מאבק על המסורת: הרבנית מחפוד אשת חבר למרן הגר"ש מחפוד משחזרת בריאיון גלוי את עלייתה ארצה ואת ההתמודדויות היומיומיות ועוד…

הכנסת ספר תורה לבית מדרשינו
הכנסת ספר תורה לבית מדרשינו

מרבד האמונה

ילדה קטנה במעברת האוהלים שבראש העין, אימא אלמנה המטופלת בפעוטות, ומלחמה אמיצה על האמונה הטהורה · הרבנית ש' מחפוד תליט"א, אשת חבר לגאון רבי שלמה מחפוד שליט"א, משחזרת את עלייתה ארצה על 'מרבד הקסמים', את שנות ילדותה במעברות, ואת המאבק חסר הפשרות לזכות בחינוך על טהרת הקודש · עוצמתה של רוח

מאת: ט' אלקיים | מתוך: עיתון 'מרוה לצמא' גיליון חג הפסח תשפ"א, ובאדיבותם.

האקלים בתימן של שנות החמישים היה חם, והתמזג היטב עם הלב היהודי הלוהט. חום הלב המיוחד לכל דבר שבקדושה, אפיין מאז ומעולם את היהודים שהתגוררו במדינה המזרח תיכונית בחצי האי ערב. שרה, הילדה הצעירה, ספגה לתוכה את האטמוספירה המיוחדת.

כשהייתה ילדה בגיל גן חובה, מצאה שרה את עצמה על כנפי נשרים, בדרך לארץ הקודש. מרבד קסום של אפשרויות חדשות נפתח לפניה, אבל שרה לא קנתה את אשליית החולין שקידמה את פניה בארץ ישראל. החיבור החזק והבלתי נמנע למסורת היהודית גבר על הכול, והילדה הצעירה עמדה בגאון בכל הניסיונות הרבים שהמתינו לה דווקא בארץ הקודש.

באוהל, במעברת ראש העין

"הגענו ארצה מתימן במבצע מרבד הקסמים", משחזרת הרבנית ש' מחפוד תליט"א. "את אימא שלי האלמנה ואת אחיי הקטנים שיכנו במעברה בראש העין, ואילו אותי, שהייתי כבר גדולה יחסית, שלחו להתגורר אצל משפחה בתל אביב, במטרה שאלך ללימודים ואלמד קרוא וכתוב.

לא היה לי טוב אצל אותה משפחה מבוגרת, ולא ידעתי לפענח מדוע. הלב שלי לא היה רגוע. זאת הייתה תחושה פנימית בנשמה של חוסר שקט וחוסר רוגע. הייתי צעירה, עדיין לא הבנתי מספיק את המשמעות של חיבור לבורא העולם ושמירת מצוות, פשוט קיימתי את זה כי הנשמה שלי לא יכולה הייתה אחרת. התעקשתי, למשל, ללבוש שמלה צנועה, בלי לדעת שאני מקיימת כאן הלכות של צניעות. פשוט, הרגשתי שזה מה שעליי לעשות.

אחרי תקופה של חוסר הסתגלות למשפחה התל אביבית, ביקשתי לעבור להתגורר אצל משפחה אחרת, וכך הגעתי למקום טוב יותר מבחינה רוחנית. בני המשפחה שם דאגו שאלמד קרוא וכתוב, ושלחו אותי לבית ספר של בית יעקב בתל אביב".

הרבנית מחפוד מתרפקת על נוסטלגיה קסומה של זיכרונות ילדות. "המשפחה שאצלה גדלתי התמסרה אליי מאוד. הם היו לוקחים אותי לבית הספר ומחזירים אותי ממנו. שם למדתי קרוא וכתוב, ואת השפה העברית. וכשצפו ועלו הגעגועים לבני המשפחה, הם היו לוקחים אותי לביקור במעברה בראש העין, שם נפגשתי עם אימא ועם אחיי הקטנים".

