תַּעֲלוּמָה וְאַיִן, קוֹרָא לָה: מהו הפיסוק הנכון? הפולמוס המרתק בעקבות החיבור 'בר יוחאי', מכתב יד עתיק שנגלה בימים אלו
אין מי שלא שמע על דבר החיבור החדש 'בר יוחאי' שיצא לאור זה עתה, והדים נרחבים לו בעולם הספר התורני, מבית מכון המאורות להוצאת כתבי רבותינו חכמי תימן. בכתבה הבאה נסקור דבר שעורר פולמוס מרתק בין טובי תלמידי החכמים מקהילותינו, אשר עוררו על דבריו ומנהג קהילותינו. וכפי שנציג בשורות הבאות.
בחיבור זה, כותב רבינו המחבר דבר שלכאורה הינו נגד מנהג הנהוג בקהילות קודש תימן מזה עידן ועידנים, בפיסוק התיבות 'תעלומה ואין קורא לה', שכידוע שהמנהג לפסק זאת כך: 'תעלומה, ואין קורא לה'. ומאידך רבינו המחבר זיע"א כותב שאין נכון כלל לגרוס כך, והגורס כן אינו מבין בסוד השיר 'וטועה טעות גדול' וכו'.
ועל מנת לברר הדברים, נציג את לשון המחבר בשלימותו:
"תעלומה ואין קורא לה. דע ידידי ואהובי, אתה המעיין בנחת, כי הכתר נקרא תעלומה על שם התעלמותו והעלמת אורו, ונקרא אין על שם שהמציא יש מאין, ומפני היותה נסתרת מכל הנבראים נקראת אי"ן. והסוד והחכמ"ה מאי"ן תמצא ואיזה מקום בינ"ה, הרי שלשתן מתאחדות באי"ן שהוא הכתר, וגם כן החכמ"ה והבינ"ה. ועוד, אל"ף של אי"ן הוא הכתר, ויו"ד היא החכמה, ונו"ן היא הבינה. ועוד, שהנו"ן פשוטה היא משפעת והולכת מספירה לספירה עד שמגעת למלכות, אבל אינה בסוד המלכות, כי המלכות נקראת נו"ן כפופה, כזה נ', והבן זה כי אין לי פנאי להאריך. ובאמת שזה הסוד עמוק עמוק מי ימצאנו, אבל מסרתי לך ראשי פרקים שעליהם יעמוד הבנין:
וצריך החזן לגרוס תעלומה ואין, ומפסיק מעט, ואחר כך אומר קוֹרָא לה (בקמ"ץ תחת רי"ש של קוֹרָא). כלומר, שהכתר נקרא בכנוי תעלומ"ה ובכנוי אי"ן, והמפסיק אחר תעלומה, ואחר כך אומר ואין קורא לה, באמת שהוא טועה טעות גדול, ואין לו דעת ולא תבונה, וכאלו בשכל האנושי הוא קורא". עד כאן לשון המחבר.
והנה, ידוע כי גם מרן הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל היה נוהג לעורר רבות, כי הנכון באמירת 'פיוט בר יוחאי', הוא לגרוס בנעימתו: "תעלומה ואין, קורא לה". ובזכרוני הדל זכור לי במעומעם (לפי שלא הבנתי דיו בענייני הקבלה הללו), כי היה מנמק זאת באומרו כי 'תעלומה ואין' שתיהם הם מן הספירות, ולא נכון לשייך רק את אמירת "קורא לה" לתיבת "ואין". וזאת כגירסת הגאון המחבר זצ"ל. ולא זו בלבד, אלא כשהיה שומע מי מתלמידיו ומשומעי לקחו שהיה כן מפסק התיבות בפיוט, היה משבחו ומהללו על כך עד אין קץ.
והנה התיעוד המלא מדעתו של מרן הגר"ש קורח זצ"ל, כפי שהובא במבואו של תלמידו הרב יהונתן אדמוני שליט"א, לספר 'הגלגולים' שיצ"ל בשנת ה'תש"פ. ואלו הם דבריו שם:
"היה זה בעיר ביתר. מעשה באברך צעיר שישב ליד מרן וערב שבת היה, התכבד לומר תפילת 'בר יוחאי' [כידוע, יוצאי תימן נוהגים לאומרה לאחר אמירת 'לכה דודי']. הלה קם ואמר בר יוחאי. כשהגיע לפזמון "בר יוחאי אור מופלא רום מעלה, יראת מלהביט כי רב לה, תעלומה ואין קורא לה, נמת עין לא תשורך". במקום לקרוא 'תעלומה ואין, קורא לה', הפסיק אחרי 'תעלומה' והמשיך 'ואין קורא לה'.
