בס"ד
לתגובות: n0583265244@gmail.com
בדין אכילה ושתיה בבתי כנסיות
"והשמותי את מקדשיכם" (ויקרא כ"ו, ל"א).
לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. (ראה תורת כהנים שם, ומגילה כ"ט ע"א).
יסוד דיני כבוד בית הכנסת
א. איתא במגילה (כ"ח ע"א), תנו רבנן, בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהן. אמר רבא, חכמים ותלמידיהם מותרין, דאמר רבי יהושע בן לוי, מאי בי רבנן, ביתא דרבנן וכו', ע"כ.
והכי איפסק הלכתא, שכן כתב רבינו הרמב"ם (הלכות תפילה פרק י"א הלכה ו') וז"ל, בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן, ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק, עכ"ל. וכן הוא בשולחן ערוך (סימן קנ"א סעיף א') שכתב בהאי לישנא, בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ותלמידי חכמים ותלמידיהם, מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק, עד כאן.
ב. ולאור דברים ברורים אלו, יש לברר הדק היטב מנהג העולם שנוהגים להקל בדברים רבים בבתי הכנסת, ואמנם ידוע כי בעוה"ר הלכות קדושת וכבוד בתי הכנסת פרוצים מאד בזמנינו זה, וכבר צווחו על כך רבנן קמאי דקמאי. ואף על פי כן, יש לברר מהו איסור גמור ומהו הידור ומצוה מן המובחר, ואלו מן הדברים מותרים לכתחילה להשתמש בבתי הכנסת. ובעיקר נתמקד בדברים הבאים בדין אכילה ושתיה בבתי הכנסת לאברכים או תלמידי חכמים ולשאר העם, וכן בדין עריכת סעודות מצוה בבתי הכנסת. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
דין שתיה בבתי כנסת
ג. הנה, על פי פשטות הגמרא במגילה הנזכרת לעיל, בתי כנסיות אין אוכלין ואין שותין בהן, ממילא יוצא מבואר שאף לשתות מים אסור. וכך פסק בשו"ת הרשב"ש (סימן רע"ד) כשנשאל אודות המתאספים בבית הכנסת החברים אל דבר ה', לקרות בפרשיות התורה ביום השבת, ואם יצמא איש למים היו שותים בבית הכנסת, אם יתכן לעשות כן, שהרי אסור לאכול ולשתות בבית הכנסת. ובתשובתו כתב הגאון זצ"ל כהאי לישנא, לא טוב הדבר אשר המה עושים, שהרי במגילה כ"ח ע"א אמרינן בברייתא בגמרא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, ואין אוכלים בהם ואין שותין בהם ואין נאותין בהן.
הרי מבואר מדברי הרשב"ש שלדעתו יש לאסור אפילו שתיית מים בבית הכנסת, וגם כאשר מתאספים ללמוד שם ביום שבת קודש ובכל יום ויום, ולדבריו הרי שאיסור זה הוא מדינא ולא מצד חומרא.
ואולם מאידך גיסא, הגאון החיד"א בברכי יוסף (סימן קנ"א ס"ק ב') כתב על דברי הרשב"ש הללו, וז"ל: והמנהג עתה שתו העם מים בבית הכנסת. עכ"ל. הרי שהחזיק במנהג העולם להקל בזה, והתיר לשתות מים בבית הכנסת. ומדבריו נראה שאפילו אם לומד שלא בקביעות, ואינו בכלל תלמידי חכמים ותלמידיהם. ובביאור הלכה (שם ד"ה ואין) הביא דבריו, וכתב על כך שאפשר שהעולם סומכים להקל על הסוברים שבתי כנסיות שבחו"ל על תנאי הן עשויות, ותנאי מועיל אף בישובם, כיעוין שם. ולטעמו הרי שאין להתיר לשתות בבתי כנסיות אלא בחו"ל ולא בארץ ישראל. אלא שיש לעיין אם אכן זהו טעמו של החיד"א גופיה, או דהכי סבירא ליה לביאור הלכה מדנפשיה לבאר מנהג העולם.