הקשר עם המשפחה המגדלת היה חם אמיץ, אבל כעבור שנה הם תכננו נסיעה לחו"ל. האינסטינקט הטבעי שלהם היה לצרף את שרה הקטנה לנסיעה, אך שרה סירבה לכך בתוקף. היא ביקשה לחזור למעברה בראש העין ולהתגורר שם עם בני משפחתה. "לא הגעתי לארץ האבות כדי לעזוב אותה שנה לאחר מכן, עם משפחה זרה. רציתי להישאר כאן, גם כדי להיות קרובה לאימא ולאחים הצעירים. בני המשפחה שאצלה גדלתי הפעילו עליי מכבש של שכנועים, אבל כשראו שאני עקשנית קטנה ולא מוכנה להתפשר בשום אופן, נכנעו והשלימו עם העובדה שאינני מצטרפת אליהם לנסיעה. בתור מתנת פרידה הם תפרו לי שמלה מרהיבה ומושקעת, וקנו מתנות קטנות ומתוקות לאחיי הקטנים. וכך חזרתי למעברה, להיות עם המשפחה שלי".

הימים נקפו, אבל ההתאקלמות של בני משפחתה של שרה עדיין הייתה רחוקה. "המדינה שלחה משפחות רבות מראש העין להתגורר בדירות קבע, סידרה להן עבודה במשכורת טובה, וכך החלו העולים החדשים להתאקלם ולהשתקע בארץ בצורה מבוססת יותר.

קשיי הבראשית שאפיינו את המגורים במעברה, החליפו את עצמם בעבודה בעלת משכורת מכובדת. אבל אצלנו זה לא היה כך. נשארנו להתגורר באוהל. אימא שלי הייתה אישה יקרה וצנועה, ובעוד משפחות אחרות פנו לעבוד, אימא לא הייתה מסוגלת להתפשר על תנאים רוחניים מקסימאליים כדי לפרנס.

כיוון שאימא הייתה אלמנה המטופלת בילדים קטנים, ועדיין לא התאקלמה כאן בארץ, העבירו אותנו לעין שמר, למקום שאליו הגיעו עולים חדשים, ושם התייחסו אלינו כמו אל עולים חדשים ממש, כאלו שהגיעו זה עתה לארץ. במעברה בעין שמר שהינו במשך כחצי שנה".

חורף סוער ב'עין שמר'

זאת הייתה חצי שנה סוערת ביותר, שכללה חורף קשה של גשמים וסופות. החיים בתוך המעברה היו בלתי אפשריים. הרוח צלפה בעוז והקור המקפיא חדר לעצמות. אפילו הסוכנות חששה שילדי העולים החדשים יתקררו שם ויחלו חלילה. "המדינה אספה את כל הילדים שהיו במעברות אל מחנה תל נוף. הצבא שם נתן לנו חדרים להתגורר בהם, כדי שלא נתקרר באוהלים. היינו מחולקים לשני אגפים נפרדים; אגף לילדים ואגף לילדות".

אל מחנה תל נוף הגיעו אנשים טובים מבני ברק, מטעם ארגון ה'פעילים', דוגמת הרב אברהם וולף זצ"ל. "האכפתיות והמסירות של ארגון הפעילים היו מרגשות. לאגף הילדות הגיעו בנות חרדיות מבני ברק, ביניהם גיטה קרול, בתו של הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל. המדריכות מטעם ארגון הפעילים חילקו לנו משחקים מעניינים ובגדים חדשים ויפים. הן היו שרות איתנו שירים, עורכות לנו קבלת שבת, ומשתדלות להפוך את השהות במחנה למשהו חוויתי ונעים.

היינו שם במשך שלושה חודשי החורף הקרים, קרוב לאלפיים ילדים קטנים, לבד בלי המשפחה. בכל בוקר היינו צועדות לחדר האוכל של החיילים, שם הוגשו לנו הארוחות. המדריכות שהיו שומרות תורה ומצוות דאגו שיהיו לנו שם ספלים לנטילת ידיים וברכונים לברכת המזון".

