מיוחד ליום פטירתו

ריאיון מרתק ונרחב עם הגר"ש גריידי על מעברות עולי תימן ו'חבר הפעילים' שהצילו את העולים משמד

הגר"ש גריידי עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל
הגר"ש גריידי עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל

הכנסיה הגדולה של 'לב לאחים' שהתקיימה השבוע עמדה בסימן 'שבעים שנות הצלת ילדי ישראל' מימי 'חבר הפעילים' בתש"ט עד 'פעילים – לב לאחים' בתשע"ט | לקראת הכנס נועד כתב ה'מוסף' יחד עם מנכ"ל 'לב לאחים' הרב אליעזר סורוצקין שליט"א לשיחה מרגשת עם הגאון רבי ששון גריידי שליט"א ראש השוחטים בירושלים וראש כולל 'קול ששון', שלפני שבעים שנה היה במעברות עולי תימן 'בית ליד' ו'חבר הפעילים' הוציאו משם והביאו לישיבה | על שירת הים בנוסח תימן מעל ים סוף | מתחת לגדרות התיל יצא והגיע לישיבת סלבודקה | ההכוונה של מרן החזון איש שמלווה אותו עד היום | על קירוב דרך לימוד שחיטה | כשהניצול נפגש עם ראש ארגון ההצלה.

הרב א. הכהן – יתד נאמן

בביתו בכניסה לירושלים, פגשנו בשעת בוקר את הגאון רבי ששון גריידי שליט"א. הוא היה עשרות שנים ראש השוחטים בעיר והמוני שוחטים הוסמכו על ידו. גם כעת הוא יושב כאדם  צעיר ליד הסטנדר ועסוק בסוגיות של שחיטה במסכת חולין. הוא עדין מעמיד תלמידים בכולל 'קול ששון' בבית המדרש שלו בשכונת רוממה הסמוכה.

היה זה מפגש בין דורות, בין דור העולים מתימן בקום המדינה שנאבק בחירוף נפש על שמירת יהדותו מפני אחים טועים שבאו לעקור מהם כל זיק יהודי ולעזרתם באו בני הישיבות הקד' ראשוני ה'פעילים' שפעלו בשליחותם של גדולי אותו דור והקימו לפני שבעים שנה את 'חבר פעילי המחנה התורתי' ובין דור האברכים בני התורה הנאבקים היום בחלוף שבעים שנה בשליחותם של גדולי הדור 'להשיב בנים אובדים לאבינו שבשמים' להשיב את צאצאי אותם עולים שהורחקו והועברו מאמונתם בכוונת מכוון בזרוע רשע. 

 זהו מפגש בין הגאון רבי ששון גריידי שליט"א שהיה באותן שנים נער שעלה לארץ הקודש ובין הרב אליעזר סורוצקין שליט"א מנכ"ל 'לב לאחים' שמונה לפני עשרים וחמש שנה על ידי מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל לנהל את 'לב לאחים', הזרוע הביצועית של עולם התורה במאבק הנמשך זה שבעים שנה לעקור תורה מישראל.

שבעים שנה זה לא דבר של מה בכך, פותח רבי ששון גריידי ואומר. אם ארצה לספר על מה שהיה בתימן זהו סיפור בפני עצמו. אך כיוון שיש בליבי הרגשת הכרת הטוב מרובה ל'חבר הפעילים' שהביאוני לעולמה של תורה אספר לכם על ההגעה לארץ הקדש.

שירת הים בסלסול תימני…

עלינו בקיץ תש"ט. יצאנו לדרך ביום ראשון כשכולנו מתוך תשוקה ושמחה לארץ ישראל, ולא שכפו עלינו חלילה. היתה לנו שאיפה חזקה מאד להגיע לארץ ישראל, ארץ הקדש, בהרים ובגבעות, בדרך לא דרך, על חמורים וגמלים, הלכו יהודי תימן לארץ בשנים עברו ורבו תלאות הדרך.