ד. והגרי"ח בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ויקרא סעיף ג') כתב להאי הלכתא בהאי לישנא, אין אוכלין ושותים בהם וכו', ויש מחמירין גם בשתיית המים, ונכון להיזהר היכא דאפשר. מיהו בני אדם הבאים לבית הכנסת ללמוד זוהר הקדוש איזה שעות קודם מנחה בימות הקיץ שיש חום הרבה, ואי אפשר בלא מים, אין להחמיר. עכ"ל. ומדבריו מתבאר שאין איסור בשתיית מים בבית הכנסת, ואינו אלא חומרא בעלמא. אלא שיש לתמוה מראשית דבריו דמייתי ללישנא דתלמודא דכיילי אכילה בהדי שתיה, וכשם שזה איסור מן הדין אף זה איסור מן הדין. ושמא יש לפרש בדבריו, כי דעתו שדוקא שתיה חשובה (כמשקה משכר או חשוב) נאסרה ולא שתיית מים, וממילא שתיית מים אינה אלא חומרא בעלמא. ועל כל פנים העולה מדבריו, כי יש להיזהר במקום שאפשר מלשתות מים בבית הכנסת, אלא שבמקום שהוא שעת הדוחק ובאים ללמוד כמה שעות, יש להתיר מחמת הדוחק.
אמנם מדברי החיד"א בברכי יוסף הנז"ל, הרי שנהגו להקל בשתיה בבית הכנסת בכל גוונא. וראה בכף החיים (שם ס"ק ט') הביא דבריו וכתב על כך, והיינו אם יושבים שם ללמוד שרי, שאף על פי שאינם תלמידי חכמים מותר, כדי שלא יתבטלו מתלמודם. כלומר, כוונתו לבאר בדברי החיד"א שלא בכל אופן התירו השתיה בבית הכנסת, אלא באופן שהם יושבים ללמוד כדי שלא יתבטלו מלימודם.
וראה בפירוש זית רענן על השתילי זיתים בסביב לשולחנך (שם ד"ה ות"ח) שכתב שכן מנהגינו ידוע להקל בשתיה ללומדים בבית הכנסת, הן בארץ והן בחו"ל, וגם מי שאינו תלמיד חכם שותה קהו"ה, ולא רק מחמת צמא אלא כדי לעורר את עצמו. וזה כדברי הכה"ח המפורשים כן. וכן העלה בהליכות עולם חלק א' פרשת ויקרא אות ג'.
בדין אכילת עראי בבית הכנסת
ה. כאמור לעיל, הרי שאסור לאכול ולשתות בבית הכנסת וכן שאר הדברים המנויים בדברי הגמ' והפוסקים הנז"ל. והנה בביאור הלכה (שם סעיף א' ד"ה ואין אוכלין) יצא לדון, אם דוקא אכילת קבע נאסרה בבית הכנסת או גם אכילת ארעי כל שהוא אסורה. והביא להוכיח ממה שבשולחן ערוך לא נזכר אם דוקא קבע אסור או גם ארעי, ולעומת זאת בסעיף ג' לגבי שינה בבית הכנסת, כתב בפירוש לאסור אפילו שינת ארעי וכאן לא פירש שאף אכילת ארעי אסורה, ומזה לכאורה נראה שאכילת ארעי מותרת. ומאידך גיסא יש להוכיח שאכילת ארעי בודאי אסורה, דלא עדיף משתייה שאסורה בבית הכנסת, ואין לך ארעי כשתייה. עכתו"ד שם.
והגאון הרצ"פ פרנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (או"ח חלק א' סימן ע"ג) פשיטא ליה דאכילת ארעי נמי אסורה, ואין לדמות זאת לתפילין שהתירו אכילת ארעי (כמבואר בסימן מ'), שכן הלא לגבי שינה בבית הכנסת אסרו אף שינת ארעי מקל וחומר משתיה שהיא ארעי ואעפ"כ אסרו (כן מוכח מדברי הרב מנחת בכורים על התוספתא במגילה פרק ב' הלכה י"א), ואם כן ודאי שאף אכילת ארעי אסורה.