מתעקשת על בית יעקב

כשנרגע מזג האוויר הסוער, והחורף התקפל בצייתנות, מפנה את מקומו לאביב מבטיח, העבירו את הילדים חזרה למעברות במחנה העולים בעין שמר. "בתחילת הקיץ החליט משרד הקליטה בעין שמר להוציא את אימא שלי לפרדס כץ, ולתת לה דירת מגורים שם. בלשכת הסעד היא קיבלה תלושים לקניית מזון ובגדים, וקצת כסף בתור דמי כיס. נפרדנו מהמעברה במחנה העולים, והרגשנו שעידן חדש ומבטיח יותר ממתין לנו במקום החדש.

כשנכנסה המשאית לפרדס כץ פגשתי את גיטה קרול, המדריכה האהובה והנערצת. גיטה מתחה שפתיים לחיוך ענק ושופע, והזמינה אותי לבוא ללמוד בבית הספר שבו לימדה".

האפשרות הזאת קסמה לילדה הצעירה, אך דבר אחד בסיסי ופשוט היא שכחה לברר – היכן נמצא בית הספר.

"במשך חודש שלם הייתי מתעוררת מוקדם בבוקר, מתארגנת בזריזות, ויוצאת לבתי הספר השונים, בכל רחבי פרדס כץ, כדי לחפש את בית הספר שבו נמצאת גיטה. הייתי אומנם ילדה קטנה, אבל עקשנית ונחושה למצוא את המקום. אחרי חודש של שוטטות הודיעה אימא שלי שחייבים לשנות כיוון, ולחשוב על דרך אחרת למציאת בית הספר; הרי לא ייתכן שאמשיך לשוטט בכל בתי הספר בסביבה הקרובה והרחוקה".

ואז הבריק לה הרעיון: "אם פגשתי את גיטה לראשונה כשהגענו לפרדס כץ במשאית, אלך לאותו מקום, באותה שעה שבה נפגשנו, ומי יודע, אולי היא בדיוק תחלוף שם שוב…"

באותו בוקר התעוררה שרה נרגשת, התארגנה בזריזות ורצה למקום המפגש עם גיטה, המקום שבו חלפה המשאית. השעה הייתה שש בבוקר. אוויר נעים עטף את היקום, אבל שרה הייתה דרוכה מכדי לשים לכך לב. היא חיכתה בכיליון עיניים לגיטה שתחלוף שם. וזה קרה! אחרי כמעט שעתיים של המתנה, הופיעה דמותה המרשימה של גיטה, בדרך לבית הספר. שרה זינקה לעברה נרגשת. גיטה החזירה באותו מטבע.

"חודש שלם אני מחפשת אותך", שרה הייתה נסערת.

"חודש שלם אני תוהה היכן את, ומדוע אינך מגיעה לבית הספר…"

סוף סוף צעדה שרה לבית יעקב המיוחל, שאליו כמהה להגיע.

בלי תלושי מזון

שלושה חודשים חלפו בפרדס כץ, ותלושי המזון תמו בינתיים. "אימא שלי פנתה באופן טבעי ללשכת הסעד, במטרה לקבל תלושים נוספים לרכישת מזון. הצטרפתי אליה. הלכנו יחד ללשכה, משוכנעות שזה עניין של דקות ספורות, עד שאנחנו יוצאות משם ותלושי מזון בידינו. אבל שם המתינה לנו הפתעה בלתי נעימה.

הפקידה התעניינה לשמוע היכן אני לומדת, וכששמעה שבאגודת ישראל – הפכו הפנים שלה לקשוחות. היא הסבירה שאיננו זכאים לקבל קצבה או עזרה כלשהי מהממשלה, כיוון שאגודת ישראל אינה בממשלה, ואנו משתייכים לגוף הזה. היא רכנה לעברה של אימי ואמרה לה ברכות: אם תעבירי את הילדים למוסדות חינוך ממלכתיים, או למוסד חינוכי של זרם המזרחי, תוכלי להמשיך לקבל את תמיכת המדינה ולזכות בתלושי מזון.

