יש מנהג קדום להשים בבית כנסת ביצת בת יענה? האם גם כיום יש לנהוג בו?

מאת הגאון רבי אורן צדוק שליט"א, ראש בית ההוראה נזר ההוראה, ומרבני בית ההוראה 'המאורות'.

לק"י

האם מנהג אבותינו לתלות ביצת 'בת יענה' בבית כנסת לפני ארון הקדש מלמעלה, הוא מנהג קדום, והאם יש ענין כיום לחדש זאת.

תשובה:

א

שם 'נעמית' הניתן לעוף זה, הוא השם הניתן לו על ידי חכמים, שבמקרא מכונה עוף זה 'בת יענה', בפרשת שמיני (ויקרא י"א, ט"ז), ובפרשת ראה (דברים י"ד, ט"ו), או ברבים 'בנות יענה' בישעיה (ל"ד, י"ג), ובמיכה (א', ח'), או יען (איכה ד', ג').

ועתה לגוף השאלה, הנה אכן נהגו בהרבה מקומות בתימן לתלות ביצת נעמית בתקרת בית הכנסת לפני ארון הקודש מלמעלה, אולם היו גם הרבה מקומות מנגד שלא נהגו כן. ופתרון הדבר נראה שהוא משום שמנהג זה חדש יחסית אצלינו, על כן לא פשט כדבעי ברוב ככל ארץ התימן, [יעויין מה שכתבתי ביסוד זה בשו"ת אורן של חכמים חלק ד' שיראה אור בעזרת ה' בקרוב, תשובה יסודית בענין הנחת תפילין במנחת יום ששי של התענית, שכותרתה 'מענה למשיגים'].

והערכה זהירה יש לומר בענין, שלא יותר ממאתיים שנה נהוג מנהג זה בתימן היכן שנהוג. זאת באשר קרוב לוודאי מקור הנהגה זו הינו מספר 'מדרש תלפיות' (ענף בעלי חיים צ"ז:), לרבי אליהו האתמרי הכהן בעל ספר 'שבט מוסר'[1], שהיה נפוץ בהרבה מקומות בתימן. וחכמי תימן בדורות האחרונים הרבו להזכירו בחיבוריהם, כגון ספר מנחת יהודה (ג'יספאן), זרע יעקב ועוד. ואף מהרי"ץ מזכירו בתכלאל עץ חיים מספר פעמים. ולא מצינו לחכמי תימן שהזכירו ספר זה בחיבוריהם בזמן יותר קדום לאלו, ואף מהרי"ץ אינו מזכירו במהדורות תכלאל עץ חיים, אלא רק במהדורא בתרא של הסידור. כך שנראה שרק בערוב ימיו הגיע חיבור זה לידו, והביא מדבריו במקומות המתאימים לענין בו הוא עוסק[2].

ויש לידע שהנהגה זו לתלות ביצת בת יענה בבית הכנסת פשטה בכמה מארצות המזרח בעיקר בטורקיה, צפת[3] ועוד. וכתב בספר בן יוחאי מענה א' שכך הוא מנהג בני ספרד.

ב

ואפשרות נוספת לנוהג זה שבבית כנסת ניתן לומר, שהוא דרך נוי וקישוט, בבחינת 'זה אלי ואנוהו', זאת משום צורתה וגודלה החריג המעוררת התפעלות כנודע[4]. שהדבר ידוע, שבשל כך היו רגילים בתימן (ובעוד ארצות), לקשט בביצים ובקליפתן או בחיקויים להם העשויים מחרסינה, בכל עת אירוע ושמחה כגון בחתונות, שעל גבי הבד המיוחד שהיה פרוש לגב החתן והכלה, הנקרא 'סמאדר', היו תלויים ביצים אלו לנוי. וכן בחדר בו היתה שוהה היולדת גם שם היו תלויים, ושמעתי שהיו כאלו שקישטו את הסוכה בה, כך שלא יבצר הדבר מלומר, שמעיקרא היו ביצים בבתי הכנסת לקישוט, ורק לאחר ראותם את האמור במדרש תלפיות רמז'ו את הרמ'ז הנזכר המובא שם, לקשור לו כתרים נעלים לקיומו ואף הוסיפו עליו עוד טעמים, יעויין בספר עולת שלמה (בדיחי, ויקרא י"א, ט"ז). [ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בבתי תיפלתם של אותו האי"ש בירושלים, נמצאים ביצי יענה לנוי וקישוט, כפי שראיתי שמותיהם מצויין בספרים העוסקים בענין].