בפרט שעברנו לחסות בריטית, דרום תימן היתה בחסות האנגלית. האנגלים הם עזי נפש ששדדו אותנו. כל מחסום שעברנו שדדו אותנו. על כל ספר לקחו כסף. אני הבאתי אתי ספרים מתימן תראו מראה לנו הרב גריידי בארון הספרים, כולם נדפסו בוורשא ובוילנא. גם ספר תורה שהיה לנו בן 450 שנה וב"ה נמצא בבית מדרשנו ברחוב המ"ג ואנחנו קוראים בו עד היום, היה כולו גוויל והעורות שהבאתי מתימן.

על כל פנים הגענו לעדן והיה תור. מי שבא ראשון לפי זה סדרו את העליה. העליה שלנו היתה צריכה לצאת ביום ששי בבקר מעדן. המטוסים לא היו כמו היום ולא שדה תעופה כמו היום. אותו יום היה מאד חם, ישבנו תחת הכנף של המטוס וראינו איך המטוס הראשון מתרומם והמתנו למטוס שלנו, עברו השמועות שאסור לקחת את כל התכשיטים שהיו לנשים כי זה יכביד על המטוס… ועלינו ערומים מהתכשיטים למטוס. פעילי העליה הנחו את הנשים לקבור את התכשיטים בצד המסלול, היינו תמימים ועשינו את מה שאמרו, כאילו שהתכשיטים יפילו את המטוס. מאז אף אחת לא ראתה את הזהב, מישהו העלים אותו.

נכנסנו למטוס שמכיל רק מאה ועשרים מקומות. אמרו לנו שצריך לשבת חצי וחצי בשני צדדים, כדי שלא יהיו בעיות של שיווי משקל. כשנכנסה אמי ע"ה למטוס, התעלפה מרוב חום, שפכו עליה מים עד שהתעוררה. אני הייתי ילד בגיל שמונה. ישבנו במטוס ודאגנו: מי יתן לנו אוכל? המטוס התרומם ועברנו מעל נמל ים סוף. והטייס, שכולנו בני תימן לא חשבו שהוא יהודי כי היה גלוי ראש, בתימן לא היה מושג של יהודי גלוי ראש. כינו אותו 'אדומי' כי היה ג'ינג'י ופתאום אנחנו שומעים שהוא אומר :'אנחנו מעל ים סוף'. כל הזקנים מתימן שהיו במטוס החלו לומר 'שירת הים' בכזו שמחה בסלסול תימני לפי המנגינה.

אחר כך רציתי להסתכל על הכנף. הייתי ילד וראיתי תחת הספסל שק מלא לחמניות ארוכות ושק מלא תמרים. גליתי את הסוד לכולם, התחלנו לאכול וכולם פתחו עיניהם והתפעלו. עברנו מעל הרים ובין שני הרים היה ים כנראה תעלת סואץ אומר רבי ששון שליט"א הוא חצה את סיני ובליל שבת הוא צועק: 'אנחנו מעל ארץ ישראל' – אינכם יודעים איזה שמחה היתה במטוס! לא ראו מעולם כזו שמחה. כל הזקנים היו מאושרים, ואז נחת המטוס ומישהו עלה וצעק: 'שבת שלום' ומאיפה ידע ששבת היום, גלוי ראש כזה. לא ראיתם כזה מחזה מעולם. כל הזקנים, כל הילדים, נשכבו על הארץ ונשקו את אדמת הקדש. איזה שמחה גדולה.

הגעתם לארץ הקדש ולהיכן ממשיכים הלאה?

הרב גריידי: היה שם צריף והם קראו בשמות לוודא מי הגיע. קראו את שמנו והביאו לחמניה עם ריבה וכוס קפה. סבא שלי זכרונו לברכה התפעל מהאוכל ואמר: 'זו ארץ זבת חלב ודבש'. בתימן לא היה לנו כזה אוכל. קבלנו לבן, מעשה ידי אדם, בתימן לא ראו כזה דבר. אחרי ששתינו נסעו. אף אחד לא אמר ששבת היום, העיקר אנחנו בארץ ישראל.