ושם האריך לחקור ולדון עוד, אם איסור אכילה ושתיה בבית הכנסת, יסודו ושרשו הוא מטעם שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש כתפילין, או משום כבוד וקדושת בתי הכנסת. ומתחילה הביא שהרב השואל רצה לדקדק זאת מלשון רבינו הרמב"ם, שדיני כבוד בית הכנסת הביאם שם בהלכה ה' והלאה, ולאחר מכן הביא דינים שיש בהם חשש קלות ראש כאכילה ושתיה בבית הכנסת, ובדבריו יתכן גם לפרש שטעמם שווה, ומשום כבוד בית הכנסת נגעו בה וחששו לאסור יותר ממקומות אחרים, וגדרו וסייגו מחשש קלות ראש ואביזרייהו. אלא שבשולחן ערוך לא נראה כן, כיעוין בדבריו שם. ושמא יש לתלות זאת בדקדוק לשונות הראשונים במגילה שם, מהו עיקר סיבת איסור האכילה והשתיה בבית הכנסת.
ועכ"פ איך שיהיה, אף אם נימא שטעם איסור אכילה ושתיה בבית הכנסת הוא משום קלות ראש, הלא פשוט וברור שדיני בית הכנסת אינם כתפילין, ואסרו טפי ואמרו שאף פעולה שמצד עצמה אין בה קלות ראש, אך יכולה להביא לידי כך אסור, מחמת שהפעולה נעשית במקום קדוש ויש לשמור על קדושת המקום, משא"כ בתפילין שאסרו דוקא פעולה המוגדרת כפעולה שיש בה משום קלות ראש, ולכן שינת ארעי התירו בתפילין ומאידך בבית הכנסת אסרו, וכן שתיה ושאר מלאכות שבבית הכנסת אסרו לעשותם אך בתפילין מותר. שכן הוא גדר הדבר. ואם כך אף אכילת ארעי יש לאסור בבית הכנסת.
עוד יצוין, כי לכל האמירות והדברות, מכל מקום פשוט שסיבת האיסורים הנאסרים מחשש לשחוק וקלות ראש, מכל מקום פשוט שאיסור קלות ראש בבית הכנסת הוא מפאת כבודו וקדושתו, וכן הוא בתפילין. אלא שכאמור קדושת המקום חמורה יותר מקדושת התפילין. ובזה אף יבואר מדוע לתלמידי חכמים ותלמידיהם וכן בסעודות שונות (כפי שנרחיב להלן אי"ה), התירו לקיימם בבית הכנסת, הואיל ואין בעצם הסעודה קלות ראש, אלא החשש הוא שמא יבואו לידי קלות ראש, וכיון שהסעודה היא מצד עצמה מצוה או אכילת ולימוד החכמים ותלמידיהם, הרי שדבר של קדושה כסעודת מצוה מקום עשייתו הוא במקום קדוש, וזהו הוא מקומו, ושוב אין בזה סרך איסור. ויש להאריך בזה עוד.
בעניין אכילה בבית הכנסת לתלמידי חכמים ותלמידיהם
ו. בשולחן ערוך (סימן קנ"א סעיף א') כתב וז"ל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ותלמידי חכמים ותלמידיהם, מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק, ע"כ.
מדברים אלו מבואר שלחכמים ותלמידיהם התירו לאכול ולשתות בבית הכנסת, הגם שככלל אסרו זאת. ויש לעיין אימתי התירו זאת, האם דוקא לחכמים מובהקים ומוסמכים או לכל הלומדים והמתלמדים בבתי הכנסת. וכן אם התירו זאת רק בשעת הדוחק או אפילו שלא בשעת הדוחק.