החלפתי מבטים מזועזעים עם אימא. לשתינו היה ברור שאני ממשיכה ללמוד בבית יעקב. אימא ניסתה לומר שאין לה אפשרות לשלוח אותי למקום שבו מקבלים חינוך אחר. אנחנו מגיעים ממשפחה צנועה של רבנים גדולים. יש לנו מסורת, ואנחנו נחזיק בה בכל הכוח, לכל אורך הדרך. שום דבר לא יכניע אותנו, גם לא סירוב לנתינת תלושי מזון.

הפקידה צמצמה גבות כועסות, וסימנה לנו לצאת מהחדר. הדלת נטרקה בעוצמה, והלב הקטן שלי החל נוקש בפחד. אימא שלחה אליי חיוך מרגיע. עיניה הטובות היו נחושות, ועוצמה יהודית אינסופית מילאה כל תו בפניה. 'יש לנו מסורת… אנחנו יהודים, ונשמור את המצוות בכל הכוח. שום דבר לא ירפה אותנו', היא אמרה לי בעוז רוח. הרגשתי איך גבורה יהודית אינסופית עוטפת אותי. כבר לא פחדתי מהפקידה הכועסת ומהדלת שנטרקה מאחורינו, גם לא מהיעדרם של תלושי המזון".

חבל הצלה

"יצאנו מהלשכה ברגשות מעורבים, והתחושה הייתה שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור. אימי הצדקת צעדה לעבר רחוב רבי עקיבא בבני ברק, ונעמדה בקצה המדרכה, ממתינה לישועת השם. היא נשאה עיניים מייחלות למרומים, וביקשה מבורא העולם שישלח לה הוא את תלושי המזון הנחוצים כל כך.

לפתע חלפה שם הגברת גליקסמן, מורה מסמינר הרב וולף, ושאלה אם אימא מחפשת עבודה. אני, שכבר ידעתי עברית, תרגמתי לאימא את השאלה שלה. בבת אחת אורו עיניה של אימא, והיא הנהנה במרץ. כן. היא מחפשת עבודה. מאוד. המורה סיפרה לה על משפחה מבני ברק שבה האימא חלשה ואינה מסוגלת לתפקד, ובבית ממתינים תינוקות קטנים. אימא נענתה מייד להצעה. 'זאת מצווה גדולה ללכת לעזור ליולדת', היא המריצה גם אותי, וכך צעדנו לרחוב סוקולוב.

בקצה הרחוב הייתה דירה קטנה וחשוכה. אימא נכנסה לתוכה בצעד נמרץ. אישה צעירה הייתה שם, עם תינוקות מייללים סביבה. בלי אומר ודברים ניגשה אימא אל העריסה, שלפה את התינוק והרגיעה אותו. היא הגישה לגברת כוס תה מהבילה, והחלה מארגנת את הבית ואת הילדים הקטנים.

התבוננתי בהערצה באימא שלי העמלה והחרוצה, אך לא יכולתי להישאר שם זמן רב. בית הספר המתין לי, עם שיעורי יהדות מרתקים של המורה, ושיעורי קודש שלא רציתי להפסיד. בעל הבית הורה לי ללכת ישר עד סוף הרחוב, ולהמתין בקצה 'הכביש השחור' של רחוב ז'בוטינסקי, עד שמישהו יחצה אותי את הכביש, ומשם להמשיך לעבר בית הספר.

הייתי אז ילדונת, בסך הכול בכיתה ג', אבל חמושה בניסיון חיים. המורה התעניינה מדוע הגעתי מאוחר, וכששחזרתי באוזניה את השתלשלות הבוקר, החל מהביקור בלשכת הסעד, וממשיך בעבודה שאימא מצאה, חייכה אליי המורה והבטיחה שהכול יהיה בסדר בסייעתא דשמיא.