כל הדרך היה פרדסים, הגענו למעברת 'בית ליד'. את כל הבגדים פשטו מעלינו והביאו לנו בגדים אחרים גם לא מתאימים. חיטאו אותנו ברחצה כאילו אנחנו מזוהמים. כל אחד קיבל פינה בצריף למשפחתו והיינו עם ספרים וספרי תורה ובשבת בבקר, פתחנו בית כנסת והתפללו, חפשו מי יודע את ה'תרגום' של הפרשה, אני התנדבתי. למרות שהייתי ילד קטן, ידעתי לומר 'תרגום' לפרשה.

ואיך המשיך השבוע אחרי השבת?

הרב גריידי: לאחר כמה ימים הכל התבהר לנו. הרשעים האלו במחנות, הפרידו ילדים מגילי חמש ומעלה עד גיל חמש עשרה, עשו מחנה נוער שמטרתו הייתה להוציא אותנו מהיהדות ולגזור לנו את ה'סימנים' – הפאות. זה מפא"י ששלטו במחנות וידעו שהילדים נסחפים. כך היה תקופת מה.

איך ניצלתם?

הרב גריידי: בשבת אחת אחה"צ, באו שני בחורים מישיבת סלבודקה בבני ברק לאחד כמדומני קראו נחום פלדמן ז"ל והשני איני זוכר את שמו, נדמה לי שהיה משכונת שערי חסד, לימים ידעתי שהם היו מ'חבר הפעילים' – הם באו בהסתר היה אסור להיכנס בלי רשות. הם עברו וראו אותי ואמרו לי: ילד, אתה רוצה ללכת לישיבה? לא עניתי להם, כי לא ידעתי מה זה ישיבה.

שאלו אותי: אתה רוצה ללמוד תורה? אמרתי כן. אמר לי הבחור: אם כך בלילה אתה צריך לברוח מתחת לגדר ללכת לצריף של אמא שלך תהיה שם בשש בבקר. עשיתי כאשר אמר לי. בשש בבקר הגיעו שניהם. רציתי לקחת עמי ספר: 'מקור חיים'. שאל אותי הבחור, מה זה? אמרתי להם התחלתי ללמוד הלכות שחיטה וזה ספר של חכמי תימן המקלים בהלכות שחיטה, כי חסה התורה על ממונם של ישראל שלא יהיה הפסד מרובה. אמר לי הבחור, אתה עוד צעיר, בן שמונה,  יש עוד זמן ללמוד הלכות שחיטה…

הגענו לשער, היו שם שומרים, הבחורים שהכירו את השטח התפצלו, אחד אמר לי תבוא אחרי נלך בעקיפה והבחור השני ילך ישר, אותו עצרו על שנכנס בלי רישיון למחנה ואני עם הבחור תוך כדי שהם עסוקים עם המסתנן השני יצאנו ברגל לכביש פרדסיה עד שבא אוטובוס שנסע עם עשן מיתמר. נסענו בין פרדסים כל הדרך. ירדנו ב'ארגמן' בכביש השחור בכניסה לבני ברק ועלינו ברגל לגבעת רוקח לישיבת סלבודקה. הביאו בדרך הזו עוד עשרים ילדים מעולי תימן לשם, שמחתי לפגשם.

זו הייתה הפעם ראשונה בחיי שראיתי גמרא. למדנו בביתו של המשגיח הגה"צ רבי משה טיקוצינסקי זצ"ל הוא פינה חדר בביתו. שם אנחנו למדנו, ילדי תימן, הביאו לנו מארי ללמוד: 'אלו מציאות שלו'.

איך התאקלמתם בישיבת סלבודקה?

