עיוני הלכה ומנהג

עיוני הלכה ומנהג | בעניין ברכה אחרונה לאחר אכילת פירות ומיני מגדים קודם ברכת המוציא בשבתות ובימות החול | הרב משה יפת

בס"ד, ערש"ק פרשת בהעלותך ה'תשפ"א.

בדין ברכה אחרונה לאחר אכילה שלפני הסעודה

ובעניין אכילת פירות ומיני מגדים קודם ברכת המוציא בשבתות ובימות החול

המנהג מקובל ומוחזק בידינו מאבותינו, שבכל שבת או יום טוב, אחר שמקדשים על הכוס, וכן בסעודות של מצוה, כגון חתונה או מילה וניחום אבלים, אנחנו קובעים עצמנו קודם כל סעודה מהן לאכול גּעלה, היינו, מפירות העץ, כגון רימונים תפוחים ואגוזים, ומפרי האדמה קליות של זרעונים כמו פולים ואפונים, ולשתות משקאות יין ושכר, ועם זה שרים שירי קודש, ובבתי אבלים אומרים דברי תורה שעניינם תוכחות ומוסר ומענייני אבילות. עם זאת כדי לכבד ולהדר אותה סעודה של מצוה, ובבית האבל כדי להרבות בברכות לעילוי הנשמה, ומאידך כדי לפתוח המעיים ולגרור תאוות המאכל לאותה סעודה. ובכל זאת, אין אנו מברכים אחר אכילת הפירות לא ברכת על העץ ועל פרי העץ, ולא ברכת בורא נפשות, לפי שסומכים לפוטרם בברכת המזון. (ויצבור יוסף בר חלק ב' ריש פרק ב').

א. והנה, דבר זה מצוי לא רק בסעודות מצוה, אלא אף בכל סעודה וסעודה שאדם אוכל, שפעמים רבות מזדמן לאדם קודם שיביאו לפניו את הלחם, לטעום ממיני פירות וירקות הבאים לפניו או לשתות מים או יין, וכן לאכול מיני מגדים אחת הנה ואחת הנה. ויש לדון כיצד הדין והמעשה באופנים אלו.

ואכן, יש לברר הדק היטב בטעם המנהג מכמה טעמים, וממילא אף בהשלכות האמורות לעיל בכל עת שיזדמן לפנינו שאלה כגון זו. ראשית כל, יש לברר מדוע אין מברכים ברכה אחרונה לאחר אכילה ושתייה זו, שיש לדון שאכילה זו אינה שייכת לסעודה, דמה משייך אותה לסעודה, מאחר ונטילת ידיים וברכת המוציא מפסיקה בין זה לזה, ושוב יש לברך ברכה אחרונה לאחר אכילה זו. שנית, האם יש חילוק בדבר בין סעודות מצוה הנערכות בימות החול לסעודות הנערכות בשבתות וימים טובים, שכדבר האמור נהגו לאכול ולטעום ממיני פירות וקליות וכיו"ב אף בימות החול ולא רק בשבתות וימים טובים, וכיצד הדין בכל כהאי גוונא.

זאת ועוד, הנה מלשון מהר"י צובירי זצ"ל הנזכר מתבאר, כי לא נהגו כן אלא במיני פירות וקליות ושתיית יין וכו', אך לא נזכר שנהגו לאכול מיני מזונות, וממילא יש לדון כיצד הדין במי שאכל מיני מזונות קודם הסעודה כשיעור ברכה אחרונה, אם חובה עליו לברך ברכה אחרונה קודם הסעודה, או שברכת המזון פוטרתו. כן יש לעיין אם יש לפקפק במנהג זה, ועכ"פ בשבתות וימים טובים אין לנהוג כן, מאחר שמחמתו מפסיקים טובא בין הקידוש לסעודה.

דברי מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק בזה

ב. והנה סוגיא זו רחבה היא מאד, והואיל שכן ראיתי לנכון לפתוח בדברי רבותינו גדולי הדורות שהביאו לבאר המנהג, ולאחר מכן נציע את דברי הראשונים ואחרונים בסוגיא זו. וזה החלי בעה"י.

וזה יצא ראשונה, הגאון מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב' סימן רפ"ג) האריך בנידון זה, אם יש לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת פירות קודם הסעודה, אם ברכת המזון פוטרתו או לא. ומתחילה כתב להוכיח ממה שכתב מרן בשולחן ערוך (סימן קע"ז סעיף א') שדוקא אם אכל פירות קודם הסעודה שלא מחמת הסעודה (כלומר לאחר המוציא), אז ברכת המזון פוטרתו ואין צריך לברך לאחריהם, אך אם אכל קודם נטילת ידיים וברכת המוציא, חייב לברך ברכה אחרונה.

ושוב הביא את דברי הרב עולת תמיד (שם) שנסתפק בדבר אם אכן ברכת המזון פוטרת אכילת פירות קודם הסעודה, וכתב להוכיח מדברי השו"ע (סימן קע"ד סעיף ו') שכתב ששתיית יין קודם הסעודה אינה צריכה ברכה אחרונה, לפי שברכת המזון פוטרתו, ואם כן מוכח שברכת המזון פוטרת אכילה קודם הסעודה. והניח בצ"ע. (עכתו"ד העולת תמיד). וכתב מהרי"ץ על דבריו, שיש לחלק בין שתיית יין הנפטרת בברכת המזון לאכילת פירות ושאר דברים, מאחר וקיימא לן דשתיית יין בדיעבד נפטרת בברכת המזון משא"כ אכילת פירות, כמבואר בשולחן ערוך סימן ר"ח סעיף י"ז בשם רבינו יונה.

ולכן הסיק הגאון מהרי"ץ, כי בשבת וימים טובים שנהגו לקדש ולאחר מכן לאכול פירות וכיוצא בזה קודם הסעודה, שפיר אין מברכים ברכה אחרונה, הואיל וקיימא לן דבעינן קידוש במקום סעודה וקידוש הוי כהתחלת סעודה, והוי כדברים הבאים תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, דטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. והוא הדין נמי הכא. וכן מוכח ממה שכתבו בכל בו וברשב"ץ לגבי סדר פסח שאוכלים כרפס בשיעור כזית, ואין מברכים ברכה אחרונה. 'ולכן בשבת ויום טוב, כל שיש קידוש, שב ואל תעשה עדיף, שלא להיכנס בספק ברכה לבטלה'. עד כאן תורף דבריו שם.

הערות על דבריו בזה

ג. והנה יש להתבונן בדבריו מכמה אנפין. ראשית כל, במה שכתב לדחות ראיית הרב עולת תמיד ממ"ש בשו"ע (סימן קע"ד סעיף ו') ששתיית יין קודם הסעודה נפטרת בברכת המזון, וממילא הוא הדין והוא הטעם שאכילת פירות נפטרת בברכת המזון ואינו מברך ברכה אחרונה לאחריהם, וכתב מהרי"ץ שיש לחלק בין שתיית יין לאכילת פירות, מאחר שמצאנו דבדיעבד אם בירך על היין ברכת המזון יצא ידי חובתו משא"כ בפירות. ולענ"ד דברים אלו צ"ב, שהלא פשוט וברור דמה שמצאנו לגבי ברכה אחרונה על היין שבהמ"ז פוטרתו, אין זה אלא בדיעבד שכבר בירך בהמ"ז על היין, דאז יצא ידי חובתו דברכת שלש פוטרת מעין שלש, אך בודאי לכתחילה אין לברך בהמ"ז על היין. והרי דברי מרן בשו"ע בסימן קע"ד סעיף ו' שבהמ"ז פוטרת מברכה אחרונה על היין שקודם הסעודה, הם לכתחילה ולא דיעבד, וזאת מאחר שכל שגורר המאכל ופותח בני מעיים, ברכת המזון פוטרתו וחשוב לחלק מן הסעודה. וכל זאת כפי שביאר ופירש שיחתו בהדיא בבית יוסף על פי דברי הרא"ש, שהוא מקור הדין וההלכה, וכדלהלן. ומינה נלמד שכל שגורר המאכל ופותח בני מעיים ברכת המזון פוטרתו, וממילא אין לחלק בין שתיית יין לשאר פירות וכיוצא בזה. כך נראה לענ"ד.