כשהסתיימו הלימודים חזרתי לרחוב סוקולוב, להראות לאימא את הדרך חזרה הביתה. זאת הייתה יריית הפתיחה של עבודות משק הבית של אימא. משם היא המשיכה לביתה של הרבנית וואזנר ע"ה, ולמשפחות נוספות. אימא הצדקנית, שחשוב כל כך היה לה לעבוד במקום איכותי, בלי להתפשר על רמה רוחנית גבוהה, זכתה להיות בביתם של גדולי תורה ומאירי הדרך, ולהתבשם מאווירת הקודש ששררה שם".

מדי יום הייתה שרה מלווה את אימה לעבודה, נפרדת ממנה לשלום, ומייד בסיום הלימודים הולכת לבית המשפחה וממתינה שאימא תסיים את העבודה, ושתיהן תחזורנה יחד הביתה. "אימא לא הכירה את הרחובות וגם לא את השפה העברית. היא לא יכלה לקרוא את השילוט בעברית, ולכן הייתה צריכה שאתלווה אליה בתחילה, עד שתכיר את הדרך. בינתיים הייתי מכינה שיעורי בית בבית המשפחה, קוראת ספרים, וממקסמת את הזמן בצורה חיובית.

אחים שלי הצעירים, שכבר הספיקו לגדול, היו חוזרים מהלימודים ישירות הביתה, ושם ממתינים לנו עד שנחזור הביתה, אימא ואני. בינתיים הם היו מכינים שיעורי בית ומשחקים".

דור של תלמידי חכמים

השנים חלפו. אימה של שרה המשיכה בעבודתה המפרכת. "מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על העבודה הקשה, או גונחת שכואב לה הגב מהעבודה הפיסית. להיפך. היא הייתה יוצאת לעבודה בכל בוקר, בעיניה ברק ואושר אינסופי, מרגישה שהיא זוכה לקיים את רצון השם ולגדל דור של בנים צדיקים ותלמידי חכמים. שום דבר לא הצליח לגרום לאימא שלי להקל בחינוך השורשי והטהור של הילדים, והיו רבים שניסו להשפיע עליה ולשדל אותה לשלוח את הבנים ללמוד מקצוע.

אחת השכנות שהתגוררה לצידנו ניסתה להפעיל על אימא מכבש אדיר של לחצים. היא אמרה לה במתק שפתיים: שושנה, את עובדת כל כך קשה, לא חבל על הגב שלך? לא חבל על הזרועות שמתאמצות לסחוט סמרטוטים ולנקות? בואי, הילד שלך גדול, הוא כבר בן שמונה עשרה, למה לא תשלחי אותו לעבוד, שיעזור לך בפרנסת המשפחה? חבל שהעול יהיה מונח רק על הכתפיים שלך.

אבל אימא הייתה עקשנית ונחרצת. היא השיבה לשכנה באומץ: הבכור שלי סיים ישיבה קטנה? כעת הוא ילך ללמוד בישיבה גדולה! שום דבר לא יקטע את רצף הלימוד שלו בשנים יקרות אלו. אני אמשיך לעבוד קשה ולנקות בתים, והוא ימשיך לשבת בישיבה וללמוד.

אימא הוסיפה שעות של עבודה, ובמשכורת שהצליחה להרכיב שילמה את שכר הלימוד, את ספרי הקודש שאחי היה צריך, ואת כל מה שהיה צריך לקנות בעבורו בתור תלמיד ישיבה. היא הייתה מסיימת יום עבודה מפרך של קרצוף פאנלים והזזת רהיטים, חוזרת הביתה מותשת ועייפה, ושומרת את הכסף בשביל שאחי יוכל לקנות גמרא נוספת וללמוד מתוכה…

האהבה שלה ללימוד התורה הייתה עמוקה ואינסופית, ואחי שהרגיש את הלהט, התשוקה והבערה שלה – המשיך ללמוד בכל הכוח. הוא למד בישיבת 'קול תורה' עד שהתחתן, למרות כל הקולות מבחוץ ששכנעו את אימא שלי לשלוח אותו לעבוד.