ג

ובעיקר תליית ביצה זו של עוף טמא במקום קדוש, יש לדון, שאף שלא נאמרה מניעה הלכתית בכך, שמצד הדין מותר הוא, מכל מקום לכאורה הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו היה מקום למנוע זאת, על דרך 'אין מכניסין מי רגלים מפני הכבוד'. ובפרט שעיקר לימוד איסור אכילת ביצה טמאה נלמד דווקא מביצת בת היענה, [יעויין חולין ס"ד:, ופסקו הרמב"ם פרק ג' ממאכלות אסורות הלכה ו']. והאף אמנם כך נהגו בהרבה מקהילות הספרדים כאמור, יש לומר שראו הם ברוח קדשם, שגדולה התועלת היוצאת מהכנסתה בבית הכנסת כפי העולה מהטעמים הנאמרים, מעל פני סרך אי כבוד[5].

נוסף לכך הנהגת עוף זה עם גוזליו, יש בה מן הקושי בלשון המעטה, לשייכה לענייני חסד ורחמים הנצרכים ביותר בבית הקדוש הזה. בפרט שמקור של טעם זה המובא במדרש תלפיות, אליו קשר את מנהג תליית הביצה בבית כנסת, לידתו והורתו מבעל 'שפתי כהן', לרבי מרדכי הכהן מצפת, מתלמידי רבי ישראל די קוראל מגאוני צפת בזמן מרן הבית יוסף. והוא עצמו גילה בפנינו את אופיו האכזר ביותר של עוף זה על גוזליו, וזה לשונו בפרשת שמיני,

'ואת בת היענה, בא להזהיר על מדת האכזריות שלא יהא כיענה שמתאכזרת על בניה שנאמר (איכה ד', ג') בת עמי לאכזר כיענים במדבר, שמתאכזרת עליהם במקום שלא נמצא שום דבר אפילו עשב, זהו במדבר, שמדת האכזריות היא דעה רעה עד מאד, כי בני ישראל הם רחמנים וכל המרחם מרחמים עליו, כי מורה ברחמנותו על חבירו שהוא מבני ישראל, כי בני ישראל כולם נפש אחת וגוף אחד, וכמי שחלה אבר מאיבריו כל גופו כואב עליו, כי כשדואג וכואב על חבירו זה מורה שהוא מגופו והוא חלק ממנו, כי ישראל נשמתם כולם באה ממקום אחד ממקור אחד, והם כמו גוף אחד, הלא תראה שהיו במעמד הר סיני ונאמר בהם (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל, ובגבעונים שלא ריחמו על בני שאול נאמר עליהם (שמואל – ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה, על זה בא הרמז להזהיר על דעה זו שהיא האכזריות שהיא דעה רעה להתרחק ממנה'. ע"כ.

ויש להוסיף עוד ממידתו האכזרית של עוף זה, את האמור באיוב ל"ט פסוקים י"ג – ט"ז, לדעת המפרשים שמדובר בבת יענה, (שיש שייחסוהו לטווס). 'כנף רננים נעלסה, אם אברה חסידה ונצה. כי תעזב לארץ בציה, ועל עפר תחמם. ותשכח כי רגל תזורה, וחית השדה תדושה. הקשיח בניה ללא לה, לריק יגיעה בלי פחד'. ואם המדובר כאמור בבת יענה, הרי זה התיאור לסתור, שאם במקור הקודם האמור בספר 'שפתי כהן', היינו עוד אומרים שבעוד גוזליה מצויים בביצה, רחמיה עליהם כרחמי אם על בנים, שרק בבקיעתם מתאכזרת היא אליהם, הנה כאן מבואר אחרת, שאף בעודם בביצים מתאכזרת עליהם[6].   

ואשר על כן תרבה התמיהה הפלא ופלא, כיצד ילבש כהן בגדי זהב ביום הכיפורים להכנס לפני ולפנים.והוא היפוכו ממש של טעמו הראשון של בעל מדרש תלפיות שנתן למנהג זה[7]. [ויש להעיר שבעל מדרש תלפיות מציין את הטעם הנזכר למעלה, עליו הסמיך את מנהג תליית ביצי בת היענה, למה שכתב בעל 'שפתי כהן' פרשת שמיני, ואינו נמצא שם אלא בפרשת תזריע, שאדרבא מהאמור בפרשת שמיני אין להביא ראיה כלל לנוהג זה כאמור, אלא ההיפך מכך].