עוד יש לעיין בדבריו, שמסיום לשונו נראה כי לכתחילה אין ראוי לקיים מנהג זה של אכילת פירות ושתיית יין קודם הסעודה, אם אוכל כשיעור ברכה אחרונה, אלא שאם אכל שב ואל תעשה עדיף. והנה דבר זה נסתר מדברי עצמו, ממ"ש איהו גופיה בסידורו עץ חיים (חלק א' דף קי"א ע"ב), שכתב בכהאי לישנא, ואחר הקידוש, נהגו לשהות בשתייה ובאכילת פירות, וזהו מכלל העונג לכבוד השבת, והגע עצמך, אילו מקלעי ליה גוברי כרב אמי ורב אסי, מי הוה יהיב להו נהמא למיכל מיד, האם עכנא ח"ו בביטניה דדין, ליתן לפניו פת תיכף ומיד, אין זה מהכבוד, רק יציע תחילה לפניהם מיני מעדנים ופירות, כך קבלתי ממורי וזקני מה"ר צאלח, עכ"ל. הרי שכן נהגו לכתחילה ולא דיעבד. אלא ששם לא נתפרש כיצד ינהגו לגבי ברכה אחרונה אם מברכים או לא. אמנם גם בכותרת הסימן בשו"ת פעולת צדיק (שם) משמע שכן המנהג ושרי לעשות כן אף לכתחילה. וכאמור, כן מתבאר בדבריו בעץ חיים שם שכן המנהג, וראוי לעשות כן.

אמנם מדברי מהרי"ץ מפורש שיש לקיים מנהג זה רק בשבתות וימים טובים ולא בימות החול, וזאת מאחר ובשבתות וימים טובים איכא להאי טעמא דקידוש במקום סעודה, וקידוש הוי כהתחלת סעודה, והוי כדברים הבאים תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, דטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ואם כן יוצא מבואר, שבימות החול אין לקיים מנהג זה כלל ועיקר, וכל שאכל או שתה כשיעור ברכה אחרונה, חייב לברך ברכה אחרונה כדת וכהלכה. ואף דבר זה נסתר מחמת המנהג, וכפי שהעידו רבים מחכמי תימן, כי כן נהגו אף בימות החול, וכל שאוכל קודם הסעודה אין מברכים ברכה אחרונה בכל עניין, לפי שברכת המזון פוטרתו. ובאמת יש לעיין בטעמא דמנהגא, ולהלן יבואר אי"ה.

דברי הגאון מהר"א אלנדאף זצ"ל

ד. והנה בספר השגות מאי"ש להגאון הרא"ח אלנדאף זצ"ל (נדפס בספר כל כתבי בעל ענף חיים עמ' קמ"ט) האריך לומר שדוקא בשבת אין צריכים לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת מיני פירות וכדומה קודם הסעודה, אך ביום חול יש לברך ברכה אחרונה, והחזיק בעוז ובתעצומות כדעת מהרי"ץ בתשובותיו הנזכרת. ובין דבריו כתב בכהאי לישנא, אומר אני, הנה אף שבאמת דהעולם נוהגין לברך ברכה אחרונה, זולת אם יש קידוש, דאז אין מברכין דהקידוש הוי התחלת סעודה וכו'. ואי איתא שיש קצת מהמוני עם איזה יחיד בסברתו, שאינם מברכין אף בחול כמו שכתב הרב, בלי ספק דמחסרון ידיעה הוא ולאו כולי עלמא גמירי, ולא מצאתי להם שום סמך מדברי הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים כלל, והעיקר כמו שכתב מהרי"ץ ז"ל וכו', עכ"ל.

עוד כתב להשיג בדבריו שם על מה שהביא ראיה מהר"ש חבשוש זצ"ל בשושנת המלך על פעולת צדיק שם, ממה שכתב בב"י בשם הרא"ש בשלהי סימן קע"ז, דהתם איירי באופן שאכל פרפראות אלו לאחר ברכת המוציא ולא לפניה, דאמאי דסליק מיניה אזיל, וממילא אין להביא ראיה מזה. ועוד, דלא מיירי הרא"ש אלא ביין ומיני ירקות דוקא ולא במיני פירות וקטניות, כגון פולים ואפונים, אגוזים ושקדים ותפוחים ואפרסקים וכיוצא בזה. עוד כתב להוכיח כן מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בברכות פ"ו משנה ה', ובשלהי פסחים. ושוב כתב שכדבריו כן כתבו בחיי אדם ובשו"ע הגר"ז. ובשלהי דבריו הביא ראיה לדבריו ממ"ש בב"י בסימן קע"ז בשם הרשב"א שכתב כן בפירוש, שכל שאוכל קודם הסעודה וברכת המוציא, מיני פירות וקליות ויין, מברך ברכה אחרונה ואינו נפטר בברכת המזון. ונראה שכן הסכים לכך בבית יוסף וזוהי הכרעתו. עכתו"ד הגאון מהר"א אלנדאף זצ"ל שם.

הערות על דברי קדשו

ה. ולענ"ד אבוא אעיר"ה כדרכה של תורה, כאשר עלה במחשבתי בס"ד לאחר העיון בסוגיא זו, ומאן דבעי חסידא לקיים מילי דאבות. ראשית כל, אציין כי במה שכתב שיש לחלק בין ירקות לפירות וקטניות וכיוצא בזה, תמוה לענ"ד טובא מאי חילוקא איכא בהא, וכשם שירקות או יין פותחים בני מעיים וגוררים האכילה, כך גם פירות (או אפילו מיני מזונות) הרי הם גוררים האכילה כדת וכדין, אם אוכלים אותם בסדר מסודר כיאות, וכפי שכן הוא מנהגינו. ויתכן שאף גוררים האכילה טפי מאשר אכילת המינים הנאכלים בסעודה עצמה, ודו"ק. ולהלן אחרי הצעת הסוגיא נשוב לפרט זה עוד אי"ה.

ובענף חיים שם הביא שיש לחלק בין אם אוכל זאת להנאתו לבין אוכל זאת על מנת לפתוח בני מעיים. ואף גם זאת צ"ב מה הפרש יש בין זה לזה. גם לא זכיתי להבין הראיה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה לנדון דידן. גם ראייתו מדברי מרן בבית יוסף בשם הרשב"א בשלהי סימן קע"ז, אינה ראיה, מאחר ואנן לא קיימא לן הכי, אלא כדעת הרא"ש, וכדכתב לן בבית יוסף לאחר מכן משמיה דהרא"ש, וכפי שהעלה למעשה בשו"ע סימן קע"ד סעיף ו'. עוד יש להעיר עמ"ש בתוך דבריו, כי גם הרא"ש שהובא בב"י שם, לא איירי אלא לאחר ברכת המוציא ולא קודם הסעודה, וכמ"ש הרמ"א בדרכי משה שם, ואף גם זאת צ"ב טובא, שהרי כבר במאמר מרדכי (סימן קע"ז ס"ק ג') תמה על דבריו, שככל הנראה לא ראה דבריו במקורם, שבפירוש איירי אף קודם ברכת המוציא. וכן כתב במשנה ברורה (סימן קע"ו ס"ק ב') דהרא"ש איירי קודם נטילה. וראה עוד בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן ל"ג) שכתב שבהכרח צ"ל שאין אלו דברי הרמ"א אלא טעות מגיה אחד, כיעו"ש.

ובשולי דברים אלו, אציין כי כפי הידוע מנהג זה לא נהג רק בקהילותינו, אלא אף במקומות אחרים שימרו מנהג קדום זה, וכפי שהעידו על כך שגם ביהדות מרוקו נהגו כן, כפי שהובא בספר נתיבות המערב למנהגי מרוקו (עמ' ע' סעיף ע"ו) ושם כתב, נהגו רבים לקדש על היין ואוכלים פירות ומיני מגדים, ואת הסעודה אוכלים מאוחר יותר. וכן הובא בספר נהגו העם (עמ' ל"ג סעיף י"ד).