ז. והנה בגמ' במגילה (כ"ח ע"ב) אמרו, אמר רבא, חכמים ותלמידיהם מותרין, דאמר רבי יהושע בן לוי מאי בי רבנן, ביתא דרבנן. ע"כ. ושם לא נזכר שדוקא במקום הדוחק התירו. וכן העתיקו הרי"ף (שם דף ט' ע"א) והרא"ש (שם פ"ד סימן ד'). גם הטור שכתב קרוב ללשון הרמב"ם, השמיט תיבת מדוחק. אולם מלשון רבינו הרמב"ם והשולחן ערוך הנז"ל מתבאר, כי ההיתר לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות בבתי כנסיות היינו דוקא מדוחק, ושלא מדוחק אסורים. וכן ביאר בכסף משנה על הרמב"ם ובבית יוסף שם שכן מבואר מדברי הגמ' שם.
אמנם כבר בב"ח השיב עליו בזה, וכתב שהרי"ף והרא"ש חלוקים על הרמב"ם, וסבירא להו דאכילה ושתיה מותר לתלמידי חכמים אפילו שלא מדוחק. וראה בר"ן על הרי"ף (שם) שלדעתו יש לחלק בין בית הכנסת ששם אסור לחכמים ותלמידיהם לאכול אלא מדוחק, לבית מדרש שנמצאים שם כל היום, שבזה אפילו שלא מדוחק מותר. וברמ"א על השולחן ערוך כאן הביא סברת הר"ן בלשון ויש אומרים.
ח. ובשתילי זיתים (שם ס"ק ב') כתב על דברי השולחן ערוך הללו, וזה לשונו, שאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם, יתבטלו מלימודם. (מגן אברהם ס"ק ב'). עכ"ל. ויש לפרש בכוונתו, שזהו סיבת ההיתר לתלמידי חכמים בכדי שלא יתבטלו מתלמודם, וזה מה שאמרו שהתירו לתלמידי חכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות מדוחק, מאחר ולעולם כל אכילתם שם היא מדוחק, שלא יתבטלו מלימודם, וזהו דעת השתילי זיתים הנזכרת. (כן ביאר בטוב טעם ודעת בפירוש זית רענן שם. וראה עוד בכף החיים שם ס"ק י"ג ובמאמר מרדכי שם ס"ק א', שלמדו לא כך בדעת השו"ע).
וכפי האמור לעיל, הרי בפשוטו נחלקו הראשונים אם יש להתיר בכל גווני לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות בבית הכנסת, או רק בשעת הדוחק התירו להם. וכן משמעות הרמ"א שהביא את דעת הר"ן בשם יש אומרים. אמנם לפי האמור עתה, נראה דלקושטא דמילתא, לא פליגי אותן ראשונים, ולדבר אחד נתכוונו, שהואיל והחכמים ותלמידיהם נמצאים בבית הכנסת שעות רבות ביום והוגים בתוה"ק, אם נצריכם לילך בכל פעם שיצטרכו לאכול ולשתות בביתם, הרי שיתבטלו מלימודם טובא, ולכן התירו להם כי לעולם הוא להם שעת הדוחק. [גם בדעת הרמ"א הנז"ל יש לפרש כן, ואדרבה כוונתו שלדעת השו"ע ודעימיה אין חילוק בין בית כנסת לבין מדרש ודין שניהם שווה להתיר לכתחילה דהיינו שעת הדוחק כדלהלן].
ונראה שלכן פסק הגרי"ח בבן איש חי (שם אות ה') להקל לתלמידי חכמים בכל עניין ואפילו שלא בשעת הדוחק. וראה בהליכות עולם שם מש"ש להשיג על דבריו, ובשו"ת יביע אומר חלק ז' או"ח סימן כ"א. ויש להתבונן בזה עוד.
ט. ובגדר החכמים ותלמידיהם המותרים לאכול בבתי כנסיות, הנה כתב בהגהות מהרש"ם בארחות חיים (אות ד') בשם הרשב"א, שאפילו יודע קצת ללמוד, דינו כתלמיד חכם לעניין זה. ואשר על כן כתב בשולחן ערוך הלשון, 'ותלמידי חכמים ותלמידיהם', דאף שאין בזמנינו דין תלמיד חכם, ואפילו מי שאינו בגדר תלמיד חכם על פי מושגי זמנינו, מכל מקום הרי הוא בכלל ההיתר. אמנם ראה בספר צדקה ומשפט להגרי"י בלוי זצ"ל (פרק י"ב הערה י"ז) שהעלה לדעה זו, וכתב שאף על פי כן אין להקל בזה אלא אם כעת לומדים, אבל אם אינם לומדים כעת אסורים באכילה ושתיה בבית הכנסת.