ד                                          

וענין ביצי בת יענה נשתכח לגמרי מאבותינו בעלייתם לארץ, הן מהיות אלו הביצים משמשות כקישוט ונוי בכלל, והן מצד תלייתן בבתי כנסיות בפרט. אלא שבשנים האחרונות היה לנוהג זה עדנה, הודות לגאון ר"י רצאבי שליט"א שעורר מאוד על הדבר, ואף הוסיף לטעמים הידועים המנויים בספרים עוד עשרות טעמים שונים, העולים בסה"כ למנין חמשים.

ועתה שואלי'ם הילכו אם נכון הדבר להחזיר מנהג זה בבית כנסת אצלכם, בבחינת החזרת עטרה ליושנה. ואען ואומר, אם הדבר נעשה בהסכמת רוב ככל הקהל ואין עוררים על כך, וישנה התעוררות רבה לעשות כן, אדרבא יעשו כן. אולם לדידי העני נחשב הדבר כמיותר כמו שאבאר,

הנה הצד השווה בכל הטעמים שנאמרו בתליית הביצה בבית כנסת הוא, שאין כל ענין סגולי המשפיע ומועיל בכל העניינים שנקשרו ונאמרו בו, כדי שנזרז על כך, לאמור אף אם לא נבין אף אם לא נשכיל, תפעל היא את פעולתה המיוחדת והמעולה. אלא שההיפך הוא הנכון, שעצם מציאותה אין בה תועלת כלל, שאינה פועלת כל מאומה בידה, שכל הטובה הנצמחת ממנה על כל שלל הטעמים הנדרשים בה, הנה הינם על דרך דרוש ורמז ומתיקת טעם, שהצורך הוא בקום עשה לאמרם ולהודיעם, לבאר טעמו של דבר, מדוע קנתה שביתה בבית הכנסת ועוד פניה לעומת הקדש. אולם מבלעדי דרישתם לא יהיו נודעים מאליהם, בהיות שאינם ניכרים כלל מגוף הביצה וצורתה. ומה גם כי רבים מן הטעמים הנאמרים, אין להם כל קשר לביצה אלא לבת היענה עצמה, ואם הדרוּש מוצא טעמו הטוב גם בהיעדר האֵם אף שמכוון אליה, מדוע לא יערב טעמו אל הבת גם בהיעדרה. שהדרושים החשובים והמועילים הנאמרים, בהלכות מורא מקדש ומהות התפילה הצריכים חיזוק ותיקון, ימצאו את מקומם גם מבלעדי עמידתה בבית הכנסת. ועוד ישנם בכלל הטעמים הנאמרים, גם טעמים שאין להם כלל כל קשר לבית הכנסת, כגון חובת שמירת העיניים ועוד, ואם נצריך עבורם להניח ביצה, הרי לא נסתפק באחת בבית כנסת, אלא בכל מקום ומקום בו נלך.

ואף בטעמים שנאמרו בה בבית הכנסת יש להעיר, שאם במפורשים אין משגיחין, שהרי בכל בית כנסת כרוזים קוראים בחיל שאין לדבר וכו', לנסתרים ונעלמים רק דרוש נדרשים, ישגיחו, אתמהה. כך שאם השאלה הינה האם להסירה ממקומה, היינו מורים שאין לעשות כן בבחינת מאי דהוה הוה, אולם לתלותה שם מלכתחילה, מבלי הועיל כלל בהימצאה ברמ'ז הרומ'ז. אין רווח כלל מעצם מציאותה הסתמית, עומדת בלי להביע דבר, נאלמה כיענים במדבר.

בברכה מרובה

הצ' אורן בכא"מ שמעון צדוק יצ"ו.  

---

[1] הרב מכונה ה'אתמרי' על שם חיבורו 'מדרש האתמרי'.

[2] והנה בגלגולה הראשון של תשובה זו שהתפרסמה בציבור כתבתי, שמתוך שמהרי"ץ לא ציין שכך הוא מנהגינו, למרות שספר 'מדרש תלפיות' פתוח לפניו (וכפי שבדקתי היה לפניו מהדורא ראשונה של הספר, שנת תצ"ז, סמוך לזמן פטירת המחבר בשנת תפ"ט), בו הוא מציין שכך הם נהגו, נשמע מכך שבזמנו לא נהגו כן. ועל דברי אלו 'ותהום העיר', בהיות שישנם הרבה מקומות כידוע, שלא מעיר מהרי"ץ שכך הוא מנהגינו, למרות שהמנהג ידוע שהוא כך, ואין בדבר כל פקפוק. והנה גם אני ידעתי אף ידעתי, שזו טענה שטחית ותמוהה כהגדרתם, אולם בכוונה מכוונת כתבתי דברים אלו ופרסמתים בציבור דווקא בנידון זה, לטעם הכמוס עמי, וסימנך 'הנחת תפילין בערב שבת', ואתה תחזה. וכעת שבא הדבר לכלל תכלית, אין טעם להשאירו על מקומו.