כשסיים, לחש לו מורינו באזנו: "אתה מקצץ בנטיעות". [ביטוי (עפ"י חגיגה דף י"ג ע"ב), כמי שנכנס לפרדס וקצץ בנטיעות הרכות שלא תצמחנה עוד והפסיד הפרדס].
מדוע? – שאל בתמיה. השיבו מרן: כי פירושו הוא כך: ישנם שתי מדות, אחת נקראת 'תעלומה', והשנית 'אין'. ומשניהם אדם מוריד לעצמו שפע. ובכן, כשקראת 'תעלומה' עם פסיק, 'ואין קורא לה', פירוש, אף אחד לא מבקש. הרי שעקרת את כל כוונת הפייטן.
ולכן הנכון לקרוא 'תעלומה ואין – קורא לה'. רצונו לומר, אל מידת ה'תעלומה' ומידת ה'אין', הוא קורא לה. והוא הפירוש שיר למעלות אשא עיני אל ההרים 'מאין' יבוא עזרי. פירוש, ממידה שנקראת 'אין' יבוא עזרי.
ובזוהר (פרשת שלח דף קנ"ח ע"ב) איתא: היש בה עץ אם אין וכו'. אמר רבי שמעון רמז להם רמיזא דחכמתא על מה דשאילו בקדמיתא דכתיב היש יי' בקרבנו אם אין. אמר תמן תחמון אי היא אתחזיא להאי או להאי. אמר לון אי תחמון דאיבא דארעא כשאר ארעי דעלמא יש בה עץ אילנא דחיי ולא מאתר עלאה יתיר. ואי תחמון דאיבא דארעא יתיר ומשנייא מכל אתר דעלמא תנדעון דהא מעתיקא קדישא קא נגיד ואתמשך ההוא שנוייא עלאה מכל אתרי דעלמא ובדא תנדעון היש בה ע"ץ אם אי"ן ודא בעיתון בקדמיתא (דבמעיכון בעיתון) למנדע דא דכתיב היש יי' בקרבנו. בקרבנו דייקא או אם אין. וע"ד והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ למנדע שנוייא דיליה, עד כאן מדברי הזוהר. ועד כאן התיעוד שהובא בספר הגלגולים הנזכר לעיל.
אך הואיל וידוע שאין כן מנהג רבים וטובים מקהילותינו, וכפי הנראה כן מדברי מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים דף ק"ב ע"א, ועמד על כך הגר"י רצאבי בשיעורו השבועי לשבוע זה. וכן כתב לן ידידינו היקר והנעלה השה"ט אדם בן נון הי"ו, כי המנהג הפשוט לגרוס, תעלומה[,] ואין קורא לה. בצנעא זו מעין הפסקה קלה מאוד שלא ציינתי פסיק בסידורים שהוצאתי. אמנם, בשאר מחוזות תימן ההפסקה יותר מורגשת. עד כאן דבריו.
על כן, יש צורך עוד בבירור וליבון העניין על ידי תלמידי החכמים, ולתגובותיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ולבקשתינו נענה ידידנו הדגול הגאון רבי יוסף צברי שליט"א, רב ומו"ץ בעיר אלעד, ומחבר ספרים רבים ויקרים, ומרבני בית ההוראה 'המאורות':
בס"ד. בביאור גירסת "תעלומה ואין קורא לה".