ומאידך גיסא, בערוך השולחן (שם סעיף ה') כתב שדבר זה הותר רק לתלמידי חכמים הלומדים בבית המדרש כל היום או חצי היום, ולכן אסר לכל אדם לעשן בבית המדרש לפי שרק לתלמידי חכמים הותר דבר זה, דהוי כאכילה אצלם. וכיוצא בזה מתבאר בשו"ת הרשב"ש (סימן רע"ד) שכתב בין דבריו, שהואיל ובזמנינו אין כל כך שקדנים על התורה ועל העבודה כבדורות קודמים, ואין דבריהם בעומק כל כך, אשר על כן אף לשתות בבית המדרש אין לעשות כן, אלא יצא לחוץ ויאכל וישתה.
ואיך שיהיה בזמנינו יש לעיין טובא אימתי יש להתיר בזה ללומדים בבתי המדרש ובפרט לאברכי הכוללים ובני הישיבות, מהו גדר שעת הדוחק להתיר להם מעיקרא. ויש להתבונן בזה עוד להלכה ולמעשה.
בדין עריכת סעודות מצוה בבית הכנסת
י. איתא בפסחים (ק"א ע"א), אורחים אכלו ושתו וגנו בבי כנישתא, ע"כ. ולכאורה דברים אלו סותרים לדברי הגמ' במגילה הנז"ל, דאמרינן דאין אוכלין בבתי כנסיות ואין שותין בהן, והיאך אמרו שאורחים אכלו ושתו בבי כנישתא. וכן כתבו להקשות בתוס' בפסחים (שם ד"ה דאכלו ושתו). ובתוס' שם כתבו ליישב דאה"נ ואסור לאכול בבית הכנסת, אלא דהתם איירי שאוכלים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ולכך שרי. והכי איתא בתוס' במגילה כ"ח ע"ב ד"ה אין אוכלין. ולדבריו מבואר שבבית הכנסת עצמו, אסור לאכול ולשתות כלל ועיקר אפילו לאורחים.
ובתוס' רי"ד שם כתב ליישב בשתי דרכים, האחד, דאיירי התם בגוונא שנבנה בית הכנסת על תנאי, כדאמרו בית הכנסת של בבל על תנאי הן עשויות, והלכך מותר לאכול בהם. ושוב כתב התורי"ד ליישב, והנכון בעיני שאין אנו צריכין לכך, אלא אפילו בתי כנסיות שבארץ ישראל, ואעפ"כ מותרים האורחים לאכול בהם, ודוקא אנשי אותו מקום אסורים לאכול שם אבל האורחים מותרים, לפי שעל דעת כן נעשין ונבנין מתחילה. וזהו טעם ההיתר שתלמידי חכמים מותרים להתנאות בבתי הכנסת, לפי ששם הוא ביתם, דהיינו מחמת שמתחילה על דעת כן נעשו ונבנו שיוכלו לאכול שם. עכתו"ד. [ויש לעיין בביאור דבריו בתירוצו האחרון, שהרי אם תנאי לא מהני ולכן היה נצרך לבוא לידי תירוץ זה, אם כן מה יתן ומה יוסיף מה שמתחילה על דעת כן נעשו שיוכלו האורחים לאכול שם. וי"ל]. ובשתילי זיתים (שם ס"ק ב') העלה שאורחים מותרים לאכול בבית הכנסת, אלא שציין לדברי הראשונים דפליגי, כיעוין שם בדבריו ובמה שכתב בזית רענן שם.