גם ביהדות בבל נהגו כמנהגינו בזה, וכפי שכותב אחד מגדולי חכמי בבל לפני כשלש מאות שנה, הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל בספרו שו"ת צדקה ומשפט (סימן א') שכתב בזה"ל, ראיתי לברר עניין אחד שהוא מעשים בכל יום שנוהגים פה בגדאד יע"א, כשעושים סעודות חתונה וברית מילה ושאר סעודות כשנאספים העם, נותנים לפניהם שולחנות ומסדרין עליהם מיני פירות ומגדים, כאשר תשיג יד בעל הבית, אחד המרבה ואחד הממעיט, וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות שכר זמן מה, ואומרים שירות ותשבחות ואחר כך מסלקים הפירות, ומביאים לפניהם תבשילין וכו' ומברכים ברכת המזון. ונסתפקתי אם צריך לברך ברכה אחרונה על הפירות שמביאים לפניהם קודם הסעודה או לא. מי נימא כיון דפירות ושתיה זו באים לגרור תאוות המאכל הוי צורך הסעודה, והוי כדברים הבאים בתוך הסעודה וברכת המזון פוטרתן, או דילמא דמקמי סעודה אתו ולא שייכי לסעודה ובהמ"ז אינה פוטרתן, וטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. ולפי שדבר זה נוהג תמיד במדינה זו, נתתי אל לבי לתור ולאחוז בחכמה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כאשר יורוני מן השמים לידע להיכן הדין נוטה, וה' יעזור לי.

ולאחר שהאריך והרחיב בנדון זה רבות, העלה בשלהי דבריו בכהאי לישנא, איך שיהיה לעניין בעיין דידן, נראה לי דספק ברכות להקל ולא יברך ברכה אחרונה אפירי דאייתו קמי סעודה. וכן מוכיחים דברי הרא"ש וכו'. ומחוורתא דמילתא, דשב ואל תעשה עדיף וספק ברכות להקל, דאפשר דאפילו מייתו פירי טובא, כולהו אתו לגרור ולמשוך תאוות המאכל, ולא בעי ברכה אחרונה. וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות. עכ"ל.

מנהג הקדמונים קודם הסעודה

ו. ועל מנת להבין הדברים על בורים, אסורה נא ואראה את דברי הראשונים והפוסקים במקורם ושרשם. וזה אשר ראיתי לנכון להציג בדברים הבאים בס"ד.

איתא במתניתין בברכות (דף מ"ב ע"ב), בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון, בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון. ופירש רש"י, נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, כדתניא לקמן כיצד סדר הסיבה וכו', ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך האכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר מביאין השולחן, עכ"ל. וכיוצא בזה איתא נמי בתוספתא בברכות (פרק ד' הלכה ח'), כיצד סדר הסעודה, אורחין נכנסין על גבי ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולן, נכנסו כולן ונטלו להם לידיים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו, הביאו להם פרפריות, כל אחד ואחד מברך לעצמו, עלו והסיבו וכו', נוטל לשתי ידיו, עד כאן. [ולהלן יבואר אי"ה מהו נכלל בכלל פרפראות, ואלו הם הנכללים בגדר דברים הבאים קודם הסעודה מחמת הסעודה וכיוצא בזה].

הרי שכבר בימות קדמונים, נהגו לסדר האכילה בסדר מופתי וכדלעיל, באופן שקודם ברכת המוציא נהגו להביא פרפראות ומיני מגדים על השולחן, על מנת להמשיך ולגרור האכילה ולפתוח בני מעיים. וזה מתאים למנהגינו המבואר לעיל בהרחבה, כי כן הוא. אלא שבזה לא נתבאר אלא שבאכילה זו יכול לפטור האכילה שבתוך המזון, אך לא נתפרש אם אכילה זו מחויבת בברכה אחרונה לאחריה או שברכת המזון פוטרתה או לא. (ויש שהביאו ראיה מהמשך דברי התוספתא שם, שמבואר שיש לברך ברכה אחרונה לאחר אכילה זו קודם הסעודה).

והנה ידוע כי נאמרו כמה וכמה חלוקות בדיני הברכות על דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה ושלא מחמת הסעודה וכיוצא בזה, אך דין זה על אף שקרוב הוא מאד לדינים אלו, לא נתפרש הדק היטב בדברי רבותינו הראשונים, ובדברים הבאים ננסה לבאר בס"ד.

דברי הרא"ש בסוגין

ז. ברא"ש בריש פרק ערבי פסחים (סימן ד') וז"ל, אם קידש בביתו, יצא ידי יין ואין צריך לברך על היין שבתוך המזון. והוא הדין נמי אם הבדיל על הכוס במקום סעודה, בין שהבדיל קודם שנטל ידיו בין שהבדיל לאחר שנטל ידיו, אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דהא רב סבירא ליה יש קידוש שלא במקום סעודה, ואם כן אין חילוק בין קידוש להבדלה. וראיה מהא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (דף מ"ב ע"א), בירך על היין שלפני המזון, פוטר את היין שלאחר המזון. שהיו רגילין לקבוע עצמן בשתיה קודם נטילת ידים, וכן אחר שגמרו סעודתן קודם ברכת המזון, וכל שכן שפוטר את היין שלאחר המזון וכו'. ואף למאן דאמר דס"ל דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון, היינו משום דיין שבתוך המזון בא לשרות ואינו חשוב כיין שלאחר המזון שבא לשתות. אבל יין שלפני המזון שבא לשתות דעדיף מלשרות, פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון הבא לשרות וכו'. והוא הדין בחול נמי אם היה לפניו יין ודעתו לשתות בתוך המזון, ולא נקט שבתות וימים טובים אלא לפי דאז הוא רגילות לקבוע סעודתו על היין וכו'. וסיום דברי הרא"ש כך הם, הלכך נראה, דיין קידוש והבדלה שעל שולחנו, או בשאר פעמים כשמברך על היין לפני המזון באקראי בעלמא ואפילו בחול, ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה, אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה. וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה. עד כאן לשונו הבהיר שם.

הנה כי כן, מדברי הרא"ש מתבאר ועולה באר היטב, כי כל אימת ששותה יין קודם הסעודה (היינו, קודם נטילת ידים. ופשוט כמבואר בהדיא בדבריו), ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה, לעולם ברכת היין שקודם הסעודה פוטרת ברכת היין שבתוך הסעודה. וכל זה הן בברכת היין של הקידוש והן בברכת היין של ההבדלה, הן בחול והן בשבת. כלומר, דסבירא ליה להרא"ש דלעולם אין ברכת המוציא או נטילת הידים או תחילת ההסבה לסעודה, נחשבת להפסק בין ברכת ושתיית היין קודם הסעודה לשתיית היין שבתוך הסעודה. ואשר על כן, הואיל וברכת היין שקודם הסעודה פוטרת שתיית היין שבתוך הסעודה ואינה נחשבת להפסק, שוב פשוט ביותר שברכת המזון פוטרת שתיית היין שקודם הסעודה ואינו מברך ברכת מעין שלוש. וזהו סיום דבריו הנזכרים בזה, שאינו מברך ברכה אחרונה לאחר שתיית היין שקודם הסעודה.

אלא שיש לעיין לפי דבריו, כיצד יהיה הדין באופן שלא שתה יין בתוך הסעודה, האם אף בזה אינו מברך ברכת מעין שלוש מאחר ולעולם ברכת המזון פוטרתו, וזאת מאחר ומיד לאחר מכן החל בסעודתו, ואין צורך להרבות בברכות שלא לצורך דבהמ"ז פוטרתו. או דילמא, דדוקא באופן שברכת היין שקודם הסעודה פטרה ברכת היין שבתוך הסעודה, אז אינו מברך ברכת מעין שלוש, מאחר שאין כאן הפסק בין שתיה לשתיה וברכה אחת לכולם, והברכה מחברת שתיהם לאחת, ושוב ברכת המזון פוטרתם.