מסירות נפשה של אימא למען לימוד התורה לא הייתה אופיינית באותם ימים. המאמצים שלה אכן זיכוי אותה במשפחה מפוארת של בנים וחתנים תלמידי חכמים וגדולים בישראל. היא זכתה שאנו, ילדיה, הקמנו משפחות מפוארות של תלמידי חכמים ואברכים יקרים, וזכתה בחתן שהינו אחד מגדולי הדור, הגאון הגדול רבי שלמה מחפוד שליט"א".

שלשלת דורות מופלאה

לנו זה נשמע היום מובן מאליו, לשלוח את הבנים ללמוד בישיבות, אבל באותה נקודת זמן אימה של הרבנית מחפוד הייתה היחידה בכל האזור שנהגה כך.

"הניסיון של אימא היה בגדר מסירות נפש. היא יכולה הייתה לקבל עזרה מהמדינה, ובכל זאת, בחרה לעמול קשה ולהתאמץ בעבודת כפיים מייגעת, הכול כדי שנלמד במוסדות חינוך איכותיים ונמשיך את מסורת האמונה שקיבלנו מדורי דורות".

"אנחנו יהודים מאמינים, יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה. שום דבר לא ימנע מאיתנו לקיים אותה בשלמות", אומרת הרבנית בלהט, ואש של קודש בוערת בפניה. "אימא החדירה לנו יראת שמיים חזק לתוך העצמות. היא לא נכנעה לסחף, ועמדה על קוצו של יוד בשמירת ההלכה".

הרבנית ממשיכה ומספרת על שושלת דורות מרגשת ומופלאה שהייתה בתימן מחורבן בית ראשון. "המשפחה שלי הגיעה לתימן מייד אחרי חורבן הבית, ולכל אורך שנות הגלות הארוכה והנוראה שמרו בדבקות על המסורת היהודית, בלי שום פשרות, בתוך שמירה על בידול מוחלט מהגויים.

גלות תימן היא הגלות העתיקה ביותר בהיסטוריה. התימנים שמרו על הגחלת היהודית בעקשנות רבה. אפילו ההיגוי המדויק של ספר התורה נשמר אצל התימנים. הם יודעים להגות גימ"ל דגושה או רפויה, ואת האות דל"ת דגושה או רפויה. המסורת היהודית נשמרה באופן מוחלט, ללא כחל וסרק, בלי שום עיגולי פינות".

הכאב הנורא ביותר הוא העובדה שדווקא כשעלו לארץ ישראל – הוצרו צעדיהם בשמירת התורה והמצוות. מדינת ישראל שהוקמה במטרה להיות חלילה ככל הגויים, עשתה עוול בלתי נתפס לעולים מתימן.

"המטרה של הציונים הייתה לעקור את הדת מהעולים החדשים, אבל הם לא ידעו עם מי יש להם כאן עסק… הם פגשו יהודים נחושים, בעלי מבט עז בעיניים. יהודים שאינם פוחדים מכלום, רק מהשם יתברך. אני עליתי לארץ ללא אב, וכאשר הסוכנות היהודית זיהתה משפחות יתומות, היא הייתה שולחת אותן לקיבוץ.

הסכנה הרוחנית ריחפה מעל ראשנו, אבל אימא שלי לא אמרה נואש ומצאה דרך יצירתית להימלט מאימת הקיבוץ. כשהיא התבקשה להזדהות בשם שלה, היא השתמשה בשם של אחד הדודים: נוני. כך חשבו שאנחנו הבנות שלו, ולא שלחו אותנו לקיבוץ. רק כשהגעתי לגיל שבו נדרשתי להוציא תעודת זהות, פנינו לאנשים שהכירו את אבי עוד מתימן, והשתתפו בחתונה של הוריי שהתקיימה בתימן, והם העידו על כך ששם המשפחה שלי הוא גיאת".