וראה עוד בר"ן ומהר"ם חלואה (שם) שתירצו, שכשם שבמגילה שנינו שלצורך רבים מותר, כך גם לגבי אורחים דהוי לצורך רבים, מותרים לאכול שם. [ואגב ראה עוד בשו"ת בית מרדכי (חלק א' סימן כ"ה בהערה שם) כתב ליישב הסתירה, מאחר וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, ולכן אכילה והשקאת האורחים נחשב כסעודת מצוה, והלכך מותר להם לאכול בבית הכנסת. ומאידך בשו"ת שרידי אש חלק א' סימן ט"ז עמ' ל"ה) דחה תירוץ זה, מאחר שמצות הכנסת אורחים היא על מכניסי האורחים ולא על האורחים עצמם, כיעו"ש].
ואולם בסמ"ג (עשין כ"ט) תירץ קושיא זו, על פי דברי הירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ב, ופסחים פ"א ה"א) דסעודת מצוה התירו לאכול בבית הכנסת, וסעודת שבת הרי היא סעודת מצוה, והלכך שפיר אכלי הני אורחים דגנו בבי כנישתא. עכתו"ד. ומדבריו הנה כי כן מתבאר היתר נוסף להתיר האכילה בבתי כנסיות, והוא באופן שהסעודה היא סעודת מצוה, דאז התירו לאכול בבית הכנסת. וגם מדברי הר"ן ודעימיה מתבאר שלצורך רבים יש להתיר, וכן מדברי התורי"ד עולה כי יש להתיר לאורחים בכל גווני לאכול ולשתות בבית הכנסת.
דעת הרמב"ם והראשונים בדין סעודות מצוה בבית הכנסת
יא. והנה, בשולחן ערוך (שם סעיף ד') כתב, לצורך בית הכנסת, מותר לאכול ולישן בתוכו. ומטעם זה ישנים בליל יום הכיפורים בבית הכנסת. ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבית הכנסת, מותר לאכול שם. עכ"ל. והנה דין זה מקורו הוא מדברי הגהות מיימוניות (בפי"א מהלכות תפילה אות ה') שכן כתב, והוכיח כן מדברי הירושלמי בפ"ק דפסחים. וכן כתב הר"ן ובנימוקי יוסף ומרדכי, כפי שהביא בבית יוסף כאן. וכן מבואר בתשובות הגאונים (סימן ק"ה) בשם רבינו נסים גאון, ובאור זרוע (חלק ב' שלהי סימן כ"ג), ובספר המנהיג (הלכות שבת סימן י"ג עמ' קמ"ב) ועוד.
אמנם רבינו הרמב"ם לא הזכיר דין זה, ויש לעיין אי פליג בהא וסבירא ליה דסתמא דתלמודא דידן פליג אדיוקא דירושלמי, ובכל גווני אסור לאכול בבית הכנסת אף בסעודת מצוה, ולא התירו אלא לתלמידי חכמים משום הסברות הנזכרות לעיל. גם מדברי התוס' בפסחים שם שהקשו היאך מותרים האורחים לאכול בבית הכנסת, הלא אסור לאכול ולשתות בבית הכנסת, ותירצו דאיירי בחדרים הסמוכים לבית הכנסת, וגם מדבריהם אנו למדים כי סברו שאסור לאכול ולשתות בבית הכנסת בכל עניין, ואף בסעודות של מצוה וכדומה. וכן הוכיח לנכון בשו"ת הר צבי (שם).
אמנם, בדברי התוס' נראה דסבירא להו שמותר לערוך סעודות מצוה בבית הכנסת, שהרי כן מוכח בירושלמי (כפי שהביאו התוס' שם), אלא ס"ל שסעודת שבת לא חשיבא לסעודת מצוה. וצ"ב בטעמא דמילתא. שוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד סימן כ"ו) שעמד בזה והביא לדחות ראייתו להחמיר בסעודת שבת שאינה נחשבת סעודת מצוה (שעל זה נסוב נידונו של הרב הר צבי שם), ממה שכתבו התוס' בפסחים שם, שיש לפרש בדברי התוס' שעיקר קושייתם בזה אינה אלא כיצד האורחים ישנו בבית הכנסת, אך על מה שאכלו ושתו בבית הכנסת בסעודת שבת לא קשיא להו, לפי שהוא סעודת מצוה ומותרת בבית הכנסת. וכתב שכן מבואר בשו"ת עין יצחק (או"ח סימן י"ב אות י"א), ועיין שם שהאריך עוד לדקדק כן מדברי התוס' הנז"ל. עוד יש לומר, כי האורחים שהיו אוכלים ושותים בבית הכנסת, משמע שאף בכל ימות השבוע היו עושים כן, ולפיכך היה צורך לתרץ זאת שהמדובר הוא באופן שאכלו בחדרים הסמוכים לבית הכנסת.