ובקרבן נתנאל (שם אות ס') עמד על סיום דברי הרא"ש הנז"ל שכתב שגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה, שהרי זה משנה שאינה צריכה, דהא מכללא דרישא שמעינן דאינו מברך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם הסעודה, דבלא"ה פשיטא הוא שצריך לברך בתחילה על היין שבתוך הסעודה. ועל כן מוכח שמה שכתב הרא"ש שאינו מברך ברכה אחרונה על מה ששתה, היינו אפילו באופן שלא שתה יין בתוך הסעודה ושאין כוונתו בהדיא לפתוח בני מעיים, משום דלעולם נחשב השתיה כדברים הבאים מחמת הסעודה דבהמ"ז פוטרתו, לפי שהשתיה קודם הסעודה באה לפתוח בני מעיים, ואף כאן אע"פ שאינו שותה להנאתו, דהא כוס של חובה היא (בקידוש ובהבדלה), מכל מקום לעולם היא כחלק מן הסעודה, ופועלת את פעולתה לפתוח בני מעיים.

בירורים בדעת הרא"ש בזה

ח. והנה עוד כתב הרא"ש (שם שלהי פרק כ"ד) אשר בדבריו שם יצא לדון בדין ברכה אחרונה על שתיית ד' כוסות בלילי פסחים, וכידוע דעת הרא"ש היא שלא לברך על ד' כוסות אלא על כוס ראשונה ושלישית, ושלא כדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם הסוברים לברך על כל כוס וכוס. ודנו הראשונים מ"ט אין מברכים ברכה אחרונה לאחר כל כוס וכוס או אחר כוס ראשונה או שניה. וכתב הרא"ש שלפי דעתו פשוט שאינו מברך ברכת על הגפן ועל פרי הגפן אלא אחר כוס רביעית, וזאת מאחר ולדעתו אמירת ההגדה וההלל לא הוי היסח הדעת, ולכן אינו מברך כי אם בסוף, ומאותו הטעם שאינו מברך בתחילה אלא בכוס ראשונה ושלישית. [ואפילו היסח הדעת אינה זוקקת אלא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, וכפי שכתב כן במקו"א. ראה בקרבן נתנאל שם ס"ק כ'].

ושם כתב לתמוה על דעת הרי"ף שכתב שמברך אחר כוס שני, שהרי פוטר יין שבתוך המזון, דקי"ל יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון (וכפי שכתב כן לעיל, כפי שהבאנו). ובבעל המאור כתב ליישב דברי הרי"ף, דאיירי באופן שאין לו אלא ד' כוסות בלבד, ואין לו יין לשתות בתוך המזון. (ע"כ). וברא"ש השיג על דבריו בהאי לישנא, 'אם איתא דיין שלפני המזון טעון ברכה לאחריו כשאין לו יין בתוך המזון, אם כן כשיש לו יין נמי בתוך המזון, יצטרך לברך אחר יין שלפני המזון קודם ברכת המזון, דיין ששתה בתוך המזון אין טעון ברכה לאחריו דהוי דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה, ואיך יתכן שיהו נפטרין בברכה ראשונה אחת כיון שאין נזקקין ברכה אחת באחרונה, הלא מיד אחר ששתה היין שלפני המזון נזקק לברך אחריו ברכה שאינה צריכה ליין שבתוך המזון. הלכך [מן הדין היה] אין מצטרפין כלל להיפטר בברכת בורא פרי הגפן. הלכך צריך לומר, דיין שלפני המזון כיון שבא לפתוח בני מעיים, ולהמשיך אדם לתאוות האכילה, ברכת המזון פוטרתו, ואין צריך לברך אחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון. ולא דמי לדברים הבאים אחר סעודה קודם ברכת המזון, דטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, דהתם סילק מלאכול ואותן דברים אינם בכלל סעודה כלל, הלכך אין ברכת המזון פוטרתן, אבל דברים הבאים לפני הסעודה, כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה, בכלל הסעודה הן, ונפטרין בברכת המזון', עד כאן לשון הרא"ש שם.

ט. העולה מן האמור בדברי הרא"ש הברורים והמחוורים שם וכאן, כי לעולם כל ששתה יין קודם הסעודה וברכת המוציא, ומיד לאחר מכן סועד את סעודתו, הן בקידוש והן בהבדלה, הן בלילי פסחים והן בשאר ימות החול, לעולם אינו מברך לאחר שתיית היין קודם הסעודה ברכת מעין שלוש, ונפטר בברכת המזון, ואפילו באופן שלא שתה יין בתוך הסעודה, וזה מפני כי אכילת פרפראות ושתיית יין שקודם הסעודה, באים הם לגרר את תאוות האכילה ובכלל הסעודה הם, ולעולם נפטרים בברכת המזון.

אמנם במה שכתב בדבריו להוכיח שלעולם אינו מברך אחר שתיית היין שקודם הסעודה, מאחר שאם ברכת היין שקודם הסעודה מחויבת בברכה אחרונה באופן שלא שותה יין בתוך הסעודה, איך יתכן שיהיו נפטרין בברכה אחת כיון שאין נזקקין ברכה אחת באחרונה. יש לעיין בזה, שיש לומר בזה שדוקא באופן ששתה אז השתיות מחברות השתיה לסעודה ושוב אינו מברך אף בסופה, משא"כ כשלא שתה או שמתחילה לא נתכוון לשתות בתוך הסעודה, הרי שאין קשר בין זה לזה. אלא שהרא"ש ס"ל שהואיל ושתיה ואכילה זו באה לגרור תאוות האכילה, הרי זה גופא מחשיב השתיה והאכילה הזאת להיותה כחלק מן הסעודה, ואפילו אם מעיקרא לא נתכוון לשתות עוד בתוך הסעודה כלל ועיקר.

וכפי שהבאנו לעיל בשם הקרבן נתנאל (שם) שלמד בדעת הרא"ש, כי לעולם אינו מברך ברכה אחרונה לאחר שתיית היין ואכילת פרפראות קודם הסעודה, ואפילו באופן שאין כוונתו דוקא כדי לפתוח ולגרור התאבון, דלעולם ברכת המזון פוטרתו. הנה כי כן הרי שכן מתבאר גם בדברי הרא"ש הנזכרים עתה לגבי ד' כוסות, שהרי פשוט וברור שאין כוונת האדם בשתיית ד' כוסות אלא לצאת ידי חובת המצוה (ורבים קשה להם מאד לשתות ד' כוסות בזה אחר זה), וגם אם הוא נהנה משתייתם ודאי שאין זה כוונתו. ואלא נראה דדי בזה שלמעשה שתיית היין ואף ריבוי השתיה פותחת התאבון וגוררת האכילה, להחשיב זאת כחלק מן הסעודה ושלא להצריך לאחריה ברכה אחרונה. כך נראה לענ"ד. עד כאן בבירור וביאור דעת הרא"ש בסוגין.

אם יש לתלות נדון דידן בפלוגתת הראשונים בדין ברכה אחרונה על ד' כוסות

י. וראיתי למרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (חלק א' סימן פ"ב) שכתב לתלות דין זה בפלוגתת הראשונים לגבי ברכה אחרונה על ד' כוסות בלילי פסחים. שהנה בבעל המאור (שם) כתב שאין לברך בליל פסח ברכה אחרונה על ב' כוסות ראשונים שקודם הסעודה, מאחר שברכת המזון שלאחר הסעודה פוטרתם בדיעבד, וכפי שכתבו הגאונים דברכת שלוש פוטרת מעין שלוש. ושלא כדעת הרי"ף הסובר שיש לברך אחר כוס שניה קודם הסעודה. והרמב"ן במלחמותיו שם פליג עליה וסבירא ליה שלא כתבו הגאונים שברכת שלוש פוטרת מעין שלוש אלא לעניין יין שבתוך הסעודה שהוא בא לשרות המאכל, ונחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה שאינו מברך בין לפניו בין לאחריו, אך יין שלפני המזון אין ברכת המזון פוטרתו בשום עניין (ולא אמרינן יש בכלל שלוש מעין שלוש, כיעוין שם ראייתו לכך, ועכ"פ לא קיימא לן הכי, כדאיפסק הלכתא בסימן ר"ח סעיף י"ז, ואכמ"ל). וממילא יש לומר כי לפי דברי בעל המאור אם אכל פירות וענבים או שתה יין קודם הסעודה, אין צריך לברך אחריהם מעין שלוש דבהמ"ז פוטרתם, ואילו לדעת הרמב"ן פשוט שצריך לברך אחריהם ברכת מעין שלוש, שאין ברכת המזון פוטרתם. עכתו"ד הגאון זצ"ל שם.

