.
מובן, שלא נשארו לו, לרבי שלמה הזמן והכוחות, לחזור על לימודי הקודש שכה אהב, ולכן משהגיע לביתו ופנה לתפילת מנחה וערבית, החל בעבודת הקודש, עבודת לימוד התורה, עבודת ה'.
בעודי רך בשנים, הנני זוכר דמויות רבות של אנשים, שהיו באים לעיתים בערבים אליו הביתה, והיו שואלים אותו שאלות בעניינים שונים, בתורה ובנביא – ובעין יעקב – ספרים, ששכנו ליד מצעו יומם ולילה, קיים הפסוק: "והגית בו יומם ולילה" ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.
עד שבא הלילה המר והנמהר – ערב שבת קודש, אשר בו, ישב ולמד כמנהגו מידי יום, ושמע רעש אדיר, פנה דרך החלון והתריס כדי לבדוק, כדוד המלך ע"ה בשעתו, ששמע רחש גדול בבוסתנו, ויצא לראות ונלכד, כך אבי מורי ר' שלמה בן ניסים צובארה הי"ד, נלכד בידי בני עוולה – מרצחים, פידיונים אכזרים, שרק, אור העששית המקודש בלימוד תורה, הביא אותם לבצע את זממם. בקיר המפויח, רשם בשארית כוחותיו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" יד ימינו, היא שנוקבה בכדורי המרצחים.
יש להדגיש, כי הרוצחים באו בחלקם על עונשם, ונהרג ראש המרצחים סמואלי, שהטיל חיתיתו על אזור ירושלים כולו, הלה נשבע להרוג 100 יהודים! ועלה בידו להרוג פחות מעשרה, רצח את ר' שלמה, ועוד באותו לילה נהרג, ע"י חוליות משטרה ובראשה עמד מפקד דרוזי, שנשבע אף הוא לחסלו עוד באותו לילה, ואומנם חוסל.
לא ניתן לסיים סקירה ביוגרפית מעטה זו, בלא שנזכור ונזכיר לכל, את מאמציה הבלתי נילאים של אלמנתו חמאמה תחי' בת רבי יהודה חממי זצ"ל.
בגיל צעיר נתאלמנה חמאמה לא נחה לא שקטה יומם ולילה, עסקה בעבודת בניין, חקלאות ובלבד, שתוכל לפרנס את ארבעת ילדיה, בני העשרה ומטה, ולא הסכימה לקבל כל תמיכה וסיוע מן המדינה, כך שיננה לעצמה, ולנו, תמיד דברי המשורר בעל התהילים: "יגיע כפיך כי תאכל אשרך וטוב לך: ארבעת ילדיה הם: דוד, יוסף, חיים, ע"ש החיד"א זצ"ל והבת שרה. הבן הגדול, יחיא-ישראל, ע"ש סבו של שלמה צובארה: – הרב יחיא בן סלימאן צובארה נע"ג.
יחיא – ישראל נשוי ואב לשבעה ילדים, עשה כל מאמץ לסייע לאמו האלמנה בבניית לול לעופות, אך לא תמיד היה סיפק בידו. את כל הנטל כאמור נשאה האם חמאמה – ללא כל תלונות וטענות על אלוקים ואדם, אדרבא ואדרבא, תפילתה תמיד ליושב במרומים, וקריאה בספר התהילים, כל יום ספר! מאז שבעלה נילקח ממנה, הוא שנתן לה עוז ושמחה, באהבת ה'. אלו הם הערכים שהנחילה לילדיה, צאצאיה, בנים ובנות, נכדים נינים ובני נינים.
"יהי שם ה' מבורך", כך נהגה לשנן תמיד.
גם בניה שיחי', גומלים לה אהבה והשגחה, עד כדי פינוק ונשיאה על כפים, מעריצים אותה על כל מעשיה הטובים, ורבים הם מאוד, ובשל חכמת החיים שגיבשה לעצמה, המלאים בדברי משל וחוכמה, ובזיכרון המדהים והפנומנלי שניחנה בו. כן יוסיף לה ה' בריאות וברכה במעשי ידיה ולקיים דברי המשורר בתהלים: "אל תשליכני לעת זיקנה ככלות כוחי אל תעזבני" אמן כן יהי רצון.
כיאה ונאה לאם היקרה והצדקת חמאמה תחי', הינה מתגוררת באותו מקום בו נהרג בעלה המנוח שלא עזבה אותו מעולם, עם בנה חיים ומשפחתו הדואגים לכל מחסורה וענייניה השונים יומם ולילה, כאשר מסייעים לו כל אחיו, אחותו ובעלה הגיסות והנכדים, כל אחד לפי יכולתו המירבית.ועל זאת כולם יבואו על הברכה.