והגאון מהר"ח כסאר זצ"ל בפירוש שם טוב על הרמב"ם (פי"א מהלכות תפילה הלכה ו' ד"ה ובתי), כתב וז"ל, רבינו ז"ל פסק כסתמא דברייתא דאין אוכלין וכו', ולא הזכיר תנאי זה לומר דבכל גווני אפילו יתנו על זה, אף שיש בה צד מצוה, כגון סעודת חתן וכלה וכיוצא בה דאסור, אף שהן בחו"ל, לפי שאי אפשר שלא יבואו לידי קלות ראש בזה. וכ"ש בתי כנסיות ובתי מדרשות שבארץ ישראל דקדושתן יתירה משל חו"ל, שאסור בכל גווני לכולי עלמא. ולפיכך, כמה צריך אדם ליזהר מכל אלו הדברים, דחמור עונשו של מי שמיקל בהן, לפי שלא נבנו בתי כנסיות ובתי מדרשות מעיקרא אלא לדברי קדושה לא לדברי חול. והזהיר בהן זוכה לאריכות ימים ושנים, וסמך לזה ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, עד כאן לשון קדשו. הרי שלמד שיש לאסור לקיים אף סעודות מצוה בבית הכנסת ובכל גווני שרי, וכל שכן שבארץ ישראל, 'לפי שאי אפשר שלא יבואו לידי קלות ראש בזה'. וכן כתב בתשובותיו החיים והשלום (השמטות סימן ט"ז), ודבריו שם מתבארים על פי דבריו הנזכרים בחיבורו, ע"ש ודו"ק. (וראה בזה עוד בנכתב בקובץ דברי חפץ ט' עמ' קל"ג).
ביאור דעת הראשונים והשולחן ערוך בזה
יב. ועל כל פנים, כאמור דעת הרבה ראשונים אינה כן, ולדעתם מותר לקיים סעודות מצוה בבתי הכנסת, וכל שכן בסעודה הנעשית לצורך בית הכנסת כנזכר בדבריהם, וכאמור כן פסק בשולחן ערוך הנזכר. ובמגן אברהם (שם ס"ק ה') כתב ע"ז בשם הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק, דהיינו דוקא כגון סעודת עיבור החודש שאין בה קלות ראש, ואין עולין לה אלא בפת וקיטנית. וכן הוא באליה רבה (ס"ק ז'). הרי שלדבריהם אף לדעת השו"ע ודעימיה אין להקל בסעודות מצוה בבית הכנסת, אלא באופן שאין אוכלים שם אלא פת וקטנית וכיוצא בזה, ולא בסעודות גדולות שיש בהם גם בשר ויין ויש חשש לשכרות.
איברא דלקושטא דמילתא נראה, כי דעת הראשונים שהקלו בכך וסתמו בדבר, דעתם היא להקל בכל סעודות מצוה אפילו בסעודות גדולות שיש בהם בשר ויין, כדרך סעודות מצוה, ובפרט שהראשונים הללו איירו בסעודת שבת שהדרך לקיימה בבשר ויין. וראה להגאון מהרש"ם בדעת תורה (ריש סימן קנ"א), ובמור וקציעה (שם). וכן העלה הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן י') לגבי סעודה שלישית בבית הכנסת. וראה במשנה ברורה (שם ס"ק כ') שכתב שהמנהג להקל לערוך סעודת סיום הש"ס בבית המדרש, לפי שאין להם מקום מרווח מזה, ואין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו. וראה בשער הציון שם, ודו"ק.