והנה לפום ריהטא יש לתמוה על דמיון הדברים, שהנה עיקר נידונו של הגאון זצ"ל ביחו"ד (שם) אם אכילת הפירות שבין הקידוש לסעודה טעונה ברכה לפני הסעודה, או שמא ברכת המזון שמברכים לאחר הסעודה פוטרת גם את הפירות שלפני הסעודה. והלא גם בבעל המאור שם מפורש בפירוש גמור שכל מה שאינו צריך לברך ברכה אחרונה על שתיית היין שקודם הסעודה (וכן בד' כוסות), היינו דוקא באופן ששותה יין גם בתוך הסעודה, אך זולת זה אין ברכת היין נחשבת לחלק מן הסעודה, וממילא עליו לברך ברכת על הגפן כדת וכדין ואין בהמ"ז פוטרתו. אלא שכתב שאעפ"כ הואיל וכתבו הגאונים שברכת שלוש פוטרת מעין שלוש, וג' ברכות של בהמ"ז פוטרות מעין ג' ברכות של היין, שוב אין לו לברך אלא לאחר ד' כוסות. עכתו"ד.

יוצא מן האמור מדבריו, כי למעשה דעתו היא שדוקא באופן ששותה יין גם בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתו, דאז שתיית היין שלפני ובתוך הסעודה מתחברת לאחד. אמנם הלא כתב דמכל מקום אף במקום שאינו שותה בתוך הסעודה (וכפי מנהג רוב המקומות שציין שם בדבריו), אינו מברך דברכת המזון פוטרתו וכהאי דינא דברכת שלוש פוטרת מעין שלוש, ומטעם זה אינו מברך אלא לאחר כוס רביעית בלבד. והנה הרי הדבר פשוט ומסתבר, דלא אמרינן דברכת שלוש פוטרת מעין שלוש אלא בדיעבד שכבר בירך ברכת שלוש, אך לכתחילה פשוט שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ויש לברך כדת וכהלכה. וכפי שציין כן בשער הציון סימן קע"ו ס"ק ג'. (וכבר הזכרנו דבר זה לעיל). אלא שמכל מקום אי קשיא הא, קושיא זו יש להקשות ע"ד בעה"מ גופיה כיצד תלה כן הדברים. ונראה לענ"ד שעל כן סיים דבריו בעל המאור (שם) בטעם אחר שאין לברך אלא על כוס אחרונה, וזה מפני 'דחד מושב נינהו וליכא נמלך, בברכה לבסוף סגיא'. עד כאן. והוא טעמא אחרינא, וצ"ב עוד בשיטתו בזה.

יא. גם בדברי הרמב"ן במלחמותיו שם, יש לעיין כיצד סבירא ליה בנדון דידן, שאמנם בפירוש כתב שאינו נפטר בברכת המזון מצד דין ברכת שלוש פוטרת מעין שלוש, כאמור, אלא מן הדין היה לו לברך על ברכה אחרונה על היין שקודם הסעודה, ומטעם אחר כתב שאין לו לברך ברכה אחרונה אלא לאחר כוס רביעית, וכפי שכתב בלשונו, 'אלא שאין בידי להכריע, דלא חזינא שום הפסק אלא להטעינו ברכה לפניו אבל לאחריו לא מצינו אלא בעקירות מקום, ובדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל בחד מושב אפילו בנמלך, אין לנו, לפיכך על הגפן שבסוף פוטרת הכל', עד כאן לשונו. עולה מן האמור מדבריו, שאם באנו לפוטרו בברכה אחרונה מצד דין ברכת שלוש פוטרת מעין שלוש, הרי שאין דין זה שייך ביין כלל, והוא מחויב לברך ברכת על הגפן. אלא שמכל מקום אינו מברך ברכת מעין שלוש בד' כוסות, הגם שיש כאן הפסק והיסח הדעת בין כוס לכוס (שהרי לפיכך כתבו רבים מן הגאונים והראשונים שמברכים על כל כוס וכוס, או מטעם דכל חד וחד מצוה באנפי נפשה), מכל מקום לא מצאנו שהיסח הדעת (או הפסק) מחייב ברכה אלא לפניהם ולא לאחריהם, ואפילו בנמלך אינו מחויב ברכה אלא לפניהם ולא לאחריהם, ולכן אין לו לברך אלא לאחר כוס רביעית. עד כאן ביאור דבריו.

ואשר לפי זה נראה לענ"ד, כי אם נרצה להשליך מדבריו לנדון דידן, הן אמת שמדבריו מתבאר שבעצם אין שייכות לשתיית היין שקודם הסעודה לשתיית היין שבתוך הסעודה, ולכן לעולם משורת הדין יש לברך ברכת מעין שלוש על היין שקודם הסעודה. ואין לומר שכשם שבלילי פסחים אין ההפסקה וההיסח הדעת מחייב בברכה אחרונה לכל כוס וכוס, כן גם בנדון דידן אין ההפסקה בברכת המוציא וכדומה תחייב בברכה אחרונה, ושוב ברכת המזון פוטרתו, ואין לו לברך ברכה שאינה צריכה כל שיכול להיפטר בברכת המזון. שהרי אף הרמב"ן לא כתב שנפטר בברכת המזון אלא בברכת על הגפן שמברך לאחר כוס רביעי, שהרי (כפי שהבאנו כבר לעיל) לכתחילה יש לברך על כל דבר ודבר הברכה המיוחדת לו כתיקון חכמים, וממילא בנדון דידן לכתחילה עליו לברך ברכת מעין שלוש קודם הסעודה ואין ברכת המזון פוטרתו, דלא סבירא ליה מהך סברא.

ומכל מקום נראה שאף לדעת הרמב"ן יתכן לומר, דדוקא בלילי פסחים ברכת המזון אינה פוטרת שתיית היין שקודם הסעודה, וזאת מאחר שכל שתיית היין שקודם הסעודה לא באה לגרור המאכל וכדומה, אלא מחמת חיוב ותיקון חכמים, וממילא אין שייכות בין כוס לכוס ובין שתיית היין בסעודה. מה שאינו כן באופן שכוונתו לשתות היין קודם הסעודה על מנת לגרור המאכל ולהביא התיאבון בסעודה, בזה יש לומר דשפיר שתיית היין שקודם הסעודה מישך שייכא לשתיית היין שלאחר הסעודה. [ועכ"פ אין להביא ראיה מדבריו איפכא]. ולענ"ד כן יש לומר אף לפי דברי הבעל המאור הנז"ל, שבזה אף הוא יודה ששתיית היין שקודם הסעודה נפטרת ושייכת לתוך הסעודה והכל סעודה אחת היא, ואפילו במקום שאינו מתכוון לפטור היין שבתוך הסעודה או שאין לו יין. ודו"ק בזה. (ועכ"פ כפי שיתבאר להלן כבר בביאור הלכה סימן קע"ד סעיף ו' ד"ה וכן, השווה דעתם בזה. וראה להלן משכ"ב).