כתב בספר יסוד עולם (ספר קדמון מתחילת האלף הששי, מקבלת הגאונים, מזכירו רבי שם טוב גאון בחיבורו ומשבחו מאוד, ומביא שהיה בידי רב חננאל בן אברהם שירשו מאביו, י"ל לראשונה ע"י הג"ר יצחק משה ארלנגר, י-ם תשס"ו, רמון ע"ו, נתיב הראשון), כי עשרה כינויים יש לספירת הכתר, וזה לשונו: "והשמות העשר של נתיב הראשון הזה הם: א. אור מופלא. ב. סתר תעלומה. ג. אין חקר. ד. אפס. ה. בלימה. ו. כתר עליון. ז. .רום השכל. ח. קדש. ט. תכלית. י. אומן". וממשיך שם ומבאר: "החכמה הקדומה היא הנקראת תעלומה, מפני שאין יכולת בשום שכל להשיג אמיתתה כמות שהיא בהשוואת אחדותה", עכ"ל.
ובספר שער השמיים (ספר קדמון הנקרא גם ספר העיון המיוחס לר' חמאי גאון, ויש שייחסוהו לר"י גיקטליא, והמגיד מקוז'ניץ חיבר עליו פירוש בשם נר ישראל, י"ל ע"י הגר"ע אופמן עם ביאור פתילת הנר, י-ם תשס"א) אות א' עמ' רנ"ז, כאשר דיבר על ספירת הכתר, כתב בזה"ל: "ואלו הי"ג כוחות מתגלים כאחד מסתר עליון הנקרא אומן, פי' אב האמונה שמכוחו האמונה נאצלת", וכתב שם בביאור שהכוונה על ספירת הכתר. וכתב שם: "וכשהתחיל להמציא פעליו, ברא תוצאות תעלומה ותוצאות האמונה בהשוואת האחדות", עכ"ל. והלשון מורה כי על ספירת הכתר מדבר, שהיא הנאצל הראשון ממנו יתברך, והרי שוב קורא הוא לה בשם "תעלומה".
עוד יש לציין כי החכם רבי חזקיה שמואל טאריקה (איזמיר תרכ"א), חיבר אף הוא פיוט לכבוד הרשב"י על סדר העשר ספירות, ובבית הראשון המוקדש לספירת הכתר כתב: "בר יוחאי כנהורא דשמשא, ראש כתר דמלכא קדישא וכו', רב חסדא והיא תעלומה, מאין תמצא בכתפי נעלמה", הרי שגם הןא הסמיך את תואר "תעלומה" לספירת הכתר. (ואולי נסמך על ר"ש לביא).
ובביאור הפיוט "בר יוחאי נמשחת" (לר' אשר מרגליות, עמ' קכ"א), הוסיף ביאור וטעם לכינוי זה בספירת הכתר: "כי לפי רוב התעלמות ספירת הכתר, והיותה נסתרת מכל הנבראים, ואין מי שיוכל להתבונן בה זולתי לשמע אוזן", עכ"ל.
הרי לנו מקור נפלא בס"ד מקבלת הגאונים הקדומה לדברי רבינו יוסף סעיד זצוק"ל, הכותב כי "תעלומה" הוא כינוי לספירת הכתר.
אלא שאם יורשה לי לחוות דעה בדבריו הקדושים, לא זכיתי להבין (ובכללם את דברי מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל) מדוע מתנגד הוא להפסקה מעטה אחר תיבת "תעלומה", שהרי לפי דברי המקובלים הקדמונים, כל בית זה מלא בכינויים שונים של ספירת הכתר, כגון: "אור מופלא", "רום מעלה", ולכן על דרך זה המשיך ר"ש לביא בשאר הכינויים של הכתר: "תעלומה", ו"אין". וא"כ איזה ענין יש לחבר בדווקא את ב' הכינויים "תעלומה" ו"אין" זה עם זה.
ואדרבה, כאשר נותנים הפסק מועט בין תיבת תעלומה לתיבת אין, מובן יותר שב' כינויים נפרדים הם, גם "תעלומה", וגם "אין", וא"כ תיבת "קורא לה", על שניהם קא אזיל. ואדרבה, אם יחברם: "תעלומה ואין", יסברו הסוברים ששם וכינוי אחד הוא לספירת הכתר, המורכב מב' תיבות אלה בדווקא: "תעלומה ואין", וזה אינו גם לפי דבריו, כי ב' כינויים נפרדים הם כאמור. ונראה כי אדרבה הטעמת אבותינו בפיוט זה, נכונה גם עפ"י הסוד. עד כאן מדברי הגר"י צברי שליט"א, ויישר כוחו.
