כיצד היה נראה בית הכנסת המיתולוגי 'הגורל' ביום הכיפורים – והנהגות מארי חיים כסאר זצ"ל
נכתב ונערך ע"י הרב בן ציון צדוק שליט"א, ויישר כוחו.
מראה נהדר היה לראות את מארי ביום כיפור. כולו אומר כבוד. עטוף לבנים ומראהו כמלאך ה' צבאות. בית הכנסת הייתה מלאה ודחוסה באברכים ובחורי ישיבות ואני כאחד מהם, שבאו ממרחקים. גם שעת הליכה לא הפרידה בינם לבין מארי. כולם באו לחסות בצילו של גאון הדור. ואם אין מקום בבית הכנסת היו יושבים צפופים במרפסת הסמוכה להנות מזיו הדרו. היה יושב כמלך בראש גדוד. פניו זורחות כחמה ותארו כמלאך ה'. לפני ערבית של יום כיפור נהג לדרוש דקות ספורות בצטטו מדרשים כלשונם, ועליהם הוסיף ביאורים קצרים ומתומצתים כדרכו, וכולו רועד ורותת, פניו מאדימות כאש יוקדת ובכיו נסחף ללא מעצורים, מבקש מכולם לחזור בתשובה.
*
[בהקשר לזה רציתי לספר, בצעירותי למדתי תקופה בכולל שערי יוסף בראשות הגאון רבי שלום שלום זצוק"ל. באחת הפעמים נכנסתי לשם עם שקית ובה תמונה של מארי. הנחתיה על השולחן והתישבתי ללמוד. אברך שישב לידי הבחין בתמונה וביקש שאראה לה אותה. הראתי לו, שאל מהיכן היא, השבתי, אני צילמתי. אז אמר לי בהתלהבות מה: אתה יודע, כשהייתי מתפלל איתו ביום כיפור, היה נוהג למסור שיחה מוסרית לפני ערבית, כולו בוכה וזועק: אין לנו שיור אלא התורה הזאת וכו'. באותו רגע הרה"ג שלום עבר לידנו, קרא לו ושאלו: כבוד הרב יודע מי זה? הרב הסתכל ואמר: ודאי, זה מארי חיים אלכסאר. אני זוכר, מספר לו האברך בקול ובהתרגשות, את הדרשות שלו בלילי יום כיפור. כיצד היה זועק, בוכה ואומר לעם, חזרו בתשובה שלמה. אין לנו שיור אלא התורה הזאת וכו' וכו'. כך תיאר בפניו דברים שזעק מקירות ליבו.
לאחר ששמע הרה"ג שלום את דבריו, התפעל מאוד מהתיאור של האברך שידע לתאר היטב את דרשותיו של מארי, הדברים נכנסו לליבו והיה חוזר עליהם כמה וכמה פעמים. גם לאחר מכן שהיה עובר בין השולחנות לסדר את הספרים וכיו"ב, היה חוזר על הדברים בינו לבין עצמו ברצינות ובכובד ראש. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב].
*
החזנים שהיה מעלה, היו כולם אברכים ובני תורה. זכורני, שנה אחת השתתף בתפילה אחד "מגדולי" הזמר התימני, אם לא "הגדול" שבכולם, מארי לא נתן לו לעלות לאף תפילה, למרות שיש ביניהם הכרות רבת בשנים.
*
לאחר תפילת מוסף וסדר העבודה, רבים ממתפללי בית הכנסת שבו לביתם לנוח קמעא עד לזמן מנחה. בחורי הישיבות שלא גרו באיזור נשארו עם מארי שגם נשאר שם, וכך זה התחיל.
בחור ישיבה אחד ניגש למארי עם גמ' קידושין ושאלה בפיו. דברי התוס' כאן מוקשים, וגם לפי פירוש המהרש"א עדיין דבריו לא מובנים. מארי באהבתו הרבה שיש לו לבחורי ישיבות והעונג שיש לו לראותם עמלים בתורה, הסביר לו את דברי התוס' בנועם ובמתק שפתיים כשחיוך על פניו, עד שהלה הבין את דברי התוס' על בריין.
עוד זה מדבר וזה בא, אברך צעיר ניגש אליו, יש לו קושיא בדברי הרשב"א במסכת כתובות, וזה כבר כמה ימים שבכולל לא מוצאים לזה תשובה. גם על זה מארי משיב בפשטות ובחיוך. אחריו עומדים בתור אברכים ובחורי ישיבות רבים, כל אחד ותלמודו בידו. זה מקשה מגיטין וזה מבבא בתרא. זה מחולין וזה מערכין. ספרי מפרשים, ראשונים ואחרונים נערמים על שולחנו של מארי, והוא משיב לכולם, לכל אחד בסוגיא בה הוא עוסק, והכל במתינות בבהירות ובפשטות, כאילו זה עתה סיים מארי לעסוק באותה סוגיא. העונג שראינו על פניו לא נוכל לשכוח. שעה של קורת רוח הייתה עבורו לראות בחורי ישיבות עוסקים בתורה. בית הכנסת הייתה נראית אותה שעה כבית מדרש בשעת סדר, שבחורים רבים עוסקים בריתחא דאוריתא עם ראש הישיבה.