דעת הרשב"א בסוגין

יב. וניהדר אנפין לעיקר נדון דידן, הנה דברי הרא"ש מפורשים הם ולדעתו כל ששתה קודם הסעודה בסמוך לה, אינו מברך ברכה אחרונה ובהמ"ז פוטרתו וכדלעיל. והנה מצאנו לאחד מגדולי הראשונים דסבירא ליה בהדיא שיש לברך אחר שתיית היין שקודם הסעודה, ואינו נפטר בברכת המזון, שכן כתב בחידושי הרשב"א (ברכות דף מ"א ע"ב ד"ה ואני), וכך הם דבריו ככתבם וכלשונם: ואני מסתפק בעניין שמועתינו, לפי שרב פפא לא דיבר אלא בשלש מדות לבד, ועדיין יש מדה שלא נתפרשה, והיא דברים הבאים לפני הסעודה ודעתו לאכול פת אחריהם, לפי שיש לומר שהם כדברים הבאים לאחר הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, או נאמר שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, שאף הן מעוררין התאוה וגורמין בריבוי המזון, ולפיכך אף הם אינם טעונין ברכה לאחריהם. ולפי הסברא, הראשון עיקר, שכל שהוא קודם הסעודה, אינו מכלל הסעודה כלל. ונראה לי, שהיא כמחלוקת בירושלמי (שם סוף ה"ד וה"ה) דגרסינן התם, אמר רבי זעירא מן דאנן חמיין רבנן וכו', רבנן דקסרין פשטין ליה, צריך לברך בסוף. וכן נראה עיקר. עכ"ל הרשב"א שם.

וכתב עליו בבית יוסף (שלהי סימן קע"ז) לאחר שהביא דבריו, וז"ל: ומשמע מדבריו במדה זו, שמה שכתב והיא דברים הבאים לפני הסעודה וכו', היינו שאוכל מאותם פירות קודם ברכת המוציא. וכן פירש הגאון מהר"י אבוהב ז"ל. ע"כ. הרי מתבאר מדברי הרשב"א הללו, שלשיטתו העיקר להלכה לברך ברכת מעין שלוש לאחר שתיית יין קודם הסעודה ואין ברכת המזון פוטרתו, וזאת אף על פי ששותה או אוכל דברים המעוררים התאווה וגוררים האכילה (כפי שכתב כן בהדיא), דכל שהוא קודם הסעודה אינו מכלל הסעודה כלל. וכדבריו כן סתם בריטב"א (הלכות ברכות פרק ג' הלכה ה'), ובמאירי (דף קמ"ט ע"א).

אלא שיש לעיין אם לפי דבריו באופן שפוטר בברכת המשקים או האוכלים שקודם הסעודה, אכילת או שתיית המשקים שבתוך הסעודה, אם בכה"ג יש לומר שאף לשיטתו נפטר בברכת המזון, שהרי אם בברכה ראשונה ברכה אחת להם, כך גם ברכה אחרונה אחת היא להם, וממילא אינו מברך בסופו ובהמ"ז פוטרתו, שהיא המחברת קודם הסעודה לתוך הסעודה לאחד. והדעת נוטה שבזה אף הרשב"א יודה, וצ"ב.

ואמנם נראה שלמעשה בדיעבד (גם במקום שלא פטר יין שבתוך הסעודה) אם לא בירך ברכת על הגפן ועל פרי הגפן לאחר שתיית היין קודם הסעודה, לפי דעת הרא"ש וסייעתו פשיטא שיפטור עצמו בברכת המזון ואף לכתחילה, כדבר האמור. אך לפי דעת הרשב"א וסייעתו, נראה דבכהאי גוונא לכתחילה יברך ברכת על הגפן קודם ברכת המזון, שהואיל ולשיטתו אין שייך השתייה קודם הסעודה לסעודה והסעודה מפסקת, ממילא נמצא שמחויב לברך ברכת מעין שלוש, ולכתחילה יש לברך לכל אחד הברכה שתיקנו לו חכמים ולא לשנות. אלא שאם כיון בבהמ"ז גם לפטור שתייה או אכילה זו, בדיעבד עלה בידו, וכהאי דינא דלעיל דברכת שלוש פוטרת מעין שלוש.

דעת מרן בשולחן ערוך בזה

יג. והנה בשולחן ערוך (סימן קע"ד סעיף ו') כתב וז"ל, אין לברך אחר יין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו, וכן פוטרת יין שלפני המזון ואפילו לא היה לו יין בתוך המזון. ולעניין יין של הבדלה שלפני המזון, עיין לקמן סימן רצ"ט סעיף ח'. עכ"ל. וכתב על זה במשנה ברורה (שם ס"ק כ"ד), דכיון שבאים לפתוח המעיים להמשיך האדם לתאוות המאכל, הוי גם כן כדברים הבאים מחמת הסעודה. ופשוט דזה דוקא אם שותה סמוך למזון על כל פנים, דהוי כאתחלתא דסעודה, אבל בלאו הכי לא. עד כאן דבריו. והנה מבואר מדברי מרן בשו"ע שלמעשה פסק כדעת הרא"ש ושלא כדעת הרשב"א הנז"ל, והרי שהיין שקודם הסעודה נפטר לכתחילה בברכת המזון שלאחר הסעודה, ואפילו לא שתה יין בתוך הסעודה ולא פטר דבר, מכל מקום הואיל ובא לגרור תאוות האכילה, מחשיב זאת כאכילה אחת וכחלק מן הסעודה.

וכיוצא בזה איתא בשולחן ערוך (סימן רע"ב סעיף י') וז"ל, ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ואינו טעון ברכה לאחריו, דברכת המזון פוטרתו, בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס. (ועיין לעיל סימן קע"ד סעיף ו'). עכ"ל. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ל"ה) כתב, דברכת המזון פוטרתו, דכוס של קידוש הוא גם כן בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה. ולעיל סימן קע"ד סעיף ו' נתבאר שאפילו לא היה לו יין כלל בתוך המזון, גם כן פוטר ברכת המזון לכוס של קידוש. עכתו"ד. וכל זה כדבר האמור עתה.

ומאידך לגבי שתיית יין שבהבדלה, בשולחן ערוך (סימן רצ"ט סעיף ח') נפסק שדוקא במקום שברכת הבדלה פוטרת יין שבתוך הסעודה, אז אינו צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של הבדלה, ולא זולת זה. ויתירה מכך נפסק בשולחן ערוך שם, כי באופן שהבדיל והיה בידו רק כוס אחד, וחשב שיביאו לו כוס נוספת בשביל בהמ"ז על הסעודה שעורך מיד לאחר ההבדלה, ואח"כ לא הביאו לו הכוס, ובירך בהמ"ז בלא כוס (כלומר, שבעצם לא פטר בברכת יין ההבדלה את הכוס של הסעודה), יש מי שאומר ששוב צריך לברך ברכה אחרונה על יין ההבדלה (וזאת הגם שכבר בירך בהמ"ז, לפי שאינה פוטרתו בכה"ג), עד כאן דבריו.

כלומר, שבמקום שאין ברכת היין של ההבדלה פוטרת היין שבתוך הסעודה, צריך לברך ברכה אחרונה על היין של ההבדלה. ולא זו בלבד, אלא באופן שלא פטר היין שבתוך הסעודה, אפילו אם כבר בירך ברכת המזון, צריך לברך ברכה אחרונה על יין ההבדלה, שברכת המזון אינה פוטרתו.  ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ט) כתב לבאר שאע"פ שלגבי כוס של קידוש פסק שאינו מברך ברכה אחרונה לאחריו בכל גווני, הכא שאני שאין יין ההבדלה צורך סעודה כלל. וכתב עוד, כי הנה היש מי שאומר הנזכר הוא דעת הטור שחילק בסברא בדעת הרא"ש, אך כבר המג"א כתב להוכיח שהרא"ש לא ס"ל לחלק בזה. וכן נקט בביאור הגר"א. ולכן נראה שאם לא בירך קודם הסעודה לא יברך לאחר ברכת המזון. עכתו"ד.

ועכ"פ נראה דהעיקר למעשה כדבר האמור, וכדעת הרא"ש, אלא שלגבי יין הבדלה חשש יותר שאין בהמ"ז פוטרתו באופן שאינו פוטר יין שבתוך הסעודה, ודבר זה מפני ששתיית יין ההבדלה ודאי אינו שייך לסעודה כלל, ששותהו לחובתו ותו לא מידי, משא"כ ביין קידוש וכ"ש ביין ששותה בימות החול, דקידוש במקום סעודה ובחול מתכוון לשתותו לפתוח בני מעיים, משום הכי פסק בזה שברכת המזון פוטרתו.