"אבל עם ישראל הוא עם קשה עורף", מסכמת הרבנית, "אנחנו לא נתפשר על שום דבר של הלכה או מנהג. קשי עורף היינו, וקשי עורף נישאר תמיד, מול כל הסכנות הרוחניות. שום דבר בעולם לא יצליח לערער את המסורת החזקה ואת החיבור העמוק והחזק שלנו לתורה ולמצוות".

מסורת של צניעות

הרבנית נזכרת בערגה בצניעותן המופלגת והמופלאה של נשות ישראל הצדקניות בתימן:

"הנשים בתימן הקפידו בצורה מופלאה על צניעות מהודרת, ולבשו כמה שכבות כדי להיות צנועות ביותר. כך גם בכיסוי הראש; הן היו לובשות שלושה כיסויים, כאשר על הכיסוי העליון מונח תכשיט יפה, לפאר ולקשט את בת ישראל הצדקנית. למרבה הצער, דווקא הגלות בארץ ישראל מתגלה כקשה ביותר. אנחנו מקווים שבקרוב ממש נזכה לחזות בבניין בית המקדש, ולחזור לצביון האמיתי של בת ישראל צנועה וכשרה.

עלינו להתפלל לקדוש ברוך הוא שיחונן אותנו בחוכמה, בינה ודעת, ובבושה לדעת ולהבין מהי צניעות של בת ישראל. מצוות הצניעות היא מעלתה וחיובה המרכזי של האישה. יש היום התקדמות עצומה במצוות הצניעות, ואין לזרז אלא את המזורזים, להוסיף ולהרבות ולהתעצם עוד ועוד במצווה חשובה זו, ולהתפלל לבורא העולם שנזכה להיגאל גאולת עולמים בקרוב ממש".

להתחזק ביחד

הרבנית ש' מחפוד תליט"א, אשת חבר לגאון הגדול רבי שלמה מחפוד שליט"א, שולחת דברי חיזוק והתעוררות לקוראות 'מרוה':

"השנה האחרונה הייתה מאתגרת בעבור כולנו, והיוותה הזדמנות מופלאה להתחזקות בבין אדם לחברו ובאהבה לזולת. אני אומרת את הדברים בתפילה שעד חג הפסח נחגוג יארצייט לקורונה, ולא חלילה יום הולדת של שנה… בכל מקרה, הדברים רלוונטיים תמיד.

חשוב להתחזק בכל התחומים, אבל הלכות בין אדם לחברו כוללות גם בין אדם למקום. קל יותר לברך ברכות בכוונה, מאשר להיזהר לא לפתוח את המיטות בשעת לילה מאוחרת כדי לא להפריע לשכנים.

אם נהיה ערניים לצרכים של הזולת, ונלמד להרגיש מה הזולת מרגיש, יהיה לכולנו נעים וטוב יותר לחיות בעולם יחד, מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות".


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

2 תגובות

  1. משפחה ודוד צדיק שחלק מחייו חוויתי בילדותי חוכמתו גדולה עד השמיים צדיק וישר הוא.יברכהו ה' בבריאות טובה ובדרך ה' נעלה ונצליח אמן
    נפתלי בן רומיה ונסים רצאבי
    אימי הצגת רומיה אחותו של הרב שלמה
    שולח תפילות לרפואתו של הרב אהרון מחפוד
    שהקב"ה ירפאהו מחוליו ויעמידהו לחיים ולשלום אמן.

  2. ועוד אלוהים ישמור ויחיה את דודי היקר אחיה של אימי רומיה ה' ישמרהו ויחיהו ויאריאל בימיו ויתן לו אורך ימים שונים טובות אמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!