הרב גריידי: כשהגיע חג הפסח לא היה לי לאן ללכת, את המחנה כבר חסלו, אמי נישאה בשנית ואמי החורגת שמרה על האחים, לקחו אותם למעון כלשהוא בנתניה וחיפה. ואז אמרה לי הרבנית שולמן ע"ה אתה אצלנו בליל הסדר. איזה ליל סדר מיוחד היה זה, בית מלא תורה עם מרן הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל והרבנית הזקנה ע"ה וחתנו מרן הגאון רבי  מרדכי שולמן זצוק"ל והרבנית ע"ה ושתי בנות והבן וחוץ מזה עוד שתי בנות יתומות שבאו מהשואה וגדלו אצלה. אחת נישאה לרבי יעקב וולפא והשניה לגאון הגדול רבי דב לנדו שליט"א. שנתיים הייתי אצלם בליל הסדר.

התימנים שהיו בישיבה  התחילו לעבור מהמחנה למעברות ביישובי קבע. הוריהם עברו למעברות בהרי ירושלים בקרית יערים ובית שמש וחלק בצפון ואני נשארתי בסלבודקה ולמדתי בת"ת המקומי בבני ברק. הקפיצו אותי כיתה. ירדתי מגבעת רוקח בין הפרדסים.

ומשם…

הרב גריידי: עם הזמן אמרו שפותחים ישיבה לתימנים בלבד, הייתה זו ישיבת 'מקור חיים' בירושלים. אני שמחתי כי התשוקה בתימן לעליה לארץ הקדש לא היה לעלות לבני ברק אלא לירושלים… הרבנית שולמן אמרה לי: לא כדאי לך, מי יחתן אותך, מי יעזור לך, אני כבר התחלתי לדבר באידיש… אבל החברה מושכת יותר. ועברתי לירושלים.

באתי לישיבת 'מקור חיים' ומיד נפגשתי עם ידידי שנפטר בחדשים האחרונים להבחל"ח הגאון רבי שלמה קורח זצ"ל. הוא עשה עלי רושם כי הידיעות שלנו היו זהות בענייני לימוד ונקשרנו מאד בקשר חזק. הוא בא מהמעברה בתלפיות שהיתה ליד מקור חיים, מעברה שכולה אהלים. היה שם עם אביו ואמו ומדי שבת באו לישיבה העולים.

המצב הגשמי בישיבה היה בכי רע. הביאו לנו לחם ישן לישיבה וארבעה זיתים עם חצי ביצה, זה היה  ארוחת בקר ממש פת במלח תאכל. ראש הישיבה הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ"ל עודד אותי אמר לי תהיה פה עם הרב קורח. אחרי כמה חדשים אמרתי, שגם לישון אין לי מקום, הכל היה מלא. היו שכנים במקור חיים שישנו אצלם, כל פעם אצל מישהו אחר וזה לא היה תכלית. במוצאי שבת אחת החלטתי לעזוב. ספרתי את סודי לרב קורח והוא אמר לי, למה? אמרתי לו אתה כבר לומד חברותא עם הרב (הגרב"י לוין) ואני נשארתי לבד  והתנאים לא מאפשרים. אני רוצה ללכת או לישיבת 'אור ישראל' בפ"ת או לכפר הרואה, כדי שיהיו לי בגדים כי יש שם עליית נוער ודואגים להם. מה ילד מבין…

ולאן הלכתם משם?