ואמנם חילוק זה לגבי הבדלה, אינו כדעת הרא"ש, שברא"ש לא חילק בזה כלל, ואדרבה כתב דינו גם לגבי ד' כוסות שאף שם שותה לחובתו ואין כוונתו דוקא לפתוח ולגרור התאבון, ואעפ"כ כתב שאינו מברך ברכת מעין שלוש מסיבה זו. אך מכל מקום נראה שטעם החילוק בין יין ההבדלה לבין ברכה אחרונה לאחר ארבע כוסות, דביין הבדלה אין רגילות כלל לאכול מיד לאחריה, משא"כ בד' כוסות שכך היא הרגילות תמיד לפרוש מפה מיד ולאכול, וזהו צורת סדר לילי פסחים. ולכן נחשב הכל כמקשה אחת. וזהו טעם החילוק בין הדברים לדעת הטור והשולחן ערוך.

בדעת המשנה ברורה בזה

יד. שוב ראיתי בביאור הלכה (סימן קע"ד סעיף ו' ד"ה וכן) שכתב על מה שפסק בשו"ע (שם) כדעת הרא"ש שיין ששותה קודם המזון ברכת המזון פוטרתו, שאין דין זה ברור, לפי שדעת הרמב"ן במלחמותיו (הנזכר לעיל) ובר"ן (שם) ובתוס' בפסחים (ק' ע"ב ד"ה ידי) לא כן, ולדעתם בין יין של קידוש בין יין שלפני המזון בעלמא, צריך ברכה אחרונה. והלכך כתב שנכון לעניין קידוש שלא לשתות אלא מלא לוגמיו בלבד ולא יותר, שלא להיכנס לבית הספק. וכן הוא בחיי אדם (כלל מ"א סעיף ג'). ואם שתה כל הכוס כשיעור ברכה אחרונה, יכוון בעת ברכת המזון לפטור היין ששתה מקודם ויוצא בזה בדיעבד, וכדלקמן בסימן ר"ח סעיף י"ז. עכתו"ד. והנה מה שכתב שכן היא דעת הרמב"ן והר"ן שם, לפי דברינו לעיל צ"ב, דלכאורה אין הכרע בזה כלל. וגם מ"ש שיש לשתות מיין הקידוש רק כשיעור מלא לוגמיו, הנה פוק חזי דלא נהוג עלמא הכי. (ואמנם בשלהי דבריו כתב שבכ"א יש לכוון בבהמ"ז לפטור היין. ושוב צ"ב).

עוד כתב במשנה ברורה (ס"ק כ"ה) דלעניין מים ושאר משקים ששותה קודם המזון ואינו שותה בתוך המזון, דעת הרבה אחרונים שצריך לברך עליהם ברכה אחרונה שאין ברכת המזון פוטרתן, שמכיון ששתה אותם קודם המוציא, אינם שייכים לסודה כלל, לבד יין שהוא מעורר תאוות המאכל. ובביאור הלכה (שם ד"ה ואפילו) הוסיף לבאר זאת, וכתב שכן הוא דעת מגן אברהם, וברכי יוסף, והגר"ז וחיי אדם ומגן גיבורים, ואף שאליה רבה צידד לפסוק כעולת תמיד וט"ז ששארי משקים שווים ליין לזה, מפני שהם גם כן מעוררים תאוות המאכל (חוץ ממים), מכל מקום אין הלכה כדבריהם, לפי מה שכתב הגר"ז בקונטרס אחרון שרוב הפוסקים חלוקים על הרא"ש בזה, ובנשמת אדם כלל מ"א וכו'. כיעו"ש. 

כלל הדברים העולים למעשה

טו. אך למעשה נראה יותר שלדידן העיקר כדעת הרא"ש, לפי שהוא מגדולי הראשונים שפסק הלכה זו בסכינא חריפא, ובשולחן ערוך העלה הלכה למעשה כוותיה, ובפרט באופן שבבירור כוונתו לעורר ולגרור תאוות המאכל, ובפרט שכן נראה שנקטו רבים אם אכן כן כוונתו. (ויש להתפלא מדוע בבית יוסף שם לא שנה דעת הרא"ש והרשב"א כפלוגתא, והביא את דעותיהם במקומות שאינם שווים. ויתכן שפעמים כך היא דרכו).

[וראה עוד בשו"ת זרע יעקב בן נאים סימן י' שכתב שכן המנהג לשתות יין קודם הסעודה, ולהפיג חריפותו אוכלים אחריו קצת דגים או בשר ונהגו שלא לברך אחריהם, מפני שעיקר כוונתם להמשיך תאוות המאכל, וכתב שאין כן המנהג בירושלים. והביאו מרן החיד"א בספר מחזיק ברכה בקונטרס אחרון סימן קע"ד. ועיין עוד בברכת יוסף להגר"י ידיד הלוי זצ"ל חלק א' עמ' קי"ח, ובשו"ת מחשבות בעצה סימן י"ג, ובשו"ת יחוה דעת שם].

טז. ויש להוסיף ולבאר עוד, כי הנכלל בכלל פרפראות שקודם הסעודה הבאים לפתוח בני מעיים, הוא כל דבר שגורר האכילה ומוסיף לתיאבון, בין אם הוא דבר המשביע, ובין אם הוא דבר שגורם להנאה ומוסיף לתאבון ואין בו כדי שביעה. שהנה לשון 'פרפראות' הנזכר רבות בלשון הפוסקים, בפרט בנושא זה, כוונתו לדברים הממשיכים את המאכל, כההיא דפסחים דף קי"ד ע"א ובתוס' שם. ורבינו הרמב"ם בפירוש המשנה שם ביאר, דהיינו דברים שמלפתים בהם את הפת. ולכאורה נראה שחלוקים הם בביאור העניין.

אך ראה בלשון הרע"ב (שם) שכתב וז"ל, כל דבר שמלפתים בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים, קרויים פרפרת. ופעמים שהיו מביאים פרפראות קודם הסעודה להמשיך האכילה, וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה, אחר שמשכו ידיהם מן הפת. עכ"ל הבהיר. והלכך נראה כי יסוד הדברים אחד הוא, שהנה גם דברים שמלפתים בהם את הפת (מלשון טפל ועיקר), עיקר כוונת האדם המלפת היא להטעים את הפת, על מנת לגרור תאוותו לפת ולעיקר הסעודה, וכך הוא בכל הדברים המלפתים בהם את הפת, וממילא גם דברים שאין מלפתים בהם את הפת דווקא, אך רגילים לאוכלם בתוך הסעודה או לפניה, וכוונתם היא לגרור ולהמשיך תאוות האכילה על האוכל, ולמשוך הלב לאכילה, ושוב נכללים בכלל פרפראות ועניינם אחד הוא. וממילא הכל תלוי בכוונת האוכל.

ולכן נראה לענ"ד שאין לחלק בין סוגי המאכלים, אם הם משביעים או אינם משביעים מחמת עצמם אלא גורמים לגרירת התיאבון, שהלא אף דגים ובשר וכיו"ב משביעים הם אם אוכלים מהם בכמות מסוימת, ואעפ"כ ברור שהם נכללים בכלל דברים הגוררים המאכל (וכפי שכתבו בזה בהדיא הפוסקים). וביין נמי מצינו שיין מועט משביע ויין מרובה גורר התיאבון ולא משביע, וכמובא בפסחים דף ק"ז ע"ב ובתוס' שם. ודו"ק בזה. וראה עוד במה שיש שכתבו על דברי השו"ע בסימן קע"ד סעיף ו' ששתיית יין קודם הסעודה נפטרת בבהמ"ז, דהיינו דוקא ביין ולא במיץ ענבים שאינו סועד ופותח בני מעיים, כגון שתראה בספר שבות יצחק (קונטרס זמן שמחתנו פרק י"א ס"ק ה'), וקובץ מבית לוי (חלק י"ז עמ' מ"ט). ולפי האמור יש לדון בכל דבר ודבר לגופו, ובכוונת השותה, וכן אם שותה יין בתוך הסעודה וכוונתו לפטור שתייתו זאת, וכן בשבתות וימים טובים דקידוש במקום סעודה. ודו"ק בכ"ז.