ובכף החיים (ס"ק ל"ד) כתב, שסעודת מצוה שיש בה שכרות, אסור לקיימה בבית הכנסת כלל. אלא אם כן אין בה קלות ראש, כגון שעושים סעודה קטנה לכבוד סיום המסכת וגם אין בה שכרות, ומיהו צריך להיזהר שלא יהיה שם שיחה בטלה. עכתו"ד. והנראה כי זהו דבר פשוט וברור לכל הדעות, כי בכל מקום שיש לחוש בו לשיחה בטלה וקלות ראש, אין לקיים הסעודה בשום עניין. וממילא יש להשליך מכך לכל הסעודות כיוצא בזה, כסעודת שבע ברכות, סעודת מילה, סעודת בר מצוה וכיוצא באלו הסעודות שמצוי בהם שיחה בטלה וקלות ראש, משא"כ בסעודות מצוה אחרות, ויש לשאול למורה הוראה בכ"ז.
וראה עוד בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א' סימן מ"ה). וראה עוד לו שם סימן ק"ד ד"ה בדבר ענין. וראה בספר הליכות שלמה (דיני בית הכנסת פרק י"ט סעיף א') שכתב משם הגרש"ז אויערבך זצ"ל להקל טובא בעניין אכילה ושתיה בבית הכנסת, וטעמו שכן נהגו העולם והוי כאילו התנו בבניית בית הכנסת שעל דעת כן נבנה, ואף בא"י כן הוא. אלא שמכל מקום טוב ויפה להחמיר בכ"ז.
ועל כל פנים, מנהג רבים מקהילותינו להחמיר שלא לערוך סעודות מצוה בבתי כנסת בכל עניין, וכפי שהבאנו משם מהר"ח כסאר זצ"ל, וכן דעת מהר"י צובירי זצ"ל בספר ויצבור יוסף בר (חלק ד' פרק י' סימן ה', ופרק כ"ו סימן ו'). ובזית רענן על השתילי זיתים (סביב לשולחנך שם ד"ה ות"ח) הביא שכן דעת רבים מגדולי ההוראה מקהילותינו. וכן כתב לן מו"ר הגר"ש קורח זצ"ל בתשובה בכת"י, שמנהגינו שלא לערוך סעודות מצוה בבתי הכנסת, ואפילו בשמחת תורה.
וכתב אלי הרה"ג איתמר חיים הכהן שליט"א וז"ל, לדידן בכל גוונא אסור לעשות בבית הכנסת ובבית המדרש אפילו סעודת מצוה, בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ, בין התנו בין לא התנו. ולפי מה שידוע לי, כן הוא מנהגינו פשוט, על כל פנים בעי"ת צנעא. ואפילו ביום שמחת תורה, שנתחדש אצלנו בארץ ישראל שהמתפללים אוכלים כפי שלמדו מאחרים, המדקדקים אינם אוכלים בתוך בית הכנסת אלא בחצר. וכן נהגו בבתי כנסיות של מהר"ח כסאר ושל מהר"י הלוי אלשיך בעיה"ק ירושלם, ושל הר"ר שוכר חבשוש פה עיה"ק בני־ברק, כפי שראיתי בעיני.
ודרך אגב יש להעיר, שלא אכלו שם סעודה ממש, אלא מיני מזונות ופירות וכדומה. ולא שתו יין ושאר משקין המשכרים. וצריך לברר כיצד היה המנהג בכל זה בשאר מקומות בתימן. ובעניין עזרת נשים, יש להעיר כי לדעת מהרח"כ בשו"ת החיים והשלום חלק אורח חיים סימן ס"ז יש לה קדושת בית הכנסת, יעו"ש. עד כאן תורף דבריו. (ודבריו במילואם הובאו בקובץ דברי חפץ שם). ועכ"פ מאידך ידוע כי ישנם רבים שנהגו להקל בזה ולערוך סעודות מצוה בבתי הכנסת, ובפרט בזמנינו נפרץ עניין זה טובא ובכל הקהילות. אלא שיש לכל הפחות לתת את הדעת שלא לבוא לידי קלות ראש, וכל שכן שלא לערוך מעיקרא סעודות מצוה כגון אלו המועדות לפורענות. ודו"ק.