הרב גריידי ממשיך ומספר בשטף: בא אב הבית בישיבה שהיה האחראי לקדם את ילדי תימן בשליחות מרן החזו"א. האמת, אני הייתי שנתיים בבני ברק בישיבת סלבודקה, אבל לא הייתי אצל החזון איש. רק ידעתי ש'הרב נתן' (הגאון הגדול רבי נתן שולמן זצ"ל) כל יום עם הגמרא הלך ללמוד אצלו. אמר לי: אתה לא הולך לשום מקום אחר. נלך לשאול את החזון איש מה שיגיד. אמרתי לעצמי, אני אומר לו את טענותי ואשכנע אותו, כך האמנתי בתור ילד. הרב קורח אמר לי אל תלך הוא יחזיר אותך לכאן…

נסענו שעתיים וחצי לבני ברק… לעבור את הקסטל היה סכנת מוות. כל סיבוב היה מפחיד. עד שהגענו לבני ברק. הגענו לחזו"א הוא התפלל מנחה בביתו הצטרפנו למניין. אחרי מנחה האב בית נכנס לחדרו ואני המתנתי בחוץ. אח"כ קרא לי להיכנס פנימה.

נכנסתי וראיתי מיטה עם מזרון מקש עליה הוא יושב. שולחן לפניו קטן שנעשה מקרשי הארגזים של פירות… כבר צולע מכובד הספרים, הסתכלתי עליו ולא העזתי לפצות פה. כל מה שהיה לי בראש נשכח, כאילו קיבלתי אלם…

השתתקתי. עמדתי באימה ויראה והוא קצת התרומם ותפס את ידי אולי שלש דקות. כולי זעה וצמרמורת… הוא מסתכל עלי בשקט ומחזיק את היד, ואז אמר לי: אתה תישאר בירושלים טוב? לא יכולתי לסרב אמרתי טוב. ושאל את אב הבית מה המצב בישיבה?

אב הבית אמר, שיש בישיבה הרבה מילדי תימן. למעשה פתיחת הישיבה הייתה בעצתו. הרקע היה כך. ישיבת 'מקור חיים' ביסודה היתה ליטאית. במלחמת תש"ח היא סבלה רבות. כל החלונות בישיבה היו נקובים כדורים, וראש הישיבה הגרב"י לוין זצ"ל בא להתייעץ עם מרן החזו"א והוא אמר לו במילים האלו: רבי ברוך יצחק! אם לא נציל את ילדי תימן אין לנו זכות ללמוד את הרמב"ם!

האב בית אמר לחזון איש, הישיבה מלאה תלמידים. גם שמעו של הרב קורח הגיע לאזני החזו"א כי הרב לוין היה גיס של המשגיח רבי משה טיקוצינסקי זצ"ל והוא דיווח לחזו"א על הישיבה ועל תלמידיה. הוא סיפר לחזון איש שיש הרבה תלמידים טובים ומוכשרים כמו שלמה קורח וששון גריידי ועוד, אבל הכל מלא ואין לו מיטה. החזו"א אמר: יש מקום. יש את המיטה של הרב קורח, תעשה קומה שניה בשביל ששון. אני אשלם לך. הוא פתח את המגרה בשולחן והביא לו כסף לקנות מיטה.

יצאנו מבית מרן החזו"א, נשקתי לידו והזכות של הביקור אצלו מלווה אותי עד היום אומר לנו הרב גריידי שליט"א בהתרגשות, וכל מה שהגעתי היום זה בזכותו. (הרב גריידי שליט"א מספר לנו על עוד כמה פגישות שלו עם מרן החזו"א וברכותיו שהתקיימו) כמובן שהיה לי ויכוח עם הרב קורח מי ישן למעלה במיטה. הוא אמר לי, בזכותך הגיעה המיטה. אמרתי לו, גם שמך הוזכר שם בחדרו של החזון איש, בסוף אמרתי לו: אתה ת"ח יותר ממני עכשיו, אתה חברותא של הרב לכן מגיע לך למעלה וכך היה.

אגב, לאחר זמן רב חלה הרב קרח מאד, השקידה שלו היתה למופת, הרב לוין אמר לו: אסור לך ללמוד, תנוח והוא לא שמע והמשיך ללמוד. הרב לוין סיפר זאת לחזו"א והוא אמר לו: תגיד לו בשמי אסור לו ללמוד תורה 'וחי בה' ולא שימות בהם. אחרי תקופה, הרב לוין נסע לארה"ב ופגש את מרן רבי אהרן קוטלר זצוק"ל ואמר לו שיגיע אליו שינוח שם וכך היה.

ובעקבות הוראת מרן החזו"א המשכתם ב'מקור חיים'?

הרב גריידי: בהחלט. ב"ה אנחנו המשכנו ב'מקור חיים'. כל החברים התחלפו ואני נשארתי כי מרן החזו"א אמר לי ללמוד שם ולכן לא החלפתי מקום. כל אלול הגיע לישיבה הגה"צ רבי בנימין הצדיק (זילבר) זצ"ל בחדר לידי, זכיתי לשמש אותו וארבעים יום לא דיבר.

בעקבות כך שהמשכתי ב'מקור חיים' גם הגעתי לאן שהגעתי. יום אחד קרא לי הרב לוין לחדרו פותח ארגז מלא סכינים כנראה של ניצולי השואה ואומר לי: תבחר לך סכין. חשבתי, אני נער צעיר מה שוחט, ואמר לי לבחור. לקחתי סכין גדולה וקטנה לעופות. אמר לי ללמוד שחיטה. אני רוצה שתהיה השוחט של השכונה. לא היה שוחט בשכונה ואחרי שלמדתי הוא נתן לי פתק לראש השוחטים הגאון רבי אלי' ראם ורבי מרדכי מיוחס לבחון אותי ולראות אם אני יודע להעמיד סכין. העמדתי והוא נסע אתי לממילא, שם שחטו. שחטתי כמה עופות והרב מיוחס לקח כמה מהעופות ששחטתי לבית שלו להראות שסומך על שחיטתי.

בשביל שחיטה שלי צריך אישור של הרב של ירושלים. הגרב"י לוין שלח אותי לגרצ"פ פראנק זצ"ל והוא אמר: אם הרב לוין סומך אני צריך להסמיך? היה במאה שערים ליד בית כנסת הגדול בית הדין שלו הלכתי ובדקו אותי, העמדתי סכין הדיינים חתמו והוא חתם ומאז הייתי שוחט בשכונה.

אחר כך הקמתי את ביתי עם אשתי ע"ה שהיתה גרה כאן למטה, בליפתא, היתה יתומה מאמה. הרבנית חדש ע"ה אשת מרן המשגיח רבי מאיר זצוק"ל גדלה אותה בביתה שמונה שנים וב"ה זכינו למשפחה מפוארה והכל בזכות אותם בחורים מחבר הפעילים וברכת מרן החזו"א.

כימים ההם בזמן הזה

אכן, 'מד' מצעדי גבר כוננו' אומר הרב סורוצקין כשהוא מודה לרב גריידי על התיאור המפורט של  'כל התלאה אשר מצאתם בדרך'. 'זכית וזכו חבריך'. זה מדהים לשמוע שוב ושוב איך מרנן ורבנן גדולי ישראל הניפו ונשאו את נס המערכה בכל שבעים השנה הללו. שום דבר לא השתנה, המערכה מול ניסיונות השלטון לעקור תורה מישראל נמשכת. המאבק על הצלת ילדי ישראל לחינוך של תורה בעינו עומד.

לאחר עליית יהדות תימן הועלו ארצה ע"י הסוכנות היהודית עשרות אלפי משפחות מארצות צפון אפריקה, מרוקו, תוניס ואלג'יריה. ארצות שבהם רוב הילדים והנוער למדו בתלמודי תורה וישיבות.

העולים פוזרו בעיירות הפיתוח ברחבי הארץ ממצפה רמון, ירוחם ודימונה שבדרום ועד שלומי, מעלות וקרית שמונה שבצפון. משפחות שלא רצו לעלות, או שדחו את עלייתם ארצה, שוכנעו ע"י אנשי הסוכנות לשלוח את ילדיהם, בנים ובנות לארץ. תוך הבטחה שהילדים יקלטו בארץ במוסדות דתיים. ההורים נתנו אמון בשליחי העליה שהקפידו לחבוש כיפות והתחזו לדתיים ואלפי בני נוער הועלו לארץ במסגרת "עליית הנוער".

למגינת ליבם של ההורים התמימים, התברר להם לאחר מכן שילדיהם נשלחו לקיבוצים אוכלי טרפות ולמוסדות חילוניים. גם כאן התנהלו מאבקים קשים ע"י הפעילים שחדרו לקיבוצים ומוסדות והצליחו להוציא מספר ניכר של נערים, אבל רבים כבר לא רצו לצאת אחרי שהתרגלו לחיי הפקר, ובהיותם רחוקים מהשפעת הוריהם.

בתקופה זו, של העליה ההמונית ממרוקו התארגנה הפעילות של בני התורה נפתחו 2 מוקדים ארציים – משרדים בירושלים ובתל אביב ונוספו פעילים בשכר להתגבר על העבודה המסועפת. פעילי הארגון הדומיננטיים ביותר היו בחורי ישיבות מתנדבים, רובם מישיבות פוניבז', חברון וכפר חסידים שיצאו בסופי שבוע ולשבתות לישובי העולים, ארגנו שיעורי תורה למבוגרים ונוער וכד'

בבין הזמנים, במבצע לוגיסטי מורכב יצאו מאות בני ישיבות לעיירות הפיתוח במסגרת "ישיבות לעם", שהו שם עשרה ימים ואספו את הילדים לקבוצות לימוד במטרה להכירם ולרושמם למתיבתות וישיבות. במקומות רבים נערך רישום מקומי והוקמו בתי-ספר במסגרת החינוך העצמאי. מפעל זה של ישיבות לעם התקיים במשך שנים רבות, עד שמרנן ורבנן גדולי ישראל הורו לנו לקיים את הפעילות רק על ידי אברכים.

בשנות השבעים כאשר נפתחו שערי מסך הברזל והגיעו ארצה עולי גרוזיה ולאחר מכן עולי בוכרה הושקעו משאבים רבים לקליטתם הרוחנית של העולים, שרובם שמרו תורה ומצוות בארצות מוצאם, הוקמו בתי כנסת שסביבם התנהלו חיי הקהילות, והוקמו מסגרות לימוד מיוחדות לנוער.

במהלך כל השנים הללו הצליחו ה'פעילים' להציל אלפי ילדים ובני-נוער בנים ובנות, שהועברו למוסדות חינוך תורניים. בעידודם של גדולי התורה הוקמו אז מתיבתות וישיבות ומוסדות לבנות לקליטת ילדי העולים הרבים שהציפו את הארץ. אלפי נשמות נצלו מרדת שחת וכל זה כשההורים מאוימים ע"י אנשי הממסד מהשמאל ששלטו בעמדות המפתח בלשכות העבודה, בלשכות הרווחה ועוד.

מאות ראשי ישיבות, רבנים, דיינים ואנשי ציבור מוכרים החיים אתנו כיום כאן בארץ ישראל וגם אלפי משפחות חרדיות, כאשר יספרו את סיפורם האישי יתברר כי כילדים או כנערים נצלו ע"י בחורי ישיבה אלמוניים מ"הפעילים", שבאו אליהם לשכונה, דפקו בדלת ביתם ושכנעו את ההורים לשלוח את ילדיהם לישיבות ואת הבנות לפנימיות חרדיות

כך התנהלה הפעילות וכך התקיימו המאבקים ב45 שנותיה הראשונות של המדינה. בשנת תשנ"ג נקראנו אל מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל והוא הורה לנו לארגן את האברכים בני התורה מחדש בארגון "לב לאחים" והטיל עלי את המשימה לעמוד בראש 'לב לאחים'. באותם שנים האווירה בארץ השתנתה, היו פחות מאבקים נגד כפיה אנטי דתית ויותר פעילות להסברה והפצת-תורה הפעילים הוותיקים שמאחוריהם שנות נסיון רבות של פעילות שהצטרפו ל'לב לאחים' פתחו סניפים אזוריים נוספים ברחבי הארץ הפועלים עד היום וארגון "לב לאחים" גדל ל-15 מחלקות בתחומי העשיה השונים, המופעלים ע"י אברכים בני תורה וע"י נשות אברכים – לקירוב רחוקות.

לצערי הרב, מסכם הרב סורוצקין את המפגש המרתק, לדאבון לב זו לא סגירת מעגל, אנחנו עדיין באותה מלחמה, אולי כלי המלחמה השתנו אבל עדיין אנחנו צריכים לומר 'והיא שעמדה' 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו' ולא רק כליה גופנית, ממשיכים לנסות לעקור תורה מישראל  'והקב"ה מצילינו מידם'.

אשרינו שגדולי ישראל בראשנו הם היוזמים והמכוונים ומכוחם אנו פועלים. אשרינו שאלפי אברכים בני תורה מתייצבים בחזית המערכה ומקדישים מזמנם ללמוד תורה עם אחים תועים והם שבים לאבינו שבשמים. המצב היום הוא שאנחנו לא מצליחים לתת מענה לדרישה הגדולה שיש בעם ישראל ללמוד תורה. אנחנו צריכים את העזרה והשותפות של כל אחד ואחד מהציבור. כי רק יחד כאשר איש לרעהו יאמר חזק נצליח להגדיל תורה ולהאדירה ולהרבות בכבוד שמים לזכות ולראות כי לד' המלוכה והוא מושל בגויים.

יצאנו מביתו של הגר"ש גריידי שליט"א בהרהור אחרי אותם בני ישיבות מ'חבר הפעילים' דאז לפני שבעים שנה ועל אלפי האברכים שפועלים כיום באותו עוז תעצומות במסגרת 'לב לאחים'. אשריכם גבורי החיל!

(יתד נאמן תשע"ט)


קו המאורות – מרכז התוכן וההלכה ליהדות תימן | חייגו בכל עת: 8416* | 03-30-8888-5 | מס' ישיר מארה"ב – 151-8613-0185 | ניתן לשלוח שאלות לרבני בית ההוראה גם דרך האתר או באמצעות המייל: sm088302222@gmail.com

הצטרפו עכשיו לערוצי החדשות של אתר המאורות

כתיבת תגובה

תגובה אחת

  1. לק"י
    בתור דור שני כאן בארץ, כ"כ כואב לדעת שהדור הזה של הסבים והסבתות שלנו, זה כבר דבר שלא נראה עוד..
    זה לא סתם דור הולך ונעלם, זה כאילו דרך חיים שלימה של עדה שלימה שפשוט החליטו מי שהחליטו שאין לה מקום והיתר לחיות בצורה שבה חיה יותר – החליטו בשבילנו לא אנחנו החלטנו !
    וכל מי שאנחנו זה לא מה שנולדנו אליו כאן בארץ אלא מבחינתי לפחות זה הם – הדורות הקודמים שלנו – מה שזכינו לראות ולחוות – הצניעות, היושר, הפשטות, האמונה הפשוטה השלימה והוודאית, המנהגים, המאכלים הנפלאים והפשוטים – ומסתבר שמאד בריאים – הכל הכל – אליהם ערגתי והם שמאירים את דרכי ובזכותם מי שאני, ברוך ד' שזיכני לראות את שראו עיניי – ליבי ליבי על דאבדין ולא משתכחין ריבונו של עולם – הדורות הבאים לא יראו מה זה עטרת ותפארת יהדות תימן .. רק מה שבארץ כאן, איך ידעו מה זה יהודי כזה ..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך גם

הירשמו כעת לניוזלטר שלנו

והישארו מעודכנים!