יז. ואגב אציין, כי מתחילה על במחשבה להביא ראיה מדברי רבינו הרמב"ם פרק ח' הלכה ב' מהלכות חו"מ לגבי אכילת הכרפס בליל הסדר, שלדעתו אוכל ממנו כזית אע"פ שאינו מברך ברכה אחרונה, דהוי כחלק מן הסעודה. וכן כתב מהרי"ץ בעץ חיים על סדר אגדתא דפסחא, שאינו מברך ברכה אחרונה, וכ"כ הרשב"א. ואע"פ שמהרי"ל הובא בב"י כתב שיש לאכול פחות מכזית, מאחר ואם יאכל כזית יצטרך לברך ברכה אחרונה, כבר כתב הכל בו שמאחר שבא לאחר הקידוש, הוי כדברים הבאים תוך הסעודה דטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, לפי שהקידוש תחילת סעודה הוא. ואם כן הרי שיש להוכיח שכל שבא מחמת הסעודה לגרור תאוות המאכל, שוב נפטר בברכת המזון שלאחר הסעודה, ואינו מברך ברכה אחרונה. (שוב ראיתי שכן הביא מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק שם להוכיח כן). אלא שיש שהוכיחו מדעת הפוסקים הסוברים שיש לדקדק שלא לאכול כשיעור מן הכרפס, שלא להתחייב בברכה אחרונה. ואיך שיהיה יש לדון אם מכאן יש להביא ראיה או לא, מאחר שנראה כי כוונתו אף לפטור ירק המרור שאוכל לאחר מכן בסעודה, ובאופן שפוטר מה שאוכל בתוך הסעודה, הלא לכו"ע ברכת המזון פוטרתו. (ובעיקר העניין ראה עוד בפסקי מהרי"ץ הלכות דברים הנוהגים בסעודה סעיף ט"ז דף קס"ז).

יח. וכפי שהבאנו בראשית הדברים, הרי שכן מנהגינו ידוע לפתוח הסעודה קודם הנטילה, במיני מגדים ומטעמים וכו', לפתוח ולגרור התאבון, ורק לאחר מכן לגשת לעצם הסעודה. ולא נהגו לברך ברכה אחרונה. וכן העידו על מנהגינו בזה, מלבד מה שהבאנו לעיל, כן כתבו גם הרשי"ה בשו"ת דברי חכמים (אורח חיים סימן נ"ו), ומהר"ח כסאר זצ"ל בפירושו שם טוב על הרמב"ם (פרק ד' מהלכות ברכות הלכה י"ב ד"ה ודע), ובספר עריכת שולחן (סימן קע"ז סעיף ג', וסימן רע"ד סעיף ט'), עיין עליהם במקומם.

ובשתילי זיתים (סימן קע"ז ס"ק י"א) כתב וז"ל, דברים הבאים לפני הסעודה, כגון פרפראות ויין שבאו לגרר ולהמשיך לסעוד, הם בכלל הסעודה, ונפטרים בברכת המזון. (בית יוסף בשם הרא"ש שם פ"ו סימן כ"ו). עכ"ל. הרי שפסק בפירוש כדעת הרא"ש ושלא כדעת החולקים, ולשיטתו הרי שלעולם ברכת המזון פוטרתו כל שאוכל קודם הסעודה, מדברים הבאים לגרור המאכל, וכפי שנתבאר. ובזית רענן על השתילי זיתים (שם) כתב שמנהגינו פשוט שאף בחול היו מביאים קודם הסעודה גּעלה, ולא היו מברכים ברכה אחרונה אחרי מה שהיו אוכלים. וזה כדעת השתילי זיתים הנז"ל ושלא כדברי מהרי"ץ בתשובתו הנזכרת לעיל. והעיר על כך שושנת המלך שם, וכן כתב עוד מהר"י צובירי זצ"ל בהגדה של פסח מגיד מראשית (עמ' מ"ג), וכן היה נוהג מהר"י אלשיך זצ"ל, וכן היה מנהגם של רבני הדורות שבתימן.

עוד ראה בשתילי זיתים (סימן רפ"ח ס"ק י"ג) שכתב בכהאי לישנא, ומנהגינו לקדש אחר יציאה מבית הכנסת, וקובעים עצמם שם לאכול מיני פירות עם יי"ש או יין, ואומרים שירות ותשבחות לכבוד היום, ויש נוהגים לעיין באיזה ספר, ואחר כך סועדים, וכל זה הוא כבודו של שבת, עכ"ל. ויש לעמוד בדבריו אלו, שהוסיף הטעם שנהגו להאריך ולסלסל מקודם לסעודה, כי זהו כבודו של השבת. וכן יש לומר לגבי סעודות מצוה או בתי אבלים, שזהו מכלל כבוד סעודות אלו. ואמנם אין זה הטעם לפטור מברכה אחרונה כמובן, אלא כפי שנתבאר בדבריו האמורים בסימן קע"ז הנז"ל.

ויש עוד להאריך בעניין אכילת מיני מזונות קודם הסעודה, כיצד ראוי לנהוג בזה, אם בזה יש לברך לכו"ע קודם הסעודה ברכת מעין שלוש, או שאף בזה יש להמתין לברכת המזון והיא פוטרתו, מאחר וכוונתו לגרור בני מעיים. וראה בשו"ת אור לציון (חלק ב' פרק י"ב סימן ז') שכתב, שאם אכל פירות או שתה שאר משקים קודם הסעודה, ואינם באים לגרור את האכילה, מברך אחריהם ברכה אחרונה אם אכל מהם כשיעור. אך אם אכל פירות וירקות או משקים הגוררים האכילה, אינו מברך אחריהם ברכה אחרונה כלל. אלא שכתב שביותר יש להיזהר לברך ברכה אחרונה לאחר אכילת מיני מזונות קודם הסעודה, אם זה מסוג הדברים שברכתם ספק המוציא ספק מזונות, שמברכים עליהם בורא מיני מזונות רק מתורת ספק. שבזה יש לברך ברכה אחרונה קודם הסעודה, שאם לא יברך אחריהם, חיישינן לברכה לבטלה מאחר ומזונות אלו מספק פת הם, ממילא נמצא שאם לא כיוון בפירוש שלא לפטור הפת, הרי שפטר הפת בברכת המזונות. וכפי שהסכימו האחרונים שאם בירך על הפת בורא מיני מזונות, יצא ידי חובתו. (אלא שבדבר שברכתו במ"מ מתורת ודאי, אין לחוש בזה כולי האי, מאחר ואם יברך מזונות לא יפטור הפת, לפי שאין זה ברכתו הראויה לו כלל. משא"כ בדבר שהוא ספק, הרי שבירך גם על הפת). ולכן תמה עמ"ש בביאור הלכה סימן קע"ו סעיף א' ד"ה ברך, ששם מתבאר שלא כדבריו כלל. ויש להאריך ולהתיישב בכ"ז.

וראיתי בחזון עובדיה (שבת חלק ב' עמ' קכ"ח) שכתב לעורר על מנהגינו בזה, ממה שכתב הרמ"א (סימן רע"ג סעיף ג') שיש להסמיך הקידוש לסעודה, ואין להשתהות כלל לאחר הקידוש. אמנם כבר השיבו על דבריו בזה, שאין הדברים אמורים בעניינים השייכים לגוף הסעודה כאכילת פרפראות המביאים וגוררים האכילה, כאמור, ובפרט אם שותה רביעית יין וכדומה, ואכמ"ל בזה עוד. עד כאן מן הדברים שדליתי בזה בס"ד מקוצר הזמן שעמד לרשותי, ובזה אשבית קולמוסי בס"ד.


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!