[3] מסעות ר' מנחם מקמניץ ז"ל, עלה לארץ בשנת תקצ"ג.

[4] ויש שטענו שבתי כנסיות בתימן היו בתכלית הפשטות, ואכן הדבר ידוע. אולם לא ידעתי פשר טענה זו כלפי מה שכתבתי, וכי אני באתי להוציאם מחזקתן זו, רק אמרתי שנתינתן בבית כנסת נקודתית במיקום מיוחד גבוה לעיני כולם, דרך קישוט ונוי, שאם הוא כדי לפאר ולרומם את כלל בית ה', היו נותנים בכל פינה וזוית ביצת נעמית או חיקויה, וכמו שהוא בשאר מקומות שמחה. עוד טען שמש"כ בסמוך שהיו מקשטין בה בבית חתנות, המדובר הוא על ביצים צבועות, הנה לא קיבלתי כן אלא דווקא לבנות כמות שהן, עם חוטין משתלשלין למטה להם, יעויין מצפי"ת תצלום חדר היולדת עמוד 50.  

[5] ושמעתי מי שטענו כנגד הערה זו, שהרי מצינו שבביצת נעמית אפשר לקדש מי חטאת, ואף כשרה למלאות בה ולהזות בה, כמבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות פרה אדומה הלכה ד', ומקורו בתוספתא (פ"ה מסכת פרה ה"ח). ועוד הוסיפו, שהרי ביצה זו אינה מקבלת טומאה אפילו מדרבנן, אלא אם כן ציפה אותה וכו', כמבואר במשנה במסכת כלים פרק י"ז משנה ד'. ולא ידעתי פשר טיעון זה, ראשית האם מכאן ואילך נלמד להתיר הכנסת דברים טמאים לבית כנסת כמו חמור וכלב וכדומה, כיוון שמצינו שהתירו קידוש מי חטאת בביצת נעמית שהיא ביצה טמאה, והרי פשוט שאם מכאן ראיה אומרים על כגון זה אין לך בו אלא חידושו, שהותרה השתמשות בקליפת ביצה זו למרות היא טמאה, לטהרת טמא מת, והבו לה דלא להוסיף עלה. ואעיקרא אין משם כלל ראיה, שהרי הרמב"ם דינא קאמר, ואף אנו אמרנו שמצד הדין מותר הדבר, רק שהערנו על שאינו ראוי הדבר משום 'הרחק מן הכיעור וכו'. ועיקר הטעם להיתר קידוש מי חטאת בביצה זו, הוא מפני חזקה הרב למעט שאר ביצים, ולכן היו משתמשים בקליפתה להרבה שימושים.

[6] הנה מלבד זאת, תיאור חימום הביצים לבקיעה על ידי בת היענה, שהוא העיקר בנתינת הטעם לתליית הביצים בבית הכנסת, אינו כן כפי הידוע לנו כיום, ואף כך היה גם בעבר, ודאי לפני כמה מאות שנה עכ"פ מזמן בעל 'שפתי כהן', לאור ציורים שנמצאים כיום, בהם נראית האם דוגרת עליהם, ומה גם אין הביצים נתונות למעלה בגובה כפי שתיאר בעל 'שפתי כהן' אלא תוך גומא בקרקע מוקפת עפר, וכן מתואר כן בפסוק באיוב הנזכר.

 [7] שכתב שם, 'יש טעם אחר לתלות ביצי בת יענה בבית הכנסת, והוא לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני ה' על ישראל בלי הפסק רגע, ועל יד השגחתו בנו אנו חיים כביצי היענה שעל ידי התמדת הראיה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים, ואם יפסק מהם הראיה רגע הם כלים ונאבדים. ובתתו אדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדבקות בהקב"ה בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק, כדי להגן ולשמור אותנו מכל נזק. וזהו כוונת הפסוק הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו וכו". והעתיקו ר' אברהם חמוי ב'נפלאים מעשיך',וכן הוא בספר בן יוחאי מענה א'. ומבואר שהשתית את רעיונו זה על חידושו של בעל שפתי כהן, ופשוט הוא שלא ישווה לו ולא יאבה לו בזה, בהיותו מציין את ייחודיותה של בת היענה במידת האכזריות כלפי עולליה מכלל שאר העופות והחיות, ולא אמר את דבריו אלא רק עד לשעת הבקיעה מן הביצה ותו